עברנו לביתנו הנוכחי אי אז בטבורה של שנת 2021. לצד ביתנו היה באותה תקופה אתר בנייה ממש, שופלים, דחפורים, שמחה וששון. הפרויקט שנבנה אז לידינו היה אמור להסתיים תוך חודשים ספורים, כך שבאופן טבעי הוא עדיין הולך ונבנה והסוף לא נראה באופק. כי מה זה איחור של ארבע שנים לעומת אלפיים שנות גלות? אם עם ישראל יכול לחכות לבניינו הלאומי אלפי שנים, אז יתכבדו הרוכשים המסכנים וימתינו כמה שנים עד שהגוזלים יעזבו את הקן וכל המעבר יהפוך למיותר. קצת פרופורציות.
אני סוטה מהנושא.
על כל פנים, זכיתי בשנים הללו ללמוד מקרוב את רזי מקצוע הבנייה. ראיתי איך חופרים יסודות, איך יוצקים רצפה, איך מניחים ביוב, איך מגלים שהביוב לא הונח נכון ואז מנסים שוב, איך מצליחים לתזמן את העבודה של הבאגר בדיוק בשנ"צ שלי. ניסים ונפלאות.
אבל מה שראיתי השבוע ממש הבהיל אותי.
אולי יעניין אתכם
מה שהיה זה שביום ראשון הגיעו כלים כבדים לרחוב והביאו איתם פיגומים.
המון פיגומים.
עכשיו, אני עוקב מספיק זמן אחרי בנייה כדי לדעת שפיגומים מביאים כשבונים לגובה. אלא מה, לא נשאר אצלנו גובה לבנות אליו. הבתים כבר עומדים, איתנים יותר או פחות אפשר להתווכח, אבל באמת לא נותרה סיבה לטפס. ובכל זאת המשיכו הפיגומים להגיע.
מאוחר יותר באותו היום ראיתי את הפועלים משוחחים אחד עם השני בצורה חשודה, מצביעים על הפיגומים ואז כלפי השמיים, והכול היה ברור לי ברגע.
מדובר במגדל בבל.
הפועלים הללו, שלא נציין את השיוך הלאומי שלהם, החליטו לבנות מגדל וראשו בשמיים כנראה כדי לקרוא תיגר על א־לוהי העברים.
פתאום הכול התחבר לי, אתם מבינים? לא סתם קניתי בית ליד אתר בנייה, לא סתם אני בן של רב, לא סתם אני מתחמק מלעמוד בדדליינים שיש לי ובוהה במקום זה בפועלי בניין. הכול הוביל אותי אל הרגע הזה, שבו אני אציל את מדינת ישראל. הרי הדבר האחרון שמפקד אמ"ן צריך זה ללמוד שפות חדשות של פועלים שאת שיוכם הלאומי אני בוחר לא לציין.
יש לנו מספיק בעיות עם השפה האחת.
אז ניגשתי אל הפועלים באסרטיביות עם תנ"ך ביד. החלטתי ללמד עליהם זכות, אולי הם לא מכירים את הסיפור המקראי ולא מבינים לאן העסק הזה הולך. ביקשתי ממנהל העבודה בסים שיואיל בטובו לאפשר לי לשוחח עם החבר'ה. סוף סוף אנחנו כבר מיודדים, כל בוקר הם בוהים בי בוהה בהם ומנופפים לשלום. ותנו לי לספר לכם שאלה יחסים קרובים יותר משיש לי עם חלק נכבד מהשכנים שלי. לא נציין שמות. נציין שם אחד. מר דוקן.
אני סוטה מהנושא.
בקיצור ישבתי עם החבר'ה והתחלתי לקרוא להם ממעשה מגדל בבל בפרשת נח. סיימתי לקרוא וניגשתי להקריא להם את רש"י דיבור המתחיל "ונבלה שם שפתם" כשבסים העיר את תשומת ליבי לעובדה שאף אחד מהפועלים לא דובר עברית, בעקבות אותה בלילת שפה שאותה ניסיתי להסביר לפועלים. אכן יש כאן בעיה מורכבת.
חזרתי הביתה והבטתי מהחלון בעוד הפועלים מתחילים להרכיב את הפיגומים. חיכיתי באמונה תמימה לרגע שבו הקדוש ברוך הוא יבלה את שפתם, אבל כאילו להכעיס העבודה התבצעה בצורה הרמונית יותר מאי פעם. זה ביקש לבנה וקיבל, זה ביקש פטיש וקיבל. אם היו עובדים ככה ברגיל אולי היה אפשר לחלק טופס 4 רק בשלוש שנים איחור.
בקיצור, נס לא קרה לנו, אף אחד לא היה נראה מבולבל אפילו לרגע.
ואז זה הכה בי. לא, לא הצורך לבצע אף אחת מהמשימות שאותן באמת הייתי צריך לבצע באותו יום. מה שהכה בי זו ההבנה שאנחנו בדור של גאולה וצריך אתערותא דלתתא. ובניסוח עממי, אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. אני צריך להיות זה שיבלול את שפתם!
מיד ניגשתי חזרה לאתר הבנייה, ביקשתי את אישורו של בסים לדבר שוב עם החבר'ה, הפעם באופן פרטני, והתחלנו שיעורי שפה. את ג'מיל הרצף לימדתי אלבנית באמצעות אפליקציית דואלינגו, את מחמוד מהיציקות לימדתי ארמית באמצעות הכשרתי כבוגר הסדר, ואת יוסוף נהג השופל לימדתי קלינגונית באמצעות הכשרתי כבוגר הסדר בלאי.
אחרי חצי יום יכולתי לטפוח לעצמי על השכם – המטרה בגדול הושגה, החבר'ה היו נראים מאוד מבולבלים.
אבל לצערי אחרי שחזרתי הביתה ראיתי אותם משוחחים ביניהם ביתר שאת וביתר עוז וחוזרים חזרה לעבודה. עושה רושם שרק נתתי להם יותר מוטיבציה לקרוא תיגר על אלוקינו. הפיגומים המשיכו להיערם ונאלצתי להתקשר למפקח הבנייה.
"אתה מתלונן כי הפועלים כן עובדים???" הוא היה בהלם, "טוב, אני מניח שיש פעם ראשונה לכל דבר". גם הוא, בהתאם לתמה של האירוע, היה נשמע מאוד מבולבל.
למחרת חזיתי במפקח מגיע לשטח כדי לראות את המגדל אשר בנו בני האדם.
היה מאוד ברור שהוא לא מרוצה. הוא היה כעוס ועצבני ולמרות העברית שלא הייתה שגורה על לשונם של הפועלים, היה מאוד ברור שאת המסר הם הבינו והם ניגשו מיד לפרק את המגדל.
גאה בעצמי ניגשתי אל בסים כדי לפייס אותו ולהמליץ לו להבא לא להתעסק עם קודשא בריך הוא ושלוחיו הרבים. אבל הוא הסביר שהם בכלל בנו את הפיגומים סתם כדי להיראות עסוקים כך שלא ישגעו אותם במשימות קשות מאלה. ולכן המפקח כל כך כעס.
מה אני אגיד לכם? חיבקתי את בסים בהתרגשות. מסתבר שלא רק אני עוקב אחריהם כל הזמן הזה, גם הם למדו ממני משהו.
לתגובות: