רואים רחוק

הנוף הנשקף מפתח ביתם של ידידיה ורות מזרחי במושב זרעית שקט אבל מתוח. הרכסים הירוקים של הגליל העליון נושקים לגדר המערכת, והשקט הפסטורלי של ההר מהול דרך קבע בדריכות הביטחונית המאפיינת את קו העימות הצפוני. למי שעד לפני שנה חיו את החיים הנוחים ביישוב בית־אל, המעבר לנקודה הצפונית ביותר על המפה היה טלטלה עמוקה ששינתה את מסלול חייהם מקצה לקצה.

שני בני הזוג, כיום בני 30, הורים לארבעה ילדים, גדלו בבית־אל. הם התחתנו לפני שמונה שנים, מיד לאחר שחרורו של ידידיה מהשירות הצבאי. תחילה התגוררו בשילה בזמן שידידיה למד בישיבה בעלי, ולאחר כשנתיים חזרו לבית־אל כדי להתחיל בלימודים אקדמיים. הדרך המקצועית של השניים הייתה סלולה ויציבה. רות השלימה תואר ראשון בחינוך, אך בחרה לעשות הסבה מקצועית לתחום הסיעוד והפכה לאחות מוסמכת. ידידיה פנה לתחום ההנדסה והבנייה והשלים את לימודיו באוניברסיטת אריאל בשנת 2023. הם ביססו את מעמדם התעסוקתי והחברתי, כשהם מגדלים את ילדיהם בסביבה המוכרת והעוטפת.

אלא שב־7 באוקטובר פרצה המלחמה וטרפה את הקלפים. ידידיה הוקפץ לשירות מילואים ממושך בגדוד של חטיבה 9. התעסוקה המבצעית התמקדה בגזרת הר דב המתוחה, שם שהה הצוות במשך חודשים ארוכים בתנאי שטח קשים. "הסבב הראשון היה ארוך מאוד, כארבעה חודשים רצופים", הוא משחזר. בהמשך ביצע סבבי מילואים נוספים, יצא לקורס צמ"ה ועבר לשרת בפלוגת צמ"ה בחזית הצפונית והדרומית.

הרעיון למעבר הגיע מתוך המשפחה הקרובה. אחיו של ידידיה, שהיה גם שכן קרוב בבית־אל, הוא הראשון שהעלה את ההצעה. חברה של גיסתו ריכזה את קבוצת המשפחות המיועדת לצפון, והאח החליט להרים את הכפפה. "במקביל, אנחנו התבשלנו עם הרעיון הזה במשך כחצי שנה". הבישול האיטי כלל הגעה לשבת גיבוש בזרעית יחד עם שאר המשפחות המיועדות ושרת ההתיישבות אורית סטרוק, ובליווי צמוד של טל אוחנה, הפרויקטורית לשיקום יישובי הצפון. ככל שהשיחות והסיורים בשטח התקדמו, התגבשה ההחלטה המשפחתית לעשות את הצעד ולהעתיק את חייהם לקו הגבול הצפוני.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד הימור מנצח

עוד מאת יוסף ארנפלד התוכנית לחיסול מדינת היהודים

פרט לאחוות אחים וחברים, מה גרם למשפחה צעירה ומבוססת לעזוב הכול באמצע החיים ולעבור לקו החזית?

"אני לא אדם של שליחות וציונות במובן הבומבסטי של המילה", מודה ידידיה בכנות. "ברמה הרעיונית – בוודאי שכן. כולנו מחונכים על ערכים, על אהבת הארץ ועל נתינה. אבל ביומיום? אני ממש לא מהאנשים שקמים בקלות ויוצאים מאזור הנוחות שלהם. אהבתי את החיים השקטים, אהבתי את השגרה. אבל אז הגיעה המלחמה הזאת, והיא שינתה את כל סדר היום".

על אף שכבר תרם למדינה בשירות מילואים ממושך, החל להתעורר אצלם אי־שקט פנימי הולך וגובר. "להישאר באזור הנוחות בבית־אל, כשהכול קרוב, הכול נגיש והכול מוכר – פתאום זה הרגיש מאוד 'פארש'", מתאר ידידיה את הדילמה הפנימית שליוותה אותו באותם ימים. "אתה מסתכל מסביב ורואה התעוררות מטורפת בעם ישראל. אתה רואה איך יישובים נבנים מחדש, איך גרעינים התיישבותיים קמים בכל מקום, איך אנשים עוזבים את השגרה שלהם כדי לחזק את גבולות המדינה. ואז אתה שואל את עצמך את השאלה המתבקשת: איפה אתה בכל הסיפור הזה? האם אתה רק צופה מהצד, או שאתה חלק מהמהלך?"

השאלה הזאת לא הרפתה. הקול הפנימי הלך והתגבר עד שהפך למנוע שדחף את בני הזוג לקבל החלטה לא פשוטה: לומר 'כן' לשינוי, לצאת לדרך חדשה ולבחור בהתיישבות בזרעית. אלא שבין הרעיון האידיאליסטי ובין המציאות בשטח יש פער לא קטן. מעבר כזה אינו מסתכם רק באריזת ארגזים ונסיעה צפונה. הוא דורש ויתור על יציבות תעסוקתית, פרדה ממעגלי התמיכה המשפחתיים והתמודדות עם שאלות חינוכיות כבדות משקל.

לפני המעבר היו בני הזוג משולבים היטב במערכות התעסוקתיות. רות עבדה במחלקת הילדים בבית החולים הדסה הר הצופים, וגם ידידיה החזיק במשרה יציבה. לעזוב משרות בטוחות כאלה לטובת מציאות לא נודעת בצפון המופגז והמתוח היה סיכון לא מבוטל. "זה לווה בהמון חששות", משתפים השניים. "גם הילדים היו רגילים למסגרות מסוימות, לחברים, לסביבה המוכרת. המחשבה על לחיות הרחק מהמשפחה המורחבת, מהסבים והסבתות ומהסיוע היומיומי הייתה לא פשוטה. שנינו עזבנו מקומות עבודה מצוינים שאהבנו מאוד. רות הייתה מרוצה מאוד בהדסה הר הצופים והיה לה טוב שם. לעזוב את הכול ולצעוד אל הלא נודע התעסוקתי והחברתי – זה היה מהלך לא פשוט בכלל".

האזעקות הן חלק מהשגרה

פרט לחששות האישיים והמשפחתיים, ריחפה באוויר גם שאלת השילוב הקהילתי. מושב זרעית הוא מושב ותיק עם צביון ואופי חילוני־מסורתי, והגעתה של קבוצה חדשה עלולה לעורר חיכוכים בעקבות חשש משינוי הצביון המקומי. בני הזוג מזרחי ביצעו את הצעדים הראשונים בזהירות רבה, מתוך רצון ללמוד את השטח ולבנות אמון הדדי. "היו לנו לא מעט ספקות לגבי הדרך שבה יקבלו אותנו פה בזרעית, ואיך נסתדר עם חברי הקבוצה עצמה", הוא משחזר. "זה תהליך שנבנה בהדרגה. לא קפצנו למים ביום אחד. עשינו הרבה מפגשים מקדימים עם חברי הקבוצה, והגענו שוב ושוב לביקורים במושב עצמו עוד לפני שקיבלנו את ההחלטה הסופית".

במהלך הביקורים הללו נפגשו בני הזוג עם תושבי המושב הוותיקים ועם חברי הוועד המקומי. המפגשים הבלתי־אמצעיים הללו פוגגו את החששות. "נפגשנו עם האנשים פה, ישבנו לשיחות עם הוועד וראינו מיד שמדובר באנשים ממש לעניין", מתאר ידידיה את שלב הקליטה הראשוני. "הם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, בחום אמיתי ובפתיחות גדולה. קבלת הפנים הזאת נתנה לנו את הביטחון שהיינו צריכים כדי לדעת שעשינו את הצעד הנכון, ושזרעית היא לא רק נקודה על המפה אלא בית חדש שאפשר לבנות בו עתיד".

יש חששות בקרב התושבים הוותיקים מפני החזרה בתשובה או ניסיון להשתלט על אופי המושב?

"היו בודדים עם קצת חששות כאלה בהתחלה, אבל הם הבינו מהר מאוד שהתקשורת אוהבת להפחיד", הוא מבהיר. "הם פגשו אנשים נעימים שבאו פשוט לגור, בלי שום כוונה לכפות אורח חיים. כיום יש חיבור מצוין ושיתוף פעולה הדוק: חברי הקבוצה משולבים בוועדות התשתיות, התרבות והחינוך לבקשת הוועד המקומי. עושים מנגלים יחד, הקרנו את גמר המונדיאל במשותף, ואם יש חיכוכים נקודתיים – יודעים להוריד להבות מיד". רות מחדדת את הגדרת המעבר: "אנחנו פשוט קבוצה שבאה ליישב את הצפון ולהתחבר לעם ישראל. בלי כפייה ובלי יומרות".

החיים במושב הסמוך ממש לגדר המערכת מציבים אתגר ביטחוני יומיומי. הפיצוצים מעבר לגבול והאזעקות הפכו לחלק מהשגרה, כשחלק מעמדות צה"ל הסמוכות אף ספגו פגיעות רחפנים. "לבומים מתרגלים, האזעקות קצת מציקות", אומר ידידיה, ורות מוסיפה כי בבתים רבים, כולל בביתם, אין ממ"דים, ובשל התרעות קצרות אין שהות להגיע למקלט ציבורי. בשיא מבצע 'שאגת הארי', כל הבית רעד והחשש מרחפנים היה מוחשי. למרות זאת, המושב לא פונה באופן גורף על ידי הממשלה, ובני הזוג נשארו במקום, למעט הפוגות קצרות וברקע לידה שהתקרבה.

יש תחושת פחד במגורים בקו החזית?

"כשאתה גר בזרעית, אתה מבין שבית־אל יותר מפחידה. בזרעית הבלון כבר התפוצץ והצבא נמצא באירוע ובמוכנות שיא. ביהודה ושומרון אתה מרגיש שאתה יושב על חבית חומר נפץ שטרם התפוצצה, ומקווה שגורמי הביטחון עושים את עבודתם מתחת לפני השטח".

המחירים האישיים, החשיבה על העתיד והמרחק הפיזי מהמרכז ומבני המשפחה אינם פשוטים. "הדלקן עובד קשה", מחייך ידידיה. "המרחק מגדיל את המאמץ: יציאה מוקדמת מהעבודה, פקקים, הגעה מאוחרת לאירועים משפחתיים. המשפחות תומכות, אבל המרחק קשה גם להן".

למרות הקשיים, בני הזוג רואים את עתידם בזרעית לטווח הארוך. המושב נמצא בתהליך פיתוח: בימים אלו מתחילות עבודות תשתית להרחבה, רוב חברי הקבוצה, המונה תשע משפחות, כבר רכשו מגרשים לבניית ביתם, ובחודשים הקרובים צפויות להגיע קראווילות לקליטת משפחות צעירות ובנים ממשיכים. "האנשים פה מדהימים ועם לב חם, ובזכות זה אנחנו מחזיקים מעמד", מסכמת רות. ידידיה מסיים בקריאה להצטרפות: "אנחנו מחפשים משפחות נוספות שיבואו לאכלס את הקראווילות. יש כאן גב חזק ממנהלת תנופה, מהחטיבה להתיישבות וממשרד ההתיישבות, שתמכו בנו גם תחת אש. זרעית צומחת, ואנחנו מזמינים עוד שותפים לדרך".