"איפה א־לוהים שלך עכשיו?" שאל המחבל בלעג את בר קופרשטיין האזוק והמכוסה בעיניו בעזה. זו שאלה שגם בר שאל את עצמו. בראשו הדהד קולה של אימו, ובליבו נחתם חוזה חדש עם בורא עולם. לאורך כל תקופת השבי, גם עשרות מטרים מתחת לאדמה וגם ברגעים קשים של רעב, מכות ופחד מוות, הוא הרגיש את ההשגחה והליווי של הקדוש ברוך הוא.
בר חזר מהשבי אדם אחר. הוא כבר לא רק הבחור מחולון שמתפעל עסק להובלת רכבים, הוא הפך לסמל של חוסן. היום הלו"ז שלו מלא עד אפס מקום: הוא פתח מחדש את העסק המשפחתי לשינוע מכוניות ואופנועים יחד עם אחיו, הוא משווק את ספרו החדש 'לא נשבר' שמתאר לפרטים את שנות השבי, ולאחרונה הוציא דואט עוצמתי עם הזמר אלייצור – "המלחמה האחרונה".
"אלייצור ליווה את אמא שלי בזמן שהייתי בשבי", הוא מספר בחיוך. "כשחזרתי, משהו בינינו התחבר מיד. השיר הזה הוא הסיפור שלי, היחסים שלי עם ה', והרגע ששמעתי את אמא ברדיו".
כשהוא הולך ברחוב הישראלי, הוא מוצף באהבה. "אנשים מחבקים אותי, בוכים כשהם רואים אותי. אני מרגיש שהחברה שלנו במקום טוב יותר היום, שיש יותר אחדות. אני מרגיש שיש לי שליחות לחבר בין כולם – בין חרדים לאתאיסטים. הגורל שלנו קשור זה בזה".
"ידעתי שצריך לעמוד בניסיון"
במשך 738 ימים בחושך המחניק של מנהרות עזה, כמעט שנתיים עמוק באדמה בלי אור יום ואוויר צח, בר הרגיש שהוא בידיו של בורא עולם. אלה גם המילים שאמרה אימו למחבל שהתקשר אליה. "אמא אמרה שמחבל התקשר לאיים עליה ואמר לה שהיא 'לא עושה מספיק' כדי להחזיר אותי הביתה. אמא נבהלה בהתחלה, אבל אז התעשתה וענתה לו: 'הבן שלי לא נמצא בידיים שלך, אלא של בורא עולם. וגם אתה'. כך היא ענתה למחבל, ומדהים שזה ממש מה שאמרתי לעצמי כל התקופה החשוכה".
"בשבועות הראשונים הייתי עם כיסוי עיניים. לא ידעתי מי איתי, איפה אני, לא היה לי מושג. באחד הימים, כשהייתי אזוק ומכוסה בעיניים, המחבל שהיה שם שאל אותי בלעג: נו, איפה הא־לוהים שלך עכשיו? חשבתי לעצמי: איפה הוא באמת? איך הוא עשה את מה שעשה? איך הוא נתן לזה לקרות? בדרך כלל שאלות באמונה אני שואל את אמא. ניסיתי להיכנס לראש שלה, לחשוב מה היא הייתה עונה. חשבתי לעצמי שהיא הייתה אומרת לי: ה' מעמיד אותך עכשיו בניסיון. ידעתי שאני צריך לעבור את המבחן הזה עכשיו. הרגשתי אותו מלווה אותי".
בר תמיד היה אדם מאמין וערכי. בשמחת תורה ההוא הייתה לו הזדמנות לממש עד הקצה את הערכים שגדל עליהם, והוא בחר שלא לנצל את ההזדמנות לברוח ולהשאיר הכול מאחור. "כמאבטח בנובה, עוד לפני שהבנתי את גודל האירוע שנקלעתי אליו, לקחתי אחריות על האנשים במסיבה. הרגשתי שאני חייב לעזור להם ולהציל אותם. ברגעים כאלה אתה לא חושב על עצמך, אתה חושב על מי שנמצא שם. לאט לאט, תוך כדי אותו יום, הבנתי את גודל האירוע. היה לי רכב ויכולתי לברוח ראשון, אבל החלטתי להישאר, לעזור לאחרים ולהציל חיים כמו שאבא שלי לימד אותי".