כשעומר רחמים נכנס ללשכת מנכ"ל מועצת יש"ע ביוני 2024, היה ברור שלא מדובר רק בחילופי גברי שגרתיים, אלא בניסיון להשיב לספינת הדגל של ההתיישבות את המנוע שקצת דעך עם השנים. מאז הטראומה הלאומית של הגירוש מגוש קטיף, מועצת יש"ע התקשתה לחזור לימי תפארתה. הכישלון האסטרטגי ההוא, שבו המנהיגות הוותיקה נתפסה כמי שנגררה אחרי האירועים, שיתפה פעולה עם אדריכלי הגירוש ולא השכילה לבלום את המהלך, הותיר צלקת עמוקה. הארגון, שהיה פעם חוד החנית של המחנה הלאומי, ירד במידה מסוימת אל מתחת לרדאר הציבורי. רחמים, שמגיע כנציג מובהק של דור חדש, נכנס לתפקיד במטרה ברורה: להחזיר את המועצה להיות הקטר שמוביל את המחנה.
רחמים מייצג דור שלא חווה את גוש קטיף כפסגת המנהיגות, אלא כפצע מעצב שדרש הפקת לקחים עמוקה. הוא וחבריו לדור החדש אינם רואים בחוות ובגבעות "כאב ראש" ביטחוני או פוליטי שצריך לנהל או להסדיר מול רשויות החוק כדי לקנות שקט. מבחינתו, הגבעות וחוות הבודדים הן נכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה ששומר על אדמות הלאום במקומות שהמדינה עדיין לא הגיעה אליהם. בניגוד לעבר, אז נעשו לעיתים פשרות והסכמים על פינוי מאחזים תמורת הבטחות שנראו בדיעבד כנזיד עדשים פוליטי, רחמים מגיע עם גישה אחרת לגמרי: על נכסים אסטרטגיים לא עושים פשרות. הגישה שלו היא של ריבונות דה־פקטו – לא מחכים לאישור מהמינהל האזרחי, אלא קובעים עובדות בשטח ומשתמשים בכל הכלים השלטוניים כדי לגבות אותן בכבישים, בחשמל ובחוק.