הפסקת האש אחרי שנתיים של מלחמה היא הזדמנות להרים את המבט ולהתבונן על האסון הגדול שפקד אותנו. יש אסונות שלא נגרמו בגלל בני אדם אלא בגלל רעיונות ותפיסות עולם. טבח 7 באוקטובר התאפשר בגלל קונספציה שגויה שהשמאל בישראל מוביל אותה כבר שנים רבות.
הקונספציה של השמאל היא המחשבה שאפשר לחיות עם הפלשתינים בשלום. השמאל הישראלי, שחי חיים מערביים וחומריים, בטוח שגם הפלשתינים רוצים לחיות חיים של שלווה חומרית, להתפרנס בכבוד ולגדל משפחה בנחת עם קדמה טכנולוגית ומערכת בריאות טובה.
לפי הקונספציה של השמאל, הפלשתינים נלחמים בנו רק כי אין להם חיים חומריים טובים ולנו יש חלק באשמה בגלל הכיבוש הישראלי. הפתרון לסכסוך הפלשתיני-ישראלי נמצא בידיים שלנו: אם נדאג להם לחיים טובים, לא תהיה להם סיבה להילחם בנו. בסופו של דבר מלחמה מביאה סבל, הרס וחורבן, שהם ההפך המוחלט מהחזון המערבי החומרני.
במשך שנים רבות השמאל פועל בדרכים שונות למימוש התפיסה שלו. הסכמי אוסלו, גירוש היהודים מגוש קטיף, מתן עצמאות מדינית לפלשתינים, הכלת מעשי טרור ואיפוק צבאי מולם, מתן טיפולים רפואיים לפלשתינים שאינם אזרחי המדינה, ועוד הטבות רבות, כולם נעשו מתוך מחשבה שאם רק ניתן להם תקווה, הם יאהבו אותנו ויניחו את נשקם.
אולי יעניין אתכם
השקר הגדול בקונספציה של השמאל הוא העובדה שהפלשתינים עצמם מעולם לא טענו כך. הם מעולם לא טענו שהם נלחמים בנו בגלל רצון לחיים חומריים. הם נלחמים בנו כי הם מתנגדים מבחינה דתית ואידאולוגית לריבונות יהודית בכל השטח שבין הים לנהר (אני ממליץ לקרוא את הספר 'חזון ופגיון' של מיכאל בן ארי בנושא). פלשתיני שמונע מאידיאל דתי לא מתרגש מהנאות חומריות כי החומריות אצלו היא אמצעי, וכל כסף או ציוד שהוא יקבל – ישמש אותו למלחמה בישראל. אפילו את בתי החולים שלהם הם הסבו למפקדות טרור.
אני כותב את הדברים הבאים בדמעות, אבל חייבים להפיק לקחים: תושבי העוטף הם דוגמת קצה שעוזרת להבין עד כמה הקונספציה של השמאל מסכנת חיים. בזמן שהפלשתינים בעזה התכוננו למלחמה במשך כ־20 שנה, צברו נשק לשחיטה מסיבית של יהודים ובנו מנהרות לטרור ולחטיפה, שכניהם מהשמאל באותו הזמן ממש הסיעו את ילדיהם לבתי חולים, נתנו להם פרנסה, ודמיינו שהם חיים עימם בשלום ובהרמוניה. את הנשק הם איפסנו בנשקייה ותחתיו הפריחו עפיפונים של שלום. כך חזון השלום הופך לטבח המוני. לצערי, הקונספציה של השמאל מנהלת את המדיניות של מדינת ישראל כבר יותר מ־50 שנה, גם תחת שלטון הימין. מערכות המשפט, החינוך, התרבות והתקשורת, בכירי מערכת הביטחון, כולם מציגים קו אחד בלבד: השלום תלוי בדאגה שלנו לפלשתינים.
אבל צריך לדעת שגם לקונספציה יש קונספציה. יש סיבה עמוקה יותר לכך שהשמאל נאחז בכל כוחו ברעיון השלום עם הפלשתינים למרות העובדות והמציאות, וכדי להבין זאת צריך לחזור אחורה בזמן.
השמאל הישראלי הוא חלק מתנועת הכפירה שהחלה לפני 150 שנה. תנועה של יהודים שרצו להשיל מעליהם את הזהות היהודית ולהיות חלק בלתי נפרד מאומות העולם. הפתרון הראשון שהם העלו היה התבוללות, ניסיון להיטמע באירופה ולהיות אזרחים לכל דבר ועניין. אבל הם נכשלו בכך בגלל האנטישמיות שמעולם לא הבחינה בין יהודי שחי חיים יהודיים ובין יהודי שאימץ תרבות זרה.
האנטישמיות לא הייתה בשביל יהודים אלו בעיה חיצונית אלא בעיה פנימית, כי היא הזכירה להם שוב ושוב את היותם יהודים. לכן הם ניסו למצוא הסבר הגיוני לשנאת היהודים כדי לספר לעצמם שזו לא אנטישמיות אלא ביקורת עניינית. הם אמרו לעצמם שהגויים לא אוהבים שהיהודים חיים בתוכם, לוקחים להם את מקומות העבודה, מרוויחים מהם כסף ועוד. מכיוון שכך, הם מצאו פתרון אחר לבעיה, והוא הציונות. אם תקום מדינה של יהודים, שמצד אחד תדמה בתרבותה ובערכיה למדינות אירופה, ומצד שני תתבדל מהן ולא תבוא על חשבונן, אזי הגויים לא ישנאו אותנו. גם הפתרון הזה לא עזר, כי האנטישמיות הופיעה שוב בתור אנטי־ציונות. שוב שונאים אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים. וכאן נכנסת הקונספציה.
חלום השלום של השמאל לא בא לפתור בעיה מדינית, הוא בא לפתור בעיה של זהות. השמאל חייב לתת לעצמו הסבר הגיוני לשאלה מדוע הפלשתינים נלחמים בנו, אחרת התשובה תהיה האנטישמיות והזהות היהודית. מדוע אנשי שמאל מאשימים את ישראל במלחמה עם הפלשתינים? מדוע אנשי שמאל מרחמים על פלשתינים ומנגד רואים במתנחלים רוצחים ואלימים? כדי למצוא הצדקה ריאלית למאבק של הפלשתינים בנו. זו הקונספציה של הקונספציה, הניסיון להתנער מהזהות היהודית שלנו (דרך אגב, בגלל שרעיון הציונות לא פתר את האנטישמיות, הוא מוחלף כיום בפתרון אחר – מדינת כל אזרחיה, מתוך מחשבה שאם המדינה לא תהיה יהודית לא ישנאו אותנו).
רגשי נחיתות של אנשי הימין
אבל גם לנו יש אחריות למצב. לקונספציה של השמאל לא הייתה אחיזה במציאות לולי קונספציה נוספת, זו של הימין בכלל ושל הציונות הדתית בפרט – הקונספציה שאומרת שרק אנשי השמאל יודעים באמת להנהיג את המדינה וכדאי שהם יהיו במוקדי הכוח והשלטון.
מאז קום המדינה השמאל אכן ניהל את המדינה והגיע להישגים בבניין הארץ, הצבא, הכלכלה, סדרי השלטון והמשפט ועוד. כך נוצר הרושם שהם יודעים לעשות את העבודה טוב מכולם. במקביל, התחושה של אנשי ימין רבים, כולל דתיים, הייתה שהם עצמם לא מסוגלים לעשות זאת. האחריות על מצבה הגשמי של המדינה צריכה להיות בידיים של השמאל, ותפקיד הימין והדתיים הוא לתת סיוע אבל לא להוביל או לקבוע מדיניות.
יכול להיות שבעבר באמת היינו חלשים, חסרי ניסיון וחסרי תעוזה, ואכן היה צורך באנשי השמאל כדי לנהל את המדינה. אבל חלפו שנים רבות ודברים השתנו. מצד אחד, השמאל בחלקו המיר את הרעיון הציוני בפוסט־ציונות. הוא כבר לא מוסר את נפשו על בניין האומה והארץ אלא עושה יותר לביתו, ורעיון השמאל הציוני הומר ברעיון מדינת כל אזרחיה שהיא לא יהודית ולא ציונית. מצד שני, הימין והחברה הדתית התבגרו. הם צברו ניסיון, פיתחו יכולות, ונבנתה בהם התעוזה והאומץ. אבל כאן טמונה הטרגדיה. למרות שימניים ודתיים מנהלים את המדינה טוב יותר מאנשי שמאל, עדיין בתודעה שלנו אנו חושבים שאנשי השמאל יעשו זאת טוב יותר. הציבור הימני והדתי נותן לאליטות השמאל לשלוט מתוך רגשי נחיתות. זו הקונספציה שאנחנו חייבים להשתחרר ממנה.
מלחמת חרבות ברזל תיזכר בהיסטוריה כקו פרשת המים במדינת ישראל. השנתיים האחרונות חשפו בצורה ברורה ביותר, גם למי שלא ראה זאת עד היום, שהשמאל אינו מסוגל יותר להנהיג את המדינה. אלופי צה"ל, בכירים במערכת המודיעין, ראשי שב"כ, חוקרים במכוני המחקר, לשעברים של מערכת הביטחון – כולם טעו ונכשלו, והכישלון שלהם נתמך על ידי מערכת המשפט, האקדמיה והתקשורת. המלחמה חשפה שלב חדש בתולדות המדינה שבו דווקא אנשים שמחוברים לזהותם היהודית, אפילו אם אינם שומרי תורה ומצוות, מגלים יותר גבורה, מסירות ואחריות מאלה שמתנכרים לזהותם היהודית. המלחמה לימדה אותנו היכן נמצאת הרוח הגדולה והיכן כבר לא.
השמאל מדבר על "חילופי אליטות", תהליך שבו מתנחלים מחליפים את בני הקיבוצים בשדה הקרב וגם במקומות אחרים. הוא רואה בנו משהו שאנחנו לא מצליחים לראות בעצמנו כי היינו בעינינו כחגבים. הציבור הדתי חייב להוביל את המדינה, ולשם כך הוא חייב להפסיק לרצות את השמאל, להפסיק להתחנף לו ולהפסיק לחפש את אישורו. פשוט להוביל ולקחת פיקוד.
עלינו להחליף את הקונספציה המתנכרת לזהות היהודית בתפיסה שרואה בזהות היהודית של המדינה את סוד קיומה וחוסנה. זהותה היהודית של המדינה חייבת לעצב את מערכת החינוך, התרבות, התקשורת והמשפט. הקצונה הבכירה של מערכת הביטחון צריכה לעבור סדרות חינוך של יהדות ולא של קרנות זרות. סוף מעשה במחשבה תחילה. המלחמה הזאת לימדה אותנו שיש בכוחה של הזהות היהודית לנצח ולגבור על רשעותה של תנועת חמאס ושאר הקמים עלינו לכלותנו.
