הרעיון להקים ועדת חקירה ממשלתית, לפי החלטת נתניהו, הוא בלתי מובן. הוא לא רק בלתי מובן מבחינה עניינית אלא גם מבחינה פוליטית. אין להערכתי סיכוי שהוא יתממש, וגם אם כן, אין סיכוי שהציבור יסתפק בממצאי ועדת חקירה שכזו, ולא רק הציבור הנמנה עם מפלגות האופוזיציה.
מחדל מערכתי בסדר גודל של 7 באוקטובר מצריך ועדת חקירה מהסוג האיכותי ביותר והסמכותי ביותר שקיים במבנה השלטוני של מדינת ישראל – ועדת חקירה שהדבר היחיד שיעמוד נגד עיניה הוא חקר האמת ללא משוא פנים. ב־7 באוקטובר לא נפלה הבורסה וגם לא התפרץ הר געש, אלא נטבחו אזרחי ישראל על ידי צבא סדיסטי של אויב אכזר שפלש ללא מפריע לשטח המדינה, וצבא הגנה לישראל לא היה באירוע. על כן ברור לגמרי שמה שצריך להיחקר הוא בראש ובראשונה המערכת הצבאית. אלא שבמדינה דמוקרטית הצבא כפוף לדרג הפוליטי ולרשויות המדינה וחייב לציית לחוקיה. לכן ועדת החקירה המיוחלת חייבת לחקור גם את החלק שיש בקטסטרופה זו לשלוש הרשויות העצמאיות שעל פיהן יישק דבר בכל מדינה דמוקרטית: הרשות המבצעת (הממשלה), הרשות המחוקקת (הפרלמנט) והרשות השופטת.
במדינת ישראל הוועדה היחידה שיכולה למלא משימה תובענית שכזו היא ועדה שמוגדרת בחוק ועדות חקירה כוועדת חקירה ממלכתית. רק לוועדת חקירה ממלכתית ישנה הסמכות המלאה – בדומה לזו של בית המשפט – לזמן ולחקור עדים, בכפייה משפטית, וכן לדרוש לקבל לידיה חומרים סודיים. לוועדת חקירה ממשלתית אין על פי החוק סמכות שכזו. ליברמן, גנץ ולפיד כבר הודיעו שהם לא ישתפו פעולה. זה לא יפה, אבל זו זכותם על פי החוק.
אם כן, אין מנוס מלהקים ועדת חקירה ממלכתית. אלא שוועדת חקירה שכזו צריכה לענות על תנאי הכרחי להצלחתה שאינו קשור למשהו פורמלי כגון סמכויותיה, היקף חקירתה וכדומה. תנאי זה הוא הלגיטימציה הציבורית או, אם תרצו, הסכמה רחבה. לאור הקיטוב בעם, הצורך ב"הסכמות רחבות" עלה לדיון הציבורי בכמה וכמה הקשרים. אינני חסיד של הסכמות רחבות. אדרבה, אני סבור שברוב המקרים ממשלה נבחרת חייבת לפעול לפי האידאולוגיה שבגללה נבחרה, גם אם האופוזיציה – כלומר אלה שלא נבחרו – מתנגדת לכך בחריפות. עם זאת, במקרה של ועדת חקירה, הסכמה רחבה היא משהו שאי אפשר לוותר עליו, זאת מהסיבה הפשוטה שאפילו ועדת חקירה ממלכתית אינה יכולה לכפות על יישום מסקנותיה. סמכותה מבוססת בסופו של דבר בעיקר על מעמדה הציבורי. לכן אמון הציבור הוא מהותי לה. ועדת חקירה – ולא משנה איזה שם ואילו סמכויות יהיו לה – שמסיבות כלשהן, בין שהן מוצדקות ובין שלא, מקובלת רק על מחצית מהציבור או פחות מזה, לא תוכל למלא את תפקידה הציבורי.
אולי יעניין אתכם
לפי חוק ועדות חקירה מי שקובע את ההרכב של ועדת חקירה ממלכתית הוא נשיא בית המשפט העליון. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת סקרי דעת קהל הצביעו על כך שישנם במדינה שני מוסדות שזוכים לאמון של הרוב המוחלט של הציבור: צה"ל ומערכת המשפט. היו זמנים.
מאז שהציבור, או לפחות החלק הימני שלו (שהוא הרוב בעם כבר עשרות שנים), הבין שאהרן ברק עשה פוטש משפטי שמשמעותו וממדיו הובנו רק אחרי יותר מעשור, האמון במערכת המשפט הלך והתדרדר עד למצב העגום שהגענו אליו בשנים האחרונות. מה שיישאר ממורשת אהרן ברק לדורות הוא הפגיעה שהוא גרם לאמון הציבור במערכת המשפט. נשיאי בית המשפט העליון מאז אהרן ברק נחשבים רובם ככולם לתלמידיו. זקני הרפורמה המשפטית מתחילת הקדנציה של הממשלה הנוכחית יודעים לספר על כך.
אז מה היה לנו כאן: מצד אחד ההתנגדות של רבים, לא רק בשמאל, לוועדת חקירה ממשלתית נטולת שיניים וחשודה בטיוח מחדלי הממשלה (כי היא זו שקובעת את הרכבה). מצד שני התנגדות של רבים לא פחות לוועדת חקירה ממלכתית שחבריה ממונים על ידי ממשיכי דרכו של אהרן ברק (שלא כאן המקום להסביר כיצד האג'נדה האקטיביסטית שלהם משפיעה על שיקול דעתם ועל פסיקותיהם). ועם כל זה: אי אפשר לוותר על ועדת חקירה ממלכתית. איך משיגים במצב זה את אמון הציבור משני צידי המתרס הפוליטי, שהוא כאמור מהותי לוועדת חקירה ממלכתית?
היות שרוב הציבור לא ייתן אמון בוועדת חקירה מטעם נשיא בית המשפט העליון, הדבר היחיד שאפשר וצריך לעשות הוא לשנות את חוק ועדות חקירה, בתיאום עם האופוזיציה או לפחות עם חלקים ממנה. אפשר לקבוע למשל שההרכב של ועדת חקירה ממלכתית ייקבע בהסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה, עם מעורבות כלשהי של בית המשפט העליון. עם רצון טוב משני הצדדים ניתן להגיע להסכמות. אם המהלך ייעשה באופן ענייני, ואם הממשלה תוותר על רעיון הנפל של ועדת חקירה ממשלתית, מבחינה ציבורית האופוזיציה תתקשה להתנגד באופן גורף לכל שינוי מוצע. אם זה לא יצליח, שום ועדת חקירה, לא ממשלתית אבל גם לא ממלכתית, תוכל לספק את הסחורה שהציבור דורש: חקר האמת.
