לפתוח את הפצעים. אולי לא שמתם לב, אבל המלחמה לא נגמרה. אומנם כל החטופים החיים חזרו, ובעזרת ה' תושלם בקרוב החזרת שלושת החטופים החללים, והלוחמה היא בעצימות נמוכה יותר ממה שראינו בשנתיים האחרונות, אך עדיין מגויסים מילואימניקים בכל הגזרות. אנשים שנושאים בעול עם משפחותיהם מזה שנתיים, לצד החיילים הסדירים שעושים את עבודתם נאמנה. חגיגת סיום המלחמה אינה תואמת את המציאות הביטחונית. אבל יש עוד חזית שעליה כמעט לא מדברים, ורק כעת, כששככו הלהבות, אפשר להתחיל לפתוח את הפצעים ולחטא אותם. לשמוע את סיפורי הגיבורים וללמוד את פרטי ההיסטוריה היהודית שנכתבת לנגד עינינו. וגם אפשר וצריך להרעיף על חיילינו המסורים המון מחוות של הערכה על הנתינה האין־סופית שלהם למעננו.
השבוע באתי להקשיב לסיפור יומן המסע־משא של ארבעה חיילים, צוות טנק שלחמו בעזה שמונה חודשים. בהצגה שכתב חגי לובר, ששכל את בנו יהונתן הי"ד בקרבות בעזה, מופיעות חמש דמויות מרתקות וצבעוניות, צוות הטנק וקב"ן שגם הוא לוחם, שיוצאות למסע של עיבוד באיטליה. כל השחקנים שנבחרו לשחק הם לוחמים בפועל. דמות אחת מטביעה את חוויות המלחמה בבירה ובסיגריות. דמות נוספת מציגה את אשמת השורד, כשהוא מספר על חברו הטוב שנהרג בקרב. הדמות השלישית היא של המפקד שמפנים ומדחיק, אבל תוך כדי תהליך העיבוד אומר ברגע של כנות שנמאס לו להיות גיבור. הטנקיסט הרביעי, דמות צבעונית במיוחד, מחצין בהתנהגותו הבוטה וחסרת הרסן את פצעי הקרב ואת האתגרים הזוגיים וההוריים שעולים בעקבות היעדרות כה ארוכה מהבית. הקב"ן הוא בחור צעיר שמשחק בדיוק רב ומצליח להפעיל את הקבוצה, לגעת בנשמה הרגישה שעטופה בפלדה, ולאפשר תהליך של רגיעה. בסוף ההצגה זכו הצופים גם להריע לגיבורים שעמדו על הבמה וחשפו בפנינו מעט מן המעט מנבכי נשמותיהם הטהורות.
ארבעה בקופסה אחת. את סיפורי הטנקים אני מכירה מבעלי, ששירת כמפקד טנק ועשה במהלך השנים לא מעט ימי מילואים בגולן בתפקיד זה. הוא סיפר מעט על החוויות בתוך הטנק, אבל המלחמות של פעם היו קצרות בהרבה מהמלחמה הזאת, וגם המילואים היו סבב אחד ולא חמישה. חוויית הלוחמים בתוך טנק בעזה נוטה להצטייר מבחוץ כמו גרסה משוריינת של חדר פיקוד ממוחשב וסטרילי. אבל מי שנכנס לטנק מגלה שזהו אחד החללים האנושיים־צבאיים הצפופים, העמוסים והאינטנסיביים ביותר שניתן לדמיין. ארבעה צעירים שנושמים את אותו אוויר במשך ימים, משתדלים לאזן בין דריכות גבוהה, עומס קוגניטיבי, רעש מתכתי ותחושת בידוד מוחלט מהעולם החיצון. ארבעה בקופסה משוריינת. הם נוטלים אחריות אסטרטגית כבדה של תפעול מערכת הנעה וירי שמורכבת ממאות רכיבים הדורשים שגרה מוקפדת, מקצועית ושקט נפשי תחת אש. הלוחמים נכנסים אל תוך הטנק במצב פיזי ונפשי שמתאים לעמידה ברצפים ארוכים של עומס. התיאום בין הנהג, הקשר, התותחן והמפקד חייב להתבסס על תדרים קבועים וקצרים, כמעט טלגרפיים, בלי צורך בניסוחים מיותרים. המפקד, שמעבד אין־ספור פרטים דרך מערכות תצפית, צריך לשמור על עמימות רגועה: מצד אחד להעביר פקודות חדות, מצד שני לא לערער את שיווי המשקל הנפשי של שלושת אנשי הצוות שלו.
הטנק הוא מרחב קטן שבו צעירים נושאים על כתפיהם משימה כבדה, מתמודדים עם אתגרים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים ופועלים במקצוענות, כאשר החוסן מתפתח דווקא בתוך החלל הסגור ביותר בשדה הקרב. בחוץ רוחש, אבל בפנים יש תזמורת מכנית נפרדת. שרשרת הזחלים טופחת על האדמה בקצב קבוע, מנוע הטנק משמיע זמזום כבד, ובזמן תנועה בין סמטאות עזה הרעש מתערבב עם עדכוני קשר, פגיעות קטנות בדופן ושיחות קצרות שמאפשרות לעבד רגע של מתח. מחקרים פסיכולוגיים של צבאות מערביים הראו כי עבודה בתנאי רעש מתמשך מעלה את אחוז הטעויות המוטוריות לאחר שעות ארוכות, ולכן ההכשרה של לוחמי השריון בנויה כך שניהול הקשב הופך כמעט אוטומטי. המוח לומד לקטלג רעשים: זה תקין, זה חשוד, זה קרוב מדי וזה אומר לעצור.
אולי יעניין אתכם
צחוק צבאי חשוב. אחד המרכיבים המפתיעים ביותר בחוויית הלוחמים הוא הזמן. הכול נראה מבחוץ דינמי ומהיר, אך בפנים יש רגעים ארוכים של המתנה דרוכה. תחושת הקלאוסטרופוביה שכיחה יחסית אצל מי שלא עבר הסתגלות, אך רוב הלוחמים מדווחים שגם אם היא מופיעה בתחילת הדרך, לאחר תקופה בתוך הטנק נוצרת תחושת בית מבצעי, חלל מוכר עם חוקים משלו. טמפרטורת הפנים יכולה להגיע לשיאים גבוהים, והמערכת הלוגיסטית נדרשת לדאוג לתדלוק, למים קרים, ולתזונה קלה לעיכול ששומרת על רמת סוכר יציבה, אחרת הדיוק של הצוות נפגע. בטנק של בני בחודשי אלול־תשרי המזגן החליט לשבות, וגם על זה הם למדו להתגבר. ואגב, ביחידות של בייני"שים אין בנות בטנקים.
העומס הפיזי בתוך הטנק פוגש גם עומס רגשי. זמן השהייה הממושך יוצר שחיקה נפשית. מחקרים שבדקו צוותי שריון במבצעים ארוכים מצאו שיעורים גבוהים של עייפות מצטברת, ירידה בריכוז לקראת לילה ועלייה בצורך בסיגנלים חברתיים קטנים בין חברי הצוות כמו משפט קצר, או קצת הומור. ההומור הצבאי, שלנו אולי נשמע מוזר, מתפקד בתוך הטנק כמנגנון ויסות רגשי. לוחמי שריון בעזה מתארים לא פעם את המפגש עם הרעשים מבחוץ: הדהוד של פגיעה, קולות של לחימה סמוכה, תחושת רטט מגחון הטנק כשעוברים מעל תוואי בלתי יציב. הדופק עולה, האדרנלין מתפרץ, אבל המיומנות נמדדת ביכולת לא להיגרר לתגובת יתר. עבודות שמבוססות על ניטורי דופק ולחץ דם של לוחמים מראות שההכשרה הממושכת מעניקה יכולת ויסות פיזיולוגית שמקטינה את סיכוי הטעות תחת איום. אף שבפנים נדמה לפעמים שהמציאות מתכווצת לשטח של כמה מטרים רבועים, החוויה של הלוחמים אינה מנותקת מהעולם החיצוני. כל דיווח על התקדמות, על חילוץ, על איתור מנהרה, כל תנועה של כוחות סמוכים משפיעה על מצב הרוח הפנימי. יש אפקט פסיכולוגי מוכר בצוותי שריון והוא הידיעה שאתה חלק מסיפור רחב יותר, והיא מחזקת את תחושת המשמעות גם בתוך מתח פיזי מתמשך.
כמו מחלקת יולדות. הצפיפות, האינטנסיביות, ההחלטות המשותפות וההסתמכות המוחלטת זה על זה יוצרות קשר של אמון שאינו מתפתח באותה עוצמה כמעט בשום מסגרת אחרת. הטנק אולי עשוי פלדה, אבל החוויה האנושית שבתוכו רכה בהרבה ומורכבת משילוב של אחריות, ריכוז, אומץ יומיומי ומקצועיות שנבנתה בשעות ארוכות של אימונים. אני חושבת שאפשר לדמות את הקשרים האלה לקשרים שנטווים בין יולדות ששוהות יחד לאחר הלידה. ובכלל, הטנק דומה לרחם, שעוטף את החיילים בשמירה והשגחה אלוקיות. ה' ישמור צאתם ובואם מעתה ועד עולם.
לתגובות:
עיבוד דיגיטלי: עדי דוד