שידור על חשבון הציבור? כן, אבל עם איזון

ההחלטה של שר הביטחון ישראל כ"ץ לסגור את גלי צה"ל רחוקה מלהיות סוף הסיפור. מדובר אומנם בהחלטה שנמצאת בתחום סמכותו וסמכות הממשלה, אבל כבר למדנו שהמשטר השורר בישראל אינו דמוקרטיה אלא יוריסטוקרטיה, והמילה האחרונה כמעט בכל נושא שמורה לרשות השופטת בשבתה כבג"ץ.

אילו שר ביטחון מהשמאל היה מחליט על סגירת גל"צ, כפי שכמעט קרה בעת כהונתו של בני גנץ, יש להניח שההחלטה לא הייתה נתקלת בהתנגדות עזה, וגם אילו הוגשה נגדה עתירה לבג"ץ – העתירה הייתה נדחית. אבל כשהגורם המחליט הוא שר ביטחון ימני וממשלת ימין, מוקדם עדיין להספיד את התחנה הצבאית. תחת המשטר היוריסטוקרטי, כמעט כל החלטת ממשלה, וגם לא מעט מהחלטות הכנסת, הן החלטות על תנאי עד שכבוד השופטים יפסקו אם דינן להתקיים או להתבטל. אז אל תתפלאו אם בעוד שנתיים-שלוש שוב תוקם ועדה שתדון מה לעשות עם גל"צ ובינתיים השידור יימשך, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

את הדעה שלי בנושא עתידה של גל"צ פרסמתי כאן בהרחבה לא מזמן. אני סבור שההחלטה לסגור את גל"צ היא כישלון משילותי של ממשלת הימין. הימין צריך להיות מעוניין בשידור ציבורי – בתנאי כמובן שדואגים לכך שהשידור אכן ייצג את הציבור. תחנות רדיו שהרוח שלהן מייצגת אחוז קטן מהקצה השמאלי של מאזיני הרדיו בעברית, אינן ראויות לתואר שידור ציבורי. יותר נכון לקרוא להן שידור על חשבון הציבור. זוהי דמותן העכשווית של רשת ב' וגלי צה"ל. אלו תחנות שמשתמשות במשאבים ציבוריים, אך מייצגות ברוחן פלח קטן מאוד של הציבור.

אבל לסגור זה הפתרון הקל והנוח למי שלא מסוגל לנהל באופן הנכון והראוי. הרבה יותר נכון וצודק היה אילו שר הביטחון, שהוא פוליטיקאי משופשף ואסרטיבי, היה דואג שגלי צה"ל תנוהל ברוח לאומית פטריוטית, רוחן של היחידות הלוחמות בצה"ל. ומה באשר לטענה שעצם קיומה של תחנת שידור צבאית זו אנומליה אנטי־דמוקרטית שמלבינה השתמטות משירות צבאי אמיתי? ובכן, אם זה העניין, אז איך לא סוגרים גם את גלגלצ?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

בכל אופן, אם ההחלטה לסגור את גל"צ אכן תצא אל הפועל, היא חייבת להיות מלווה בצעדים משלימים שינטרלו את נזקיה הפוטנציאליים. כי להשאיר את רשת ב', המוטה שמאלה לא פחות מגל"צ, עם מונופול ללא תחרות על שידורי אקטואליה בתדר ארצי, זה לא שיפור של המצב אלא החמרה שלו. סגירת גל"צ מחייבת פתיחה מיידית של אפשרות לתחרות מול רשת ב', אם באמצעות פתיחת אפשרות לשידור רדיו פרטי מסחרי בתדר ארצי, ואם על ידי הקמת שידור ציבורי מתחרה ברוח שונה מזו השוררת בתאגיד 'כאן'.

ממשלות הליכוד ושרי תקשורת מטעמו החמיצו הזדמנות פז, כאשר בעת הקמת תאגיד השידור הציבורי 'כאן' לא דאגו למנגנון שיבטיח שידור מגוון ומאוזן. על ממשלת הליכוד הנוכחית מוטלת החובה לתקן ולחולל שינוי שיבטיח יותר גיוון, יותר הגינות, ופתחון פה ראוי לדעות הרוב הלאומי. סגירת גל"צ כשלעצמה, ללא צעדים משלימים, לא תקדם אותנו לקראת המטרה הזאת.

מי החזיר את החטופים?

מיד עם פרסום תוכנית 21 הנקודות לסיום המלחמה בעזה, שאותה הציג הנשיא טראמפ בעת ביקור נתניהו בוושינגטון, נפתח המאבק על הקרדיט. המאבק רק הלך והתעצם ככל שהתברר שאכן, מי היה מאמין, 20 החטופים החיים שוחררו ביום אחד, כולם עד האחרון.

בכל הנוגע לחטופים החללים התברר אומנם כי ישראל שגתה ואפשרה לחמאס להפר את ההסכם ולמרוח את השבתם לאורך כמה שבועות. לא ברור מדוע לא עיכבנו את שחרור 250 המחבלים הרוצחים עד שיושבו גם החללים. גם לא ברור מדוע, לאחר שחמאס הפר בבוטות את ההסכם, לא אימצנו את עצת סמוטריץ' וסטרוק לכופף את חמאס על ידי החזרתם לכלא של המחבלים ששוחררו ביהודה ושומרון ונמצאים בהישג ידינו. אך למרות העיכוב מורט העצבים, גם ביחס לחטופים החללים ההישגים הם גדולים, כאשר נכון להיום הושבו 24 מתוך 28 חללים.

ההצלחה הזאת הביאה במבוכה את מי שביקשו לא רק להחזיר את החטופים, אלא להשתמש במאבק להחזרתם ככלי ניגוח נגד נתניהו וממשלתו. שהרי אם המטרה הכי חשובה של המלחמה היא להחזיר את החטופים, כפי שהם טענו מיומה הראשון, אז הנה – ממשלת נתניהו השיגה את המטרה הזאת.

אבל המבוכה לא נמשכה זמן רב. לא לחינם יושבים במטה החטופים ובסביבתו ושוקדים על דפי המסרים שלו אנשים ממיטב המוחות היצירתיים של עולם הפרסום בישראל. וכך תוך זמן קצר נמצאה העצה. הקרדיט על שחרור החטופים יוחס כולו לנשיא טראמפ, שהוא כביכול זה שכפה על נתניהו וממשלתו לחתום על הסכם שהם לא רצו בו כלל, אך נאלצו להיכנע ללחץ האמריקני.

מכיוון שהתנגדתי להסכם החטופים הזה, ששילמנו בעבורו מחיר מטורף הן בשחרור אינפלציוני של מחבלים רוצחים והן בכבילת ידינו מלהשמיד סופית את חמאס, בעיניי לייחס את ההסכם לנתניהו זו לא מחמאה גדולה. אבל מה לעשות שזו כנראה האמת. ברור למדי שהתיאור של נתניהו כמי שההסכם נכפה עליו בידי טראמפ רחוק מלהיות מציאותי. הרבה יותר הגיונית הטענה שבעצם מדובר בהסכם מיסודם של נתניהו ורון דרמר, שהאמריקנים הסכימו לאמץ ולגייס קואליציית מדינות אסלאמיות שכפתה על חמאס להסכים לו. מסתבר כי בלי להצהיר על כך בפומבי מסיבות פנים־קואליציוניות, נתניהו החליט ששחרור החטופים קודם לכל מטרה אחרת, שהוא מוכן להסתפק בפירוק שלטון חמאס למראית עין ובאמצעים דיפלומטיים, ושהוא לא מעוניין לכבוש את עזה ולשלוט באוכלוסייתה.

כזכור, לפני השלב ההתקפי של מרכבות גדעון ב' התקיים משא ומתן על שחרור חלקי של כמחצית החטופים והחללים. הנוסחה כבר גובשה וכולנו חיכינו לתשובת חמאס, שמשך זמן רב ומרט את עצבינו ולבסוף השיב בשלילה. בעקבות זאת יצאה ישראל למתקפה על העיר עזה עצמה. סרבנות חמאס לעסקת חטופים שאינה כוללת נסיגה ישראלית לקווי 7 באוקטובר הלכה ונשחקה ככל שכיבוש העיר עזה ושיטוח בתיה הלך והתקדם. זה לקח כמה שבועות, אבל בסופו של דבר כ־800 אלף עזתים יצאו דרומה והותירו את מחבלי חמאס ללא המגן האנושי שלהם. הטנקים והדחפורים של צה"ל הלכו והתקדמו, הלכו ודרסו, ובשלב זה ראשי חמאס המבוהלים הציעו לחזור למתווה של עסקה חלקית. בישראל נוצר לחץ גדול להסכים לכך, אבל נתניהו זיהה את המומנטום שנוצר וקבע שבשלב זה ינוהל משא ומתן רק על שחרור כל החטופים בפעימה אחת. העמדה הזאת של נתניהו הותקפה על ידי התקשורת, על ידי מטה החטופים, על ידי פוליטיקאים מהאופוזיציה וגם על ידי בכירי צה"ל. הדרישות מנתניהו היו מצד אחד לא לסכן את החטופים במתקפה על עזה, ומצד שני – לקבל את הצעת חמאס לעסקה חלקית. ההפגנות החריפו והיו אף קריאות לחיילים לסרב פקודה. אבל ראש הממשלה גילה מנהיגות והתעקש על מהלך ההתקדמות לכיבוש מלא של העיר עזה, על אפם ועל חמתם.

המציאות הוכיחה שנתניהו צדק. האיום לכבוש את העיר עזה כולה, שנתפס כרציני ומציאותי, גרם לחמאס להתקפל, לחתום על עסקה, להחזיר את כל החטופים החיים ביום אחד, ותוך חודש נוסף להחזיר כמעט את כל החטופים החללים. אילו ראש הממשלה היה נכנע ללחצי האופוזיציה ומטה החטופים, לכל היותר היינו מקבלים עסקה חלקית. החזרת החטופים, אם בכלל הייתה מתבצעת, הייתה נמרחת עוד זמן רב.

מי שמנסה לתת את הקרדיט רק לטראמפ, או רק לחיילי צה"ל, או רק למפגיני מחאת החטופים, חוטא לאמת. טראמפ אכן סייע מאוד בהיבט המדיני. לחץ המפגינים אכן השפיע על נתניהו לשים בראש סדר העדיפויות את שחרור החטופים, ולאמץ את העסקה הזאת למרות מחירה המאוד כבד. אבל חמאס הסכים לשחרור כל החטופים רק בגלל לחץ המתקפה הצבאית והחשש מפני נפילתה של עזה. את הלחץ הצבאי הפעילו כמובן לוחמי צה"ל, במסירות ומקצועיות וחירוף נפש. אבל מי ששלח אותם על אף התנגדות הרמטכ"ל, התקשורת, האופוזיציה ומטה החטופים היה, מה לעשות, בנימין נתניהו. לטוב ולרע, ההסכם הזה שהביא מצד אחד לשחרור החטופים, ומצד שני לבלימת התנופה בדרך להשמדת חמאס והסרת האיום הביטחוני מעזה, רשום על שמו.

לתגובות:

[email protected]