צילום: צפריר אבייב, פלאש 90

מילואינמיק אלמוני

מילואינמיק אלמוני

מגש הכסף של השפיות

המילואימניק האלמוני לא ממש אוהב את הצבא, אבל הצבא מאוד אוהב לקרוא לו. והוא תמיד יבוא, כי אף אחד לא יעשה את העבודה הקשה במקומו

המילואימניק האלמוני לא באמת אלמוני, רק לפעמים קצת שקוף. מדי פעם, אם הוא במקרה לא במילואים, אתם פוגשים אותו ברחוב, בעבודה, בבית הכנסת, בקניות לשבת. סיכוי לא מבוטל שאתם פוגשים אותו בכל פעם שאתם מציצים לרגע במראה.

המילואימניק האלמוני לא ממש אוהב את הצבא, אחרת הוא כנראה כבר מזמן היה חותם קבע. כלומר הוא אוהב מאוד את המדינה ואת צה"ל, קצת פחות את הנטייה המעצבנת שלהם לעשות הכול עקום בידיעה שתמיד אפשר לסמוך על המילואימניק האלמוני שיבוא ליישר את המצב. עוד כשהוא היה בסדיר הוא השתגע מהקיבעון המחשבתי ומהדחייה של כל דבר שיש בו טיפה היגיון, אבל מאז שהוא יצא לאזרחות הוא עוד יותר מתחרפן מזה, במיוחד מכך שבכל פעם שהוא בא עם הצעה יצירתית אומרים לו ש"אין אפשרות, למה מה – אתה חושב שאתה יותר חכם מכל הקודקודים פה?"

הוא לא בהכרח יותר חכם מהם, אבל יש לו יתרון אחד שלהם אין – הוא השתפשף בשוק החופשי, שם הוא למד שכסף מגיע מעבודה (ולא מתקציב המדינה), שכדי להניע עובדים צריך ליצור סביבת עבודה נעימה ותומכת (כי לא מספיק להוריד עליהם פקודות), ושבשביל לנצח את המתחרים חייבים לחתוך בירוקרטיה ולפשט תהליכים (אלא אם כן מדובר בהסתדרות, אבל על פי רוב המילואימניק האלמוני לא עובד שם).

הם חוזרים שוב ושוב למילואים עד שכבר קשה לזכור אם השגרה שלהם היא יותר בית או יותר צבא, ולא מבקשים שיצדיעו להם, וגם לא שהחברה הישראלית תרעיף עליהם שוב מכל טוב כמו שעשתה בתחילת המלחמה (אם כי זה יכול להיות נחמד מצידה.) הם רק מקווים שהמנהיגים שלנו יידעו לתרגם את ההקרבה האדירה לביטחון ממשי

כמילואימניק ותיק (מספיק סבב אחד כדי להבין את זה) הוא יודע שחיילים מסתפקים במועט, לכן הוא צריך לדאוג לעצמו, אחרת לא יהיה לו. לבסיס הוא מגיע ברכב הפרטי שלו, כי בתחבורה הציבורית הוא יגיע אולי למלחמה הבאה, או זו שאחריה, אם בכלל תישאר עד אז מדינה להילחם עליה. את ציוד הלחימה הוא קונה מכספו (או משנורר ממישהו), בתקווה שאף בן של יועמ"שית לא יעבור במקרה בסביבה. ב־7 באוקטובר הוא הביא איתו קצת תחמושת ומזל שכך, כי הצבא היה קצר בקליעים, פגזים וטנקים, אולי בגלל שהמילואימניקים האלמונים שומרים אותם אצלם בבית לעת חירום ומצוקה. אפילו אוכל הוא מביא מהבית, כי כמה אפשר לאכול כל יום טונה משימורים עם לחם שנס ליחו ומי שטועם ממנו נס על נפשו.

לא פעם מי שאורזת לו את האוכל היא אשתו, שאומנם לא קיבלה צו אבל גם היא מילואימניקית אלמונית שמגויסת על מלא. כשהוא שומר על המדינה היא מתאמצת לשמור על שפיות, כשהוא ער בלילות גם היא לא ישנה מרוב דאגה, כשהוא נלחם בחזית היא נאבקת בעורף, כשהוא מסתער על האויב היא מסתערת על החיים, מלהטטת בין העבודה בחוץ למטלות הבית, בין תקתוק ארוחת־ערב־מקלחות־השכבות לריצה למקלט עם הילדים באמצע הלילה, בין הצורך להיות חזקה לחשש שהנה היא עוד רגע נשברת.

הוא לא לבד, המילואימניק האלמוני. יש מאות אלפים כמוהו, אבל גם מאות אלפים אחרים. הוא פוגש אותם ברחוב, בעבודה, בבית הכנסת, בקניות לשבת. חלקם לא משרתים כי ככה, לא יצא, או לא בא להם. אחרים מתגאים בזה, צועקים בקול גדול שימותו ולא יתגייסו. והוא, המילואימניק האלמוני, שמתגייס בכל פעם שקוראים לו למרות שהוא יודע שהוא באמת עלול למות, נקרע בין התסכול והכעס ובין ההבנה שהמציאות לא משתנה ביום אחד, מבין שיש מחירים פוליטיים אבל גם מחירים בלתי נסבלים שהוא והמשפחה שלו משלמים. ובכל פעם שהוא שוב לובש את המדים המשופשפים הוא מייחל בליבו ליום שבו כולם יעשו תשובה, ויתייצבו כאיש אחד בלב אחד לעזור לו לסחוב את האלונקה. כי למילואימניק האלמוני יש כתפיים רחבות, אבל אפילו הן לא יכולות לשאת לבדן את כל ביטחון המדינה.

ובכל זאת, ולמרות הכול – ברגע ששוב יקראו לו הוא יביט בעיני אשתו, והיא תארוז לו קופסת עוגיות ותגיד לו שייקח את הרכב, היא כבר תסתדר איכשהו. הוא יחזור להתמודד עם האויב, היא תחזור להתמודד עם העסק המדשדש ועם הילד שכבר נגמל מחיתולים אבל מאז הסבב הקודם חזר להרטיב, ותתפלל בליבה שהקדוש ברוך הוא ישמור על כל חיילי צה"ל ועל האיש שלה בפרט, ושהפעם – אמן כן יהי רצון – הוא כן יהיה איתם בליל הסדר.

כי הם יודעים שאם אין אני לי מי לי, ועם כל הקושי והתסכול אין מי שיעשה את זה במקומם. והם חוזרים שוב ושוב לאותו דפוס עד שכבר קשה לזכור אם השגרה שלהם היא יותר בית או יותר צבא, ולא מבקשים שיצדיעו להם, וגם לא שהחברה הישראלית תרעיף עליהם שוב מכל טוב כמו שעשתה בתחילת המלחמה (אם כי זה יכול להיות נחמד מצידה). הם רק מקווים שהמנהיגים שלנו ידעו לתרגם את ההקרבה האדירה לביטחון ממשי. שלא ימסמסו את זה לעוד "הישג מדיני" אוורירי שיתפוצץ לנו בפנים, ושוב המילואימניק האלמוני יצטרך לבוא ולתקן את הנזק. הוא הרי לעולם לא יגיד לא למדינה שלו.

המילואימניק האלמוני ואשתו הם הכוכבים של המדינה, מגש הכסף שהעניקו לה מחדש את ביטחונה, את חירותה, את שפיותה. הלוואי שנהיה ראויים להם.

דביר שרייבר

מילואינמיק אלמוני

גיל:
שלושים ומשהו, פחות או יותר
מצב משפחתי:
נשוי עם ילדים, או מתכנן להיות כזה מתישהו
מקום מגורים:
בין מטולה לאילת
מקצוע:
מגוון, אבל בפועל אזרח עובד צה"ל
לא ידעתם:
הוא אלוף החטיבה בהכנת קפה בוץ, אבל בבית שותה רק אספרסו. עם חלב
אחד עשר צעירים ישראלים שהגיעו להישגים מרשימים בתחומי העשיה שלהם, וידם עוד נטויה