השבוע, באחד המפגשים האקראיים שמסתיימים בתקופה זו של השנה באיחולי שנה טובה ושלל וריאציות על המוטיב הזה, הוסיף בן שיחי בפרדה משפט ואמר: "שהשנה הבאה תהיה טובה יותר מהשנה החולפת". זו כמובן ברכה יפה בסגנון "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", אלא ששמעתי בקולו אנחה כאובה כזאת, כלומר היה בדבריו דגש יתר על השנה הלא טובה שמאחורינו, וזה צרם לי. אציין שלא מדובר במישהו שאיבד חלילה את אחד מיקיריו בשנה החולפת, כלומר היה ברור שהוא מדבר על המצב הכללי. בהצתה קצת מאוחרת, אחרי שנפרדנו באיחול הנ"ל, חשבתי לעצמי שהוא אכן ביטא תחושה כללית שהשתלטה בזמן האחרון על השיח הציבורי, מה גם שאנחנו נמצאים בתקופת הבחירות שבה ממטירים על ראשינו מכל עבר קמפיינים שליליים מבוקר עד ערב. בעקבות כך נוצרה איזו עננה ציבורית לא סימפתית שגורמת ליותר מדי אנשים להערכת חסר בקשר להישגיה של ישראל בשנה החולפת.
אף כי ברור שהיה יכול להיות עוד יותר טוב ושהמציאות לא אידיאלית – יש מחלוקות חריפות בעם, המצב הביטחוני לא פשוט, יש התפרצות של אנטישמיות כלל־עולמית ועוד – אני מציע לנו תרגיל מחשבתי: האם היינו מעדיפים להיות במצב שבו היינו בראש השנה אשתקד? אינני חושב שפרט למשפחות שקרה להם השנה אסון, מישהו היה מעדיף למחוק את השנה החולפת ולחזור לראש השנה תשפ"ו. היינו אז עם 20 חטופים מורעבים במנהרות מתחת לאדמת עזה, ועוד כהנה וכהנה חללים שמוחזקים שם בתור קלף מיקוח. היינו אומה שלמה ששרויה כבר שנתיים באבל לאומי שסופו לא נראה באופק, ועם אנשים שמסתובבים עם עיניים טרוטות בכיכרות מעוטרות בכיסאות צהובים ותמונות של חטופים. ראש הנחש, גדול האויבים שלנו ומנהיג המעצמה האיראנית עלי ח'אמינאי עוד חי ובעט, והיה סמוך ובטוח שבתור ראש מדינה איש לא יעז לפגוע בו.
בין ראש השנה אשתקד לראש השנה תשפ"ז הושבו כל החטופים, והיה מבצע שאגת הארי שבו המודיעין שלנו וחיל האוויר הישראלי הראו לאויבינו, לנו ולכל העולם כולו מה ייעשה לאיש אשר מכריז על השמדת מדינת היהודים כמשימת חייו. כל אלה דברים שעליהם ידברו עוד עשר וחמש עשרה שנה. זה מה שייזכר לדורות, ולא אווירת הדכדוך הבלתי־מוצדקת.
נכון, לא הכול הצליח, ובנוסף לכך יש הרבה אי־ודאות לגבי העתיד. עם זאת, אין כל הצדקה לרוח נכאים. אדרבה, נראה לי שאם נתברך בשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה בסדר גודל של ההישגים שהיו לנו מאז ראש השנה אשתקד ועד כה, נוכל להמשיך ולהודות לקדוש ברוך הוא על ניסיו ועל נפלאותיו ועל ישועתו. הלוואי. תמיד אפשר לשאוף ליותר, כמובן, אבל אסור שדרישת "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב" תרגיל אותנו לרמת ציפיות שתעוור את עינינו לכל הטוב שהקדוש ברוך הוא זיכה אותנו בו. עם כל החששות, עם כל הקמפיינים, רוב אזרחי ישראל חזרו לחיקה של שגרה די מאוזנת (ואני מדבר בתור מי שיש לו שלושה בנים לסירוגין במילואים). האומללות הלאומית ששרתה כאן בשנתיים שאחרי 7 באוקטובר הלכה חלפה לה, והטוב הזה שהוא תוצאה של הישגיה של מדינת ישראל בשנת תשפ"ו הוא כאמור מה שיישאר מהשנה הזאת במבט לאחור.
אולי יעניין אתכם
כדי להבין את חסדי ה' כדאי לנו להתעכב עוד קצת על עסקת החטופים. האמת חייבת להיאמר: אף כי סיומה המוצלח של פרשת החטופים היה פועל יוצא של התעקשותם של סמוטריץ' ובן גביר ושל לחצם על נתניהו שלא להיכנע להצעות גרועות יותר שקדמו לעסקה הסופית, הגורם המכריע בעסקה שיצאה לדרך ימים ספורים אחרי ראש השנה אשתקד היה הנשיא טראמפ. גם העיתוי היה מכריע: בתחילת שנת תשפ"ו טראמפ היה עדיין בשיא כוחו ההרתעתי. כולם פחדו ממנו. גם חמאס. לכן חמאס הסכים לעסקה שלקחה ממנו את קלף המיקוח היחיד שהיה לו מול ישראל: את כל החטופים, עד אחרון החללים. זה היה לא פחות מנס. כמה חודשים מאוחר יותר, אחרי מבצע שאגת הארי, טראמפ כבר החל להצטייר כמי שנובח אך מתקשה לנשוך. לטראמפ של היום חמאס לא היה נכנע.
כללו של דבר: עלינו להודות לקדוש ברוך הוא על רוב חסדיו. יהי רצון שניכתב לשנה שתביא לנו הישגים והצלחות בסדר גודל דומה לאלו שהתרחשו בשנה החולפת. על עסקה שכזאת עם הקדוש ברוך הוא הייתי חותם, בראש השנה הזה וגם בראש השנה הבא עלינו לטובה.
לתגובות:
