"קמפיין החטופים לא הלך לשום מקום"

בדרך המוליכה לקריית ארבע עדיין מתנוססים השלטים המברכים את איתן מור על שובו. ככל שהדרך מתקרבת לבית משפחת מור, מספר השלטים עולה. "וזה עוד אחרי שהורדנו את רוב השלטים", אומרת אפרת מור, האם שנדמה שאין צורך להציג לאחר שנתיים שבהן היא ובעלה צביקה היו בפרונט התקשורתי.

לפני כשלושה שבועות הם חזרו הביתה עם איתן, ומאז הם מנסים לבנות לעצמם שגרה חדשה. לנווט בין השליחות הציבורית שהם חשים שהונחה לפתחם והם לא יכולים להתעלם ממנה, ובין הרצון של בני המשפחה לחזור לאנונימיות שהייתה להם אי אז, לפני שהשמיים נפלו עליהם. גם הריאיון איתם נע ללא הרף בין הפרטי לציבורי.

השנה החל צביקה להרצות במכללת הרצוג על מתבגרים עם הפרעות קשב קשות, תחום שבו הוא עוסק שנים ואותו חקר במסגרת הדוקטורט, בנוסף להרצאות של פורום תקווה שהוא מעביר ברחבי הארץ. אפרת עוד בוחנת את דרכה. במשך שנים עבדה כגננת בגן חינוך מיוחד, כולל השנה שבה איתן נחטף, אך בשנה שחלפה ובזו הנוכחית לקחה הפסקה. היא עוד לא בטוחה אם תחזור ובאיזה אופן. את זמנה היא מקדישה לשיחות שהיא נותנת בפני קהלי נשים בעיקר, ולהשקעה במשפחה ובעצמה. איתן כבר עבר להתגורר בחלק מהזמן בדירת שותפים בתל אביב, ומחלק את זמנו בין טיפולים שניתנים לשורדי שבי בבית החולים בילינסון, ובין בית הוריו ומשפחתו בקריית ארבע וביקורים אצל חבריו. נראה שאפשר סוף סוף לנשום, אחרי שנתיים של נשימה עצורה.

ילד של חופש

אולי יעניין אתכם

בנושא באנר מגזין 1 כוח איתם

עוד מאת עתיה זר מחנכת מחוץ למסגרת

"בהתחלה, אחרי שהוא חזר, היינו איתו כל הזמן", מספרת אפרת. "כשהוא היה בבילינסון הוא קיבל חדר, וכל בוקר היינו מחכים ליד הדלת שלו שיקום כדי לאכול איתו יחד, ולא משנה באיזו שעה הוא קם. הייתי מחכה כמו יולדת ליד העריסה של התינוק". איתן הגיע במצב טוב יחסית, היא אומרת, "וזה נס גדול. הוא איבד 15 קילוגרם של מסת שריר, והגיע מסוחרר וחלש. אבל לאט לאט הוא יחזור לעצמו".

איתן שיתף את הוריו במעט ממה שעבר במהלך השבי. על תקופות רעב, במיוחד בחודשים הראשונים, שבהן קיבל שלוש כפות אורז ביום ומרוב חולשה לא יכול היה אפילו לשבת. על כך שהבין שיש מלחמה וחיילים נהרגים, ושהוא נפל בשבי. על התקווה שישחררו אותו, יחד עם ההבנה שייתכן שזה לא יקרה, ושאולי הוא ימות בהפצצות, או פשוט יישאר שם לאורך זמן. על כך שביקש משוביו ללמד אותו ערבית בתמורה לכך שהוא ילמד אותם אנגלית. "כשהוא היה בשבי היה לי חלום שחזר על עצמו, שאני כל הזמן מחפשת אותו, מחפשת קשר עין איתו", מספרת אפרת, "היום זו המציאות, וזה קושי שלי מול עצמי. כי אני רוצה להיות איתו כל הזמן, אבל יותר מזה אני רוצה שיהיה לו טוב. אז אני לומדת לשחרר. מדי פעם אני שולחת לו הודעות".

המעבר מחיי השבי לחיי החופש נעשה בהדרגה. בבילינסון השבים היו במתחם סגור, בפרטיות מוקפדת. הייתה להם חצר פנימית עטופה בברזנט, כדי שתחושת החופש תהיה גם היא הדרגתית, כמו גם החשיפה לחיים הרגילים. מדי פעם הם היו יוצאים באופן מאורגן לטיולים עם בני המשפחה וחברים. באחת הפעמים החנויות בקניון איילון נשארו פתוחות לאחר שעת הסגירה, והחטופים ובני משפחותיהם תרגלו שגרה והמוניות כשהסתובבו בין החנויות וערכו קניות.

"פעם אחת הוא אמר לי 'יצאתי לחצר כדי לראות את השמיים, וסוגרים לי אותם'", מספרת אפרת, "אחר כך הוא מצא פרצה והצליח לצאת דרכה. הוא כזה, ילד של חופש. כל כך הבנתי אותו. בשיח איתו הרגשנו שתקופה ארוכה הוא לא קבע לעצמו כלום. הוא היה אומר לי 'לא משנה, תבחרי את'. כל דבר הוא זרק עלינו בחזרה. וזה היה קשה לראות את זה, כי זה לא הוא. אבל עם הזמן זה משתנה, נופל האסימון שהוא חזר להיות אדון לעצמו. מצד אחד זה היה בהדרגה, ומצד שני מהר מאוד הוא חזר לעצמו ועושה מה שטוב לו".

לאחר שבועיים בבילינסון הוא חזר הביתה, וכבר בימים הראשונים חזר לאהבתו הנושנה – הבישול. באחד הימים הכין דג עם תבלין מיוחד. התברר שאשתו של אחד השובים באחד ממקומות המסתור חיבבה אותו ונתנה לו מתכונים. רוב תקופת השבי הוא היה בדירות של משפחות תומכות חמאס, במרתף או בחדר עם חלונות מכוסים. לעיתים רחוקות הייתה לו אינטראקציה גם עם בני הבית. פעם אחת אפילו סידר את הטלוויזיה לילדי המשפחה שאצלה הוסתר, כך שיכלו לראות 'סוס פרא' בערבית. אחד הילדים הביא לו סוכריה באחד מימי הרמדאן. הילדים לא ידעו שהוא חטוף, והוא הקפיד לא להוציא מילה מהפה, כדי שלא יגלו זאת. הוא התנהג כמו אילם גם כשהוליכו אותו ברחובות עזה, במעבר ממסתור אחד למשנהו. כדי לשפר את מצבו ביקש משוביו תיק לחפציו האישיים. התיק שימש אותו בעיקר כדי להחביא את האוכל שהצליח לגנוב. אחרי כמה חודשים כבר דיבר ערבית שוטפת.

"הציבור הדתי נפל בפח"

כלי התקשורת מנסים לתאם ריאיון עם איתן, אך בהמלצת הוריו הוא מתרכז בשיקום ולא מתראיין. צביקה מור למוד ניסיון מהתקשורת הישראלית, שברובה לא חסה עליו לכל אורך התקופה, כמי שייצג את פורום תקווה ונקט קו תקיף בכל הנוגע לעסקאות חטופים.

במבט לאחור, איך אתה מסביר את הקמפיין האגרסיבי של מטה משפחות החטופים?

"צריך להבחין בין משפחות החטופים ובין הקמפיין", הוא משיב. "לקמפיינר יש תפקיד: לעצב תודעה. לעשות מניפולציות על הציבור כדי למכור את מה שמי ששכר אותו רוצה. ברגע שנכנס קמפיינר, רונן צור היה הראשון ואחריו היו עוד ברוח זו, אתה חייב להבין שמישהו עכשיו מנסה לעבוד עליך. למכור לך משהו שלא מתאים לערכים ולאמונות שלך. אנחנו הרי כל הזמן תחת קמפיינים. למשל כשיש דאודורנט בסופר, יש קמפיין שלם איך לעצב אותו. איך לעבוד על הקונים הפוטנציאליים כדי שיקנו דווקא אותו. וכשמדובר על נושאים של פיקוח נפש ועובדים עליך, אז אסור לך ליפול בפח. קמפיין בנוי בצורה כזאת שתחשוב שאתה עצמאי וחופשי, אבל בעצם אתה משרת את הקמפיינר. ולקמפיינר של מטה משפחות החטופים יש מטרות שהן מעבר לעניין של החטופים. אז אני רוצה להבחין בין המשפחות ובין הקמפיינר", הוא מדגיש.

מור מסביר כי הקמפיין היה רחב בהרבה ממטרת השבת החטופים: "הקמפיין היה דורסני, במטרה להוביל את מדינת ישראל לשחרור החטופים בכניעה, כדי לא לתת את הבונוס הזה לממשלה. הנושא במדינת ישראל בשלוש השנים האחרונות הוא הפלת הממשלה, ולמחוללי הקמפיין הנושא הזה היה חשוב יותר משחרור החטופים. הקמפיין של החטופים הוא זרוע בתוך הקמפיין הגדול הזה, יחד עם קמפיין גיוס החרדים וקמפיין ההרעבה שלא הייתה בעזה ופשעי מלחמה שלא היו. הכול במטרה להפיל את הממשלה. משפחות החטופים החיים והחללים שאומצו בידי המטה לא עשו את החשבון של להבין את הקמפיין. הן שרויות בצערן".

באיזה שלב הבנת שזה מישהו שבעצם משחק במשפחות?

"לקח לי זמן להבין איך קמפיין עובד. ישבתי עם אנשים שמבינים בתחום, ואז ניתחתי את הקמפיין של החטופים. כתבתי על זה כמה מאמרים".

משפחות אמרו שמטה החטופים היה להן כמו בית.

"ברור, זה חלק מהקמפיין. לתת להן מעטפת שלמה. לתת למשפחות, אני לא אגיד אילו, דירה בתל אביב כי הם גרים רחוק, ולשלם עליה 12,000 שקלים בחודש, והם יקבלו את המענה לפני שהמדינה נותנת את המענה. את חושבת שזה נעשה בתום לב, אבל זה לא. יש לאנשים האלה מטרות שהם רוצים להשיג. ואחרי שהם עוזרים לך כל כך הרבה, אתה תגיד מה שיבקשו ממך לומר, כי הם הרי רוצים את טובתך ואתה רוצה להשיב את החטופים. לא לכל המשפחות יש ראייה לאומית, בוודאי לא כשהבן או הבת שלהם נמצאים בצרה. אז הכול התלבש ככה יפה.

"כל הקמפיין נועד לגרום לציבור לחשוב שהמטה הוא זה שדואג לחטופים, משחרר אותם, וכל אחד שלוקח חלק בפעילות של המטה גם הוא דואג לחטופים ומשפחותיהם. כל הפעילות שקרתה בכיכר החטופים שירתה את הקמפיין הזה, של לקרוא למדינת ישראל לכניעה. של להבליט את הפרט בזמן מלחמה".

צביקה פונה אל הציבור הדתי־לאומי, שלדבריו נמצא בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר ליפול בפח של קמפיינרים מהסוג הזה. "הקמפיינרים דאגו לתת בכיכר החטופים את כל הדברים הטובים שילכדו את הדתיים הלאומיים. נתנו להם מקום לחבק את המשפחות. ארגנו 'שרים לשובם' ומעגלי אחדות והפרשת חלה ותפילות. אפילו אוהל של בני עקיבא הקימו שם, ואני טוען שאסור לבוא לשם כי זה חלק מהכיכר. המצלמות למעלה רוצות ללכוד בעדשה שלהן זקנקנים ומטפחות כדי להראות כל הזמן 'הציבור הדתי איתנו'. היו משפחות חטופים שהגיעו למפגשים עם הציבור הדתי־לאומי, ואחר כך אמרו 'הציבור הזה איתנו', עם הקו שמוכן להיכנע".

לתפילה שאורגנה על ידי המטה בכותל, לפני כשנה וחצי, הודיע צביקה שלא יגיע. "רבנים כעסו עליי. אמרתי להם: "אתם לא מבינים, אני יודע מי מארגן את הדבר הזה. לא מעניין אותו הכותל, לא מעניין אותו התפילה. למה הוא עושה את זה? למה הוא מוציא על זה מיליונים ודואג להסעות מכל היישובים? כי הוא רוצה להביא את הציבור הדתי־לאומי, שהוא הציבור שהכי מתנגד לעסקאות עם מחבלים, ואז לשים את האימהות של החטופים על הגשר שם, ועל מסכים ענקיים, והציבור יגיע, יראה אותם בוכים, ולא יהיה מסוגל להתנגד לעסקה. זו המטרה. אז נכון, בחור דתי־לאומי ממוצע יבוא לשם ויאמר שהוא עושה מה שהוא רוצה, לא מה שרונן צור רוצה, אבל זה אסור, כי יש לכל זה מטרה זדונית. הדבר מצד עצמו כשר, אבל הכוונה היא זדונית.

"לצערי הציבור הדתי־לאומי נפל בפח של הקמפיין. כשאנחנו בפורום תקווה, עם המשאבים הדלים שלנו, קראנו לציבור לבוא להפגנה בעד הכרעה וניצחון ליד משרד ראש הממשלה, והשקענו עשרות אלפי שקלים בפרסום והכול, הגיעו אלפים בודדים. המטה הצליח בזה שהוא אמר לציבור הדתי־לאומי: תישאר בבית, ואם כבר אתה יוצא תגיע לכיכר החטופים לשיר שירים. העיקר שלא תדרוש הכרעה. כמובן מי שארגן את ה'שרים לשובם' אלה אנשים טובים וצדיקים, אבל חוששני שגם הם לא מבינים את הקמפיינר".

ומה לדעתך יקרה עכשיו?

"הקמפיין לא הלך לשום מקום. כרגע השמאל עסוק בבניית הנרטיב של המלחמה. לדבר נגד 'ממשלת הימין שהביאה עלינו את האסון הזה', וכמובן שרק ראש הממשלה אשם. לא הרמטכ"ל, לא ראש אמ"ן, לא רונן בר. למלחמה רוצים לקרוא מלחמת שבעה באוקטובר, ולא מלחמת התקומה או מלחמת משיב הרוח. מי שמסתכל בפיד של השמאל יכול לראות שממשיכים להאשים את הממשלה, ולקבוע נרטיב שהחטופים חזרו בזכות ההפגנות בכיכר. שההפגנות שכנעו את חמאס או את טראמפ".

האדם הכי מסוכן לפרוגרס

ההבנה של התהליכים שאליהם נחשף בשנתיים האחרונות, גיבשה אצל צביקה קריאת כיוון מנהיגותית, שאותה הוא מכוון לציבור הדתי־לאומי כולו. "אני חושב שאנחנו כציבור צריכים להתבגר. להבין שאנחנו צריכים להנהיג את המדינה. לא להיות השוליים בפרויקט הציוני, המקף המחבר. הרי בית המדרש הוא זה שניצח במלחמה הזאת. רואים את זה במי שהוביל את רוח העם במלחמה. רואים את זה בחיילים שלנו. לפני הכניסה ללחימה לא עושים מעגלים של דמוקרטיה, עושים מעגלים של 'שמע ישראל'. התמצית שנגלתה בכרם שלום היא הסיפור של המלחמה. בית המדרש הציל את הקיבוץ. האנשים שהבינו שמה שמאיים על הקיבוץ זה לא הרפורמה המשפטית ובן גביר וסמוטריץ' אלא פלישה מעזה, והכינו את כיתת הכוננות בצורה טובה. הקיבוצים שהחזיקו בתפיסה לאומית, הסיכוי שלהם סטטיסטית להישאר בחיים היה פי עשרים יותר מקיבוצים אחרים שלא החזיקו בתפיסה הזאת, שהיו באותו מרחק מהגדר. אז אנחנו צריכים להתבגר ולהבין שאנחנו צריכים להנהיג את המדינה, כמובן בשותפות. וגם להבין שיש אנשים שעובדים עליך, ויש גם אנשים רשעים".

זה משהו שהתחדש לך?

"כן, מאוד. כי אם גדלת בציבור הדתי־לאומי, יש לך כמה באגים מובנים. למשל, שאתה רודף אחדות בכל מחיר. אבל זו לא אחדות אמיתית, כי תמיד אתה זה שעושה את הוויתורים. כי חשוב לך שיהיה שקט, שלא נריב. וזה באג. מה קרה? יש מחלוקת לשם שמיים. היא טובה, היא חיונית, היא הכרחית. וגם התחדדה לי הציפייה מאיתנו שננהיג, וזה לא כי אני טופח לעצמנו על השכם, אלא כי יש לנו תפקיד, יש לנו 3,000 שנות היסטוריה ויש לנו אחריות. אני מרגיש כאילו קיבלתי את הבמה כדי להגיד את זה. להפסיק להיות בעמדה המתנצלת, שכל הזמן מפייסת גם את אלה שדורסים אותך ולא רוצים איתך שותפות".

צביקה מוסיף כי לדעתו את המאמץ ליצור חיבורים צריך להשקיע באלה שרוצים להתחבר, בשמאל הציוני. אלה שתמיד יגיעו לשרת בצבא. "אחדות הפכה להיות המצווה הכי חשובה בציבור הדתי־לאומי. המצווה שנייה הכי חשובה בציבור הזה היא לרדת על החרדים", הוא אומר. "אז למה לחפש לעשות אחדות דווקא עם מי שדורס? עם מי שגרם למה שקורה פה ולא ביקש סליחה? יש המונים מהשמאל הציוני, איתם צריך לדבר קודם כול. ליצור ביחד תנועה גדולה. לא עם הקצה שלא מכבד את כללי הדמוקרטיה".

הוא מספר על קיבוצים שהגיע לתת בהם הרצאות, בדרך כלל בהזמנה של חבר קיבוץ שמחזיק בדעות לאומיות. "הם תמיד הודו לי שבאתי והצגתי את המשנה בצורה מסודרת, גם אם לא הסכימו איתה. וזה מאוד מרגש, אנשים ציוניים, שרוצים לשמוע ולהכיר ולשאול. שיש להם חששות ממה שהולך להיות במדינה, ומדברים על החששות והכאב, בלי איומים. אנחנו חלוקים, אבל אחים".

הזכרת איומים. עברתם לא מעט הכפשות כמשפחה.

"כמשפחה זה נעצר בדלת", משתפת אפרת. "זה מכווץ, ולא קל לקרוא, במיוחד לילדים הגדולים שלנו שהיו חשופים לזה. אבל למדתי מצביקה, שגם אם זה מטלטל בהתחלה אחר כך זה יוצא מהאוזן השנייה". צביקה מספר שכשהוא מקבל הודעה כזאת, הוא משיב: "שלום, תודה שאתה שולח לי הודעה. מה שמך המלא ומה שם אימך לתפילה?"

איך אתם מסבירים את התגובות האלה?

"אני חושב שאני מאיים עליהם", אומר צביקה, "שהאמירות שלי מאיימות. חברים אמרו לי 'אתה האדם הכי מסוכן היום במדינת ישראל בשביל הפרוגרס', כי אני מציב עמדה לאומית. כי אני בעל משפחה, עשיתי כמה דברים בחיים, גם תארים מתקדמים, אני משרת במילואים, ואומר לא עלינו שהמדינה חייבת להיות מעל הכול בזמן מלחמה, אחרת לא תהיה מדינה. שיש זהות לאומית ובזמן מלחמה הפרט מחויב לכלל. זה לא אומר שאנחנו נפקיר חס וחלילה את החטופים שלנו. אנחנו נציל אותם בדרך כזו שלא תפגע בביטחון המדינה, ושלא יהיו יותר הורים לחטופים".

ולמה זה מאיים?

"כי יש לי ראייה יהודית. כל מה שאני אומר זה מתוך היהדות, בכוונה כדי להרגיל את האוזן של הישראלים לשמוע יהדות. ויש אנשים שהזהות היהודית הזאת מאיימת עליהם כי הם רוצים זהות אוניברסלית. בכלל", הוא ממשיך, "התפיסה שלי היא שאני באתי לעולם בשביל שליחות ומשמעות, ואף אחד לא חייב לי שום דבר. ולכן כשזה קרה, היה לי ברור שקיבלתי תפקיד. מיד עשיתי חשבון, אם בעסקת שליט היה מה שהיה, מה הולך לקרות עכשיו? היה לי ברור שאני חייב להשמיע את הקול שלי ולבלום אסון גדול יותר. לצאת בקריאה חדשה, כי לא קרה שהורים של שבויים דיברו ככה. לשמחתי היו משפחות שהצטרפו לקריאה הזאת, אלו שהיו איתנו בפורום תקווה, וכמובן המשפחות של פורום הגבורה. אנחנו אמרנו לא לוותר בשום פנים ואופן, וזה מה שגם יביא את החטופים. התפללתי שאיתן יחזור הביתה בדרך של קידוש השם, מלחץ על חמאס ולא מכניעה".

המילים שהלכו עם איתן לשבי

קצת לפני ראש השנה תשפ"ד נולד לאפרת וצביקה נכד ראשון. איתן הספיק להיות בברית ולהצטלם עם האחיין החדש, אך בפדיון הבן הוא היה תחת הסטטוס נעדר. "הייתה אווירה של שבעה", נזכרת אפרת, "הבנות שלי בכו ואני איתן. חוסר הוודאות היה קשה מנשוא. ככל שחלפו הימים הבנו שהסיכוי שנראה אותו הולך ופוחת. תוך כדי הפדיון התקשר קצין מלהב 433 ואמר שרוצים שאגיע אני עם עוד אח של איתן לתת דגימות די־אן־איי, בנוסף לדגימה שצביקה נתן במוצאי שמחת תורה כשהגיש דוח נעדר. האירוע המרגש של הפדיון הפך לאירוע שרק רציתי שייגמר. זה היה אחד הימים הקשים".

"לילדים היה קשה מאוד, בעיקר בהתחלה", היא משתפת, "אבל אני חושבת שהעובדה שהם ראו שהקו הכללי שלנו הוא להיות אקטיביים, להיות בעשייה ולא ליפול, נתנה להם כוח. כבר בהתחלה אמרו לי במרכז חוסן: 'ברגע שאתם ההורים תעמדו על הרגליים ותשקיעו בעצמכם ובזוגיות, זה יהיה החוסן של כל המשפחה'. וככל שעובר הזמן, אנחנו שומעים את הפידבקים מהילדים. גם אלה שהיה להם קשה ושעצרו את הכול, העמידה שלנו נתנה להם הרבה כוח".

באחד מהראיונות הרבים שנערכו עימו, התייחס צביקה לדרך השונה שבחר איתן וסיפר כי אמר לאיתן זמן לא רב לפני החטיפה: "אין לך דרך לאכזב אותי". כשאני שואלת על כך, הוא בורר את מילותיו כדי להצליח לשתף בתובנות שלו ובו בזמן לשמור על הפרטיות המשפחתית. "אני אענה בצורה כללית", הוא אומר לבסוף, "כי אני הדרכתי הורים וגם עסקתי בזה בעבודה שלי כמחנך. ראיתי שאיתן מרגיש לא בנוח שהוא בחר בדרך אחרת מזו שלנו. אז לקחתי אותו לשיחה, ואמרתי לו: 'תקשיב, אין לך דרך לאכזב אותי. אני הולך איתך יד ביד, מה שאתה בוחר, אני הולך איתך'. זה ברור שיש אכזבות בחיים, אבל בשונה מבית קפה שאכזב אותך ולא תבואי אליו שוב, במערכות יחסים קרובות האכזבה לא תגרום לניתוק. זה נכון בהרבה דברים, אבל במיוחד עם ילדים שהם עדיין בתהליך ובעיצוב האישיות. הם חייבים לקבל מאיתנו תעודת ביטוח. זה מרפא את הקשר, פותח ומאפשר. הסיפור הזה קרה בערך חודשיים לפני השבי, ושמחתי מאוד שהוא הלך לשבי עם המשפט הזה".

"לי בהתחלה היו הרבה ייסורי מצפון", משתפת אפרת, "שאולי הייתי אמא משחררת מדי, שנתתי יותר מדי חופש ושאולי זה הרגיש כאילו אנחנו לא מספיק אוהבים אותו. המטפלת הרגשית שהלכתי אליה, אחרי שאמרה לי שהכול מדויק ושאני האמא הכי מדויקת לילדים שלי, אמרה גם שאולי העובדה ששחררתי, העובדה שהיינו הורים מאפשרים, היא מה שעוזר לאיתן לשרוד את השבי. זה ממש הרחיב לי את זווית הראייה ונתן לי המון כוח. הבנתי שעשיתי כמיטב הבנתי, ואולי דווקא זה מה שיציל אותו.

"זה עזר לי גם עם אתגרים אחרים במשפחה, כי לפעמים הייתי מתייסרת בשאלה למה אנחנו צריכים לעבור את זה. מילא אנחנו, שאנחנו בוגרים ויש לנו כלים אמוניים ונפשיים, אבל למה הילדים הקטנים צריכים? היה לי קשה לראות את הקושי שלהם, ואז הבנתי שאני יכולה להסתכל אחרת. שאם אני אאמין שהילדים חזקים ושהם יוכלו לצמוח מזה, אז זה מה שאשדר להם".

אפרת וצביקה מנסים להחזיר למשפחה את האינטימיות שהתערערה לאחר התקופה הארוכה שבה היו באור הזרקורים. "אני עצמי כן מרגיש שאני צריך להיות בחיים הציבוריים", מחדד צביקה, שסגר את הקליניקה הפרטית לטובת יציאה לעשייה ציבורית, "אבל המשפחה צריכה את הפרטיות". לאחר שאיתן חזר, המועצה המקומית הוציאה בשם המשפחה הודעה המבקשת לא להגיע ולאפשר להם להתכנס כמשפחה. "ברוך ה' זה נשמר", הם אומרים ומוסיפים: "אנחנו מאוד מאוד מעריכים את החיבוק שעם ישראל נתן לנו, ונותן לנו, ובעיקר הקהילה של קריית ארבע. באמת אין מילים. בלעדיהם לא היינו שורדים, ועכשיו אנחנו צריכים למצוא את האיזון".

צביקה ואפרת מציינים לטובה גם את הליווי של המדינה. הם מספרים על קצינים שליוו אותם לאורך התקופה, על כספי הביטוח הלאומי שקיבלו בתור נפגעי איבה, על השירות הפסיכולוגי ועל סיוע בירוקרטי שקיבלו. אגב כך הם מזכירים את גיוס ההמונים שהופתעו לגלות שהחל למען איתן לאחר שחרורו, ומיד הוציאו הודעה שהדבר לא נעשה על דעתם. "הסתבר שקישור ששלחו חברים לעבודה שרצו להתארגן לקנות לנו מתנה, הפך לקישור לגיוס המונים", מסביר צביקה. "אנחנו מתנגדים לגיוס הזה. המדינה דואגת מאוד לפדויי שבי, הם מקבלים סל לכל החיים שמספיק די והותר. אנחנו חושבים שזה לא נכון להפוך אותם ברגע לאנשים עם מיליונים בבנק. הם צעירים, הם חייבים לחזור להיות פרודוקטיביים, ליהנות מיגיע כפם. כמובן יש משפחות שצריכות את זה למעטפת, ואנחנו לא שופטים אף אחד. אבל כדאי שהציבור ישקיע את רוחב הלב שלו במטרות אחרות".

הם עצמם כן גייסו את ההמונים למען הקמת בית כנסת לזכותו של איתן טרם חזרתו. עם ישראל נענה בגדול, והיום בית הכנסת נמצא בשלבי גמר אחרונים. בראש השנה כבר התחילו להתפלל בו, ובשבת פרשת לך לך איתן בירך הגומל בבית הכנסת שנבנה לזכותו. "זה לא מובן מאליו", אומרת אפרת, "בבילינסון הציעו לכל השבויים לברך הגומל בשבת הראשונה, אבל איתן העדיף שלא. הוא חשב לעשות משהו קטן, עם עשרה חבר'ה, ומאוד הבנו אותו. השלמנו עם זה שזה לא יהיה ברוב עם כמו שרצינו. פתאום ביום שישי הוא אמר שהוא רוצה שזה יהיה בבית הכנסת. אמרתי לצביקה שאם ככה נעשה גם קידוש קהילתי, ואז איתן הפתיע ואמר שהוא רוצה להיות גם בקידוש. השמועה עברה מפה לאוזן. בית הכנסת היה מלא לחלוטין, ואנשים עמדו בחוץ. איתן עלה לתורה ובירך הגומל. היה מאוד מרגש. במיוחד ריגשו אותנו יהושע ושולי שני (השכנים מייסדי פורום הגבורה, ע"ז), שהגיעו ונתנו לנו כזה חיבוק".

סעודת הודיה במתחם הנובה

אפרת מזכירה שוב את קבלת הפנים שנערכה לאיתן עם שובו. חמש שעות ארכה הנסיעה מבילינסון לקריית ארבע. בצמתים רבים בדרך חיכו אנשים נרגשים עם דגלי ישראל, רבים הגיעו ללחוץ יד לאיתן, נערים ביקשו שיחתום להם על הכובע. בקריית ארבע, התחנה האחרונה במסע השיבה הביתה, חיכו מקבלי הפנים שעות ארוכות. "הרבה אנשים אמרו לי שהרגישו שזה הפרומו של ימות המשיח", אומרת אפרת.

תיארתם לעצמכם שככה זה יהיה?

"לא דמיינו אפילו. אנשים אמרו לי 'מעולם לא ראינו את הקריה עם כל כך הרבה אנשים'. זו הייתה תחושה… באמת שאין מילים. המילים רק מצמצמות".

"ברמה האישית אנחנו מאוד מאושרים", אומר צביקה. "ברמה הלאומית, אני מבין שיש עוד דרך לעשות. אני חושב שתוצאות המלחמה כרגע משקפות את המצב שעם ישראל נמצא בו. אז נכון, הייתי רוצה שרצועת עזה תחזור לעם ישראל ושהערבים ילכו מפה, וכך בטוח יהיה פה שלום. אבל במשך הזמן הבנתי שהיכולת שלנו להילחם על הארץ תלויה במצב הרוחני של עם ישראל, ואני מבין שיש לנו עוד דרך לעשות כדי שעם ישראל יצא לרחוב וידרוש את רצועת עזה. לצערי, אם לא היו לנו אויבים, היינו עיסה דביקה של חומרנות ומתירנות. המלחמה על הארץ והמצב פה מכריחים אותנו לעסוק ברוח, בסיבת הקיום שלנו, והקצב כנראה מסודר מלמעלה. אם הגענו לתוצאה הזאת, אני מבין שיש לנו דרך לעשות".

"השנתיים האלה היו טלטלה", אומרת אפרת, "אבל גם הזדמנות לצמיחה, גם כעם וגם כפרטים. הבירור של הזהות שלנו כעם וגם כיחידים. רואים את הצימאון להגיע לאמת".

"אני חושב שאנחנו צריכים להבין שהכול מתחיל ונגמר בתודעה", אומר צביקה, "אם אתה רוצה שרצועת עזה תחזור לעם ישראל, אם אתה רוצה שפורום מטכ"ל יהיה מורכב מקצינים בכירים בעלי ראייה לאומית, יהודית, ציונית ולא פרוגרסיבית, אתה צריך לעבוד על הרוח כבר מבית הספר. אתה צריך להגיע למקומות האלה, וצריך להיות חזק כדי להשפיע. כמו שהרב קוק כותב באורות התשובה, יש תשובה תהליכית, שזה המצב הרגיל, ויש תשובה פתאומית, שפתאום יש הברקה. ולפעמים הכאב הכי גדול יכול להיות הדבר הכי טוב שקיבלת בחיים".

אפרת יכולה להעיד זאת על עצמה. אחרי שאיתן נחטף הבינה שלא תוכל להמשיך להיות בד' אמותיה כפי שחיה עד אז. "זה כאילו הקדוש ברוך הוא החטיף לי כזאת מכה, לחץ אותי לפינה כדי שאעשה חושבים. הייתי כל כך מכונסת בעצמי, שקועה בבית ובעבודה, מקסימום ארגנתי בישולים ליולדות, לא מעבר. הייתי גם מאוד ביישנית. אבל ההשראה שלי הייתה אסתר המלכה, שעליה נאמר 'ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. כאילו ניתנה לי במה, ואני חייבת לנצל אותה. בהתחלה הייתי אומרת שצביקה הוא שר החוץ ואני שרת הפנים, כי בשבילו זה טבעי ובשבילי לא. נדרשה ממני עבודה עמוקה בנפש לצאת מאזור הנוחות".

האירוע המכונן שלה היה כשהזמינו את צביקה לריאיון עם הרבנית ימימה מזרחי בתחנת רדיו. "הכול מצולם ומוקלט ובאתי בתור צופה. ואז הרבנית מסמנת לנו לשים אוזניות, לשנינו. רציתי לומר לה שרק צביקה מתראיין ואני צופה, אבל זה היה בשידור חי אז מצאתי את עצמי שמה אוזניות ועונה לשאלות. ויצאתי בתחושה של וואלה, גם לי יש מה להגיד, ושצביקה ואני משלימים זה את זה בדיבור שלנו. אני מרגישה שבתקופה הזאת ילדתי את איתן מחדש, אבל ילדתי מחדש גם את עצמי, ואני גדלה כל הזמן".

מתי אתם עושים סעודת הודיה?

"חשבנו בהתחלה לעשות את זה עם חנוכת בית הכנסת", הם אומרים, "אחר כך הבנו שיש הרבה מעגלים שאנחנו צריכים לעשות איתם סעודת הודיה. חשבנו גם אולי לעשות את זה במתחם הנובה ברעים. אנחנו עוד לא יודעים. ברור לנו שאנחנו צריכים לעשות משהו מאוד גדול, וגם אז זה לא יביע את העוצמות של מה שאנחנו מרגישים".