כמילואימניק ותיק (מספיק סבב אחד כדי להבין את זה) הוא יודע שחיילים מסתפקים במועט, לכן הוא צריך לדאוג לעצמו, אחרת לא יהיה לו. לבסיס הוא מגיע ברכב הפרטי שלו, כי בתחבורה הציבורית הוא יגיע אולי למלחמה הבאה, או זו שאחריה, אם בכלל תישאר עד אז מדינה להילחם עליה. את ציוד הלחימה הוא קונה מכספו (או משנורר ממישהו), בתקווה שאף בן של יועמ"שית לא יעבור במקרה בסביבה. ב־7 באוקטובר הוא הביא איתו קצת תחמושת ומזל שכך, כי הצבא היה קצר בקליעים, פגזים וטנקים, אולי בגלל שהמילואימניקים האלמונים שומרים אותם אצלם בבית לעת חירום ומצוקה. אפילו אוכל הוא מביא מהבית, כי כמה אפשר לאכול כל יום טונה משימורים עם לחם שנס ליחו ומי שטועם ממנו נס על נפשו.
לא פעם מי שאורזת לו את האוכל היא אשתו, שאומנם לא קיבלה צו אבל גם היא מילואימניקית אלמונית שמגויסת על מלא. כשהוא שומר על המדינה היא מתאמצת לשמור על שפיות, כשהוא ער בלילות גם היא לא ישנה מרוב דאגה, כשהוא נלחם בחזית היא נאבקת בעורף, כשהוא מסתער על האויב היא מסתערת על החיים, מלהטטת בין העבודה בחוץ למטלות הבית, בין תקתוק ארוחת־ערב־מקלחות־השכבות לריצה למקלט עם הילדים באמצע הלילה, בין הצורך להיות חזקה לחשש שהנה היא עוד רגע נשברת.
הוא לא לבד, המילואימניק האלמוני. יש מאות אלפים כמוהו, אבל גם מאות אלפים אחרים. הוא פוגש אותם ברחוב, בעבודה, בבית הכנסת, בקניות לשבת. חלקם לא משרתים כי ככה, לא יצא, או לא בא להם. אחרים מתגאים בזה, צועקים בקול גדול שימותו ולא יתגייסו. והוא, המילואימניק האלמוני, שמתגייס בכל פעם שקוראים לו למרות שהוא יודע שהוא באמת עלול למות, נקרע בין התסכול והכעס ובין ההבנה שהמציאות לא משתנה ביום אחד, מבין שיש מחירים פוליטיים אבל גם מחירים בלתי נסבלים שהוא והמשפחה שלו משלמים. ובכל פעם שהוא שוב לובש את המדים המשופשפים הוא מייחל בליבו ליום שבו כולם יעשו תשובה, ויתייצבו כאיש אחד בלב אחד לעזור לו לסחוב את האלונקה. כי למילואימניק האלמוני יש כתפיים רחבות, אבל אפילו הן לא יכולות לשאת לבדן את כל ביטחון המדינה.
ובכל זאת, ולמרות הכול – ברגע ששוב יקראו לו הוא יביט בעיני אשתו, והיא תארוז לו קופסת עוגיות ותגיד לו שייקח את הרכב, היא כבר תסתדר איכשהו. הוא יחזור להתמודד עם האויב, היא תחזור להתמודד עם העסק המדשדש ועם הילד שכבר נגמל מחיתולים אבל מאז הסבב הקודם חזר להרטיב, ותתפלל בליבה שהקדוש ברוך הוא ישמור על כל חיילי צה"ל ועל האיש שלה בפרט, ושהפעם – אמן כן יהי רצון – הוא כן יהיה איתם בליל הסדר.
כי הם יודעים שאם אין אני לי מי לי, ועם כל הקושי והתסכול אין מי שיעשה את זה במקומם. והם חוזרים שוב ושוב לאותו דפוס עד שכבר קשה לזכור אם השגרה שלהם היא יותר בית או יותר צבא, ולא מבקשים שיצדיעו להם, וגם לא שהחברה הישראלית תרעיף עליהם שוב מכל טוב כמו שעשתה בתחילת המלחמה (אם כי זה יכול להיות נחמד מצידה). הם רק מקווים שהמנהיגים שלנו ידעו לתרגם את ההקרבה האדירה לביטחון ממשי. שלא ימסמסו את זה לעוד "הישג מדיני" אוורירי שיתפוצץ לנו בפנים, ושוב המילואימניק האלמוני יצטרך לבוא ולתקן את הנזק. הוא הרי לעולם לא יגיד לא למדינה שלו.
המילואימניק האלמוני ואשתו הם הכוכבים של המדינה, מגש הכסף שהעניקו לה מחדש את ביטחונה, את חירותה, את שפיותה. הלוואי שנהיה ראויים להם.