צילום: אריק מרמור, פלאש 90

בר קופרשטיין

בר קופרשטיין

יוצר אור מתוך החושך

בר קופרשטיין יצא משנתיים של שבי מתחת לאדמה, וכעת הוא מבקש להנחיל לציבור הישראלי את תחושת הקרבה לבורא עולם שליוותה אותו שם גם ברגעי הייאוש והשבירה

"איפה א־לוהים שלך עכשיו?" שאל המחבל בלעג את בר קופרשטיין האזוק והמכוסה בעיניו בעזה. זו שאלה שגם בר שאל את עצמו. בראשו הדהד קולה של אימו, ובליבו נחתם חוזה חדש עם בורא עולם. לאורך כל תקופת השבי, גם עשרות מטרים מתחת לאדמה וגם ברגעים קשים של רעב, מכות ופחד מוות, הוא הרגיש את ההשגחה והליווי של הקדוש ברוך הוא.

בר חזר מהשבי אדם אחר. הוא כבר לא רק הבחור מחולון שמתפעל עסק להובלת רכבים, הוא הפך לסמל של חוסן. היום הלו"ז שלו מלא עד אפס מקום: הוא פתח מחדש את העסק המשפחתי לשינוע מכוניות ואופנועים יחד עם אחיו, הוא משווק את ספרו החדש 'לא נשבר' שמתאר לפרטים את שנות השבי, ולאחרונה הוציא דואט עוצמתי עם הזמר אלייצור – "המלחמה האחרונה".

"אלייצור ליווה את אמא שלי בזמן שהייתי בשבי", הוא מספר בחיוך. "כשחזרתי, משהו בינינו התחבר מיד. השיר הזה הוא הסיפור שלי, היחסים שלי עם ה', והרגע ששמעתי את אמא ברדיו".

כשהוא הולך ברחוב הישראלי, הוא מוצף באהבה. "אנשים מחבקים אותי, בוכים כשהם רואים אותי. אני מרגיש שהחברה שלנו במקום טוב יותר היום, שיש יותר אחדות. אני מרגיש שיש לי שליחות לחבר בין כולם – בין חרדים לאתאיסטים. הגורל שלנו קשור זה בזה".

"ידעתי שצריך לעמוד בניסיון"

במשך 738 ימים בחושך המחניק של מנהרות עזה, כמעט שנתיים עמוק באדמה בלי אור יום ואוויר צח, בר הרגיש שהוא בידיו של בורא עולם. אלה גם המילים שאמרה אימו למחבל שהתקשר אליה. "אמא אמרה שמחבל התקשר לאיים עליה ואמר לה שהיא 'לא עושה מספיק' כדי להחזיר אותי הביתה. אמא נבהלה בהתחלה, אבל אז התעשתה וענתה לו: 'הבן שלי לא נמצא בידיים שלך, אלא של בורא עולם. וגם אתה'. כך היא ענתה למחבל, ומדהים שזה ממש מה שאמרתי לעצמי כל התקופה החשוכה".

"בשבועות הראשונים הייתי עם כיסוי עיניים. לא ידעתי מי איתי, איפה אני, לא היה לי מושג. באחד הימים, כשהייתי אזוק ומכוסה בעיניים, המחבל שהיה שם שאל אותי בלעג: נו, איפה הא־לוהים שלך עכשיו? חשבתי לעצמי: איפה הוא באמת? איך הוא עשה את מה שעשה? איך הוא נתן לזה לקרות? בדרך כלל שאלות באמונה אני שואל את אמא. ניסיתי להיכנס לראש שלה, לחשוב מה היא הייתה עונה. חשבתי לעצמי שהיא הייתה אומרת לי: ה' מעמיד אותך עכשיו בניסיון. ידעתי שאני צריך לעבור את המבחן הזה עכשיו. הרגשתי אותו מלווה אותי".

בר תמיד היה אדם מאמין וערכי. בשמחת תורה ההוא הייתה לו הזדמנות לממש עד הקצה את הערכים שגדל עליהם, והוא בחר שלא לנצל את ההזדמנות לברוח ולהשאיר הכול מאחור. "כמאבטח בנובה, עוד לפני שהבנתי את גודל האירוע שנקלעתי אליו, לקחתי אחריות על האנשים במסיבה. הרגשתי שאני חייב לעזור להם ולהציל אותם. ברגעים כאלה אתה לא חושב על עצמך, אתה חושב על מי שנמצא שם. לאט לאט, תוך כדי אותו יום, הבנתי את גודל האירוע. היה לי רכב ויכולתי לברוח ראשון, אבל החלטתי להישאר, לעזור לאחרים ולהציל חיים כמו שאבא שלי לימד אותי".

"אני מאמין שהכול לא קרה סתם. בורא עולם יודע למה נחטפתי, אני רק מנסה לגלות את השליחות שלי בתוך זה. אני מרגיש שיש לי יכולת לחבר בין קהילות ואנשים ורצון לחבר גם לבורא עולם"

בר היה חובש בצבא ולכן הציע עזרה לפצועים. "הגיעו אליי פצועים והתחלתי לטפל בהם, לחבוש, לשים חוסם עורקים. כשראיתי שלא יגיעו כוחות הצלה, אמרתי: אני אהיה האמבולנס עכשיו, אני היחיד שיכול לעזור. העמסתי אותם על הרכב שלי וכך נסעתי הלוך ושוב, בחזרה לאש ומשם למקום הבטוח". בר הפך את רכבו הפרטי לניידת פינוי תחת אש. הוא נסע הלוך וחזור מהתופת אל מקום מבטחים. בכל פעם שחזר אל האש ידע שהוא מהמר על חייו. כשהבין שהתחמושת נגמרה והטבעת נסגרת, ניסה למלט את עצמו – אך אז נתפס ונחטף לעזה.

הדאגה של בר בשבי לא הייתה רק לעצמו. למעשה, הוא בקושי חשב על גורלו שלו. הוא הניח שאם לא הרגו אותו עד עכשיו, כנראה שחייו חשובים כעת והוא ישמש כקלף מיקוח בהמשך. ראשו היה בחולון, בדירה הקטנה של משפחתו, שכל כך זקוקה לו. ב־2019 עולמו של בר עבר טלטלה כשאביו נפצע בתאונת דרכים קשה. האב איבד את יכולת הדיבור וההליכה, ובר, שהיה אז רק נער, הפך לעמוד השדרה של הבית. בר החל לנהל את העסק המשפחתי. הוא עזב את חדרו כדי לאפשר לעובד הסיעודי של אביו להשתכן שם. עכשיו, בשבי, חשב רק על המשפחה והעסק.

"היינו עוברים דירה כמעט מדי שנה", הוא מספר על המציאות הכלכלית המורכבת. "הייתה לנו דירה מעמידר שהיינו צריכים לעבור אליה מיד אחרי החגים. בשבי, בתוך כל הפחד, הייתי מוטרד במחשבות על הבית: מי יעזור להורים? הכול עליי. איך הם יסתדרו בלעדיי?"

מה שבר לא ידע ברגעים ההם הוא שבאופן סימבולי, בזמן שהוא מחזיק מעמד בקושי, אביו עבר תהליך שיקום פלאי בארץ, נעזר בקלינאית תקשורת ונאבק כדי לדבר שוב ולזעוק את זעקתו של בר. האב, שבמשך כמה שנים לא הוציא הגה, מצא את קולו בדיוק כשקולו של בנו הושתק בשבי.

"ראיתי השגחה פרטית בעיניים"

אימו של בר, ג'ולי, חזרה בתשובה כשהיה ילד והכניסה את המסורת הביתה. "ביסודי למדתי בבית ספר דתי. כשסיימתי יסודי והייתי צריך לבחור חטיבת ביניים, בחרתי בבית ספר ממלכתי רגיל ליד הבית, שם למדתי בחטיבה ובתיכון. לא הרגשתי צורך ללמוד בחינוך הדתי, זה הרגיש לי יותר מדי. תמיד כיבדתי, ואני עדיין מכבד את אמא ואת המסורת היהודית. תמיד הייתי אדם מאמין. בשבי היה לי זמן להרהר במשמעות החיים ובזהות היהודית שלי. לוויתי בתחושה שאני בידיים של בורא עולם. היו המון רגעים שראיתי את זה מול העיניים".

הוא מספר, למשל, על מקרה שבו המחבלים תכננו להעביר אותם למסתור אחר. "הייתה לי תחושה לא טובה, התפללתי. ואז משהו בתוכנית שלהם השתבש ונשארנו בדירה הישנה. התברר לנו שהמחבלים שהיו אמורים לאסוף אותנו למסתור הבא לא התעוררו בזמן. יומיים אחרי זה המחבל אמר לי בתדהמה: 'א־לוהים אוהב אותך. הדירה שהיינו אמורים לעבור אליה הופצצה עכשיו'. זו הייתה השגחה פרטית שהחזיקה אותי בחיים".

למרות שבר למד בתיכון ממלכתי רגיל וניהל אורח חיים ששילב בין אמונה ותפילה לבילויים בשבת, השבי זיקק את הזהות שלו. "היה לי המון זמן להתגעגע", הוא אומר. "הבנתי כמה יקרה השבת. כמה חבל שהייתי יוצא לבלות במקום להישאר עם המשפחה. שם, מתחת לאדמה, התחזק הקשר שלי עם בורא עולם. שם הבנתי כמה זה חסר לי וכמה אני ריק וחסר משמעות בלי הקשר איתו. חלמתי להניח תפילין, הרגשתי געגוע עצום. זה כל מה שביקשתי".

"בשבת היינו שרים 'שלום עליכם', עושים קידוש על מים ומדמיינים שאנחנו בבית, אוכלים חלה ואוכל של שבת. היו שבתות שלא היה בכלל אוכל וזה מה שהחזיק אותנו". בר וחבריו לשבי עקבו אחרי לוח השנה דרך שברי מידע באל־ג'זירה. "המחבלים היו רואים טלוויזיה והרגשתי שה' שולח לנו סימנים דרכם. פעם ראינו למשל הדלקת נר שלישי של חנוכה על ידי ראש הממשלה, ופעם אחרת הביאו קטע מהטלוויזיה בישראל והיה רשום בצד בקטן 'חג סוכות שמח'. הרגשתי את ההשגחה הפרטית וזה נתן לי מוטיבציה לקום בבוקר, להתפלל. בכל פעם שהייתי רואה את המחבלים מתפללים, זה גרם לי לרצות להתפלל גם. כשהייתי בצבא זכיתי להיות חזן בסליחות, וזה נשאר חקוק במוח. אז גם במנהרות העברנו סליחות כולם ביחד. כל אחד זכר קטעים אחרים בתפילה, והיו לנו גם שיחות על מהות ואמונה. שיתפנו זה את זה בידע שלנו ביהדות".

והיו גם רגעי שבירה וייאוש. בר משתף ברגע קשה אחד שבו ביקש סימן וקיבל. "במשך השבי, היה בסך הכול כחודש שהצלחנו לשמוע רדיו בעומק של עשרות מטרים מתחת לפני השטח. שיחקתי עם הרדיו וגיליתי שאנחנו מצליחים לקלוט שידורים בעברית. התרגשנו ממש! בפעם היחידה שאמא שלי דיברה ברדיו – שמעתי אותה. נס ששמעתי אותה כשדיברה אליי. פרצתי בבכי והתרגשתי. ידעתי שהיא נלחמת עליי".

למרות כל מה שעבר, בר לא שוקע במרירות. "אני מאמין שהכול לא קרה סתם. בורא עולם יודע למה נחטפתי, אני רק מנסה לגלות את השליחות שלי בתוך זה. קיבלתי את החיים מחדש, ואני לומד להעריך כל רגע".

ומה לגבי חלומות לעתיד? "קודם כול לקנות בית להורים שלי ולי", הוא אומר בפשטות. "זה חלום קטן־גדול. להתחיל ממשהו, להעניק להם את הביטחון שלא היה לנו. פתחנו בקמפיין גיוס", הוא אומר ומזמין אותנו להצטרף. בר קופרשטיין, הילד שדאג להוריו מהמנהרות של עזה, ממשיך לדאוג להם גם באור היום. וכמובן שיש לו גם חלומות על הבית הלאומי של כולנו. "אני מרגיש שיש לי יכולת לחבר בין קהילות ואנשים ורצון לחבר גם לבורא עולם. אני מאחל לנו שיהיה עוד יותר טוב".

צורית פניגשטיין

בר קופרשטיין

גיל:
24
מצב משפחתי:
רווק
מקום מגורים:
תל אביב
לא ידעתם:
"אני לא יודע לשיר ובכל זאת יצא עכשיו שיר שכתבתי"
אחד עשר צעירים ישראלים שהגיעו להישגים מרשימים בתחומי העשיה שלהם, וידם עוד נטויה