חיבוק לא מספיק. את הטור הזה אני כותבת בהשראתה של אחיינית יקרה שלי. אין חשש שתגלו מי זאת, כי יש לי כמאה אחיינים ואחייניות, לא כולל בני ובנות זוג. אבל היא באמת צדיקה במיוחד. כמעט עשור היא מגדלת ילדת אומנה בביתה, בנוסף לילדיה הביולוגיים, והחיוך לא מש מפיה. אולי בזכות הטור הזה יהיו ילד או ילדה שיזכו גם הם לגדול בבית חם, והיה זה שכרי.
ילדי האומנה נקלטים בשלבי התפתחות שונים. מחקרים נוירו־התפתחותיים מצביעים באופן חד־משמעי על כך שהשנתיים הראשונות לחיים מעצבות את דפוסי ההתקשרות, את התפתחות המוח, את המערכות הרגשיות ואת היכולת לתת אמון בסיסי בבני אדם. כאשר שנים מכריעות אלו מלוות בטראומה, חוסר יציבות או היעדר דמות משמעותית, הילד נכנס למסגרת אומנה כשהוא נושא פער רגשי גדול שנדרש למלא. הילד מחפש חום וביטחון עקב חסך רגשי שנוצר במשך השנים. מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית מראים כי ילדים שחוו חוסר יציבות משפחתית מגיבים לא פעם בדפוסי רעב רגשי, המתבטאים בצורך אין־סופי בקרבה, אישור וחיזוק. זהו מנגנון הגנה טבעי של ילד שלא הצליח לבסס אמון יציב, ולכן כל חיבוק שהוא מקבל, אפילו אם הוא כן ומלא כוונות טובות, אינו בהכרח ממלא את החסר. משפחות אומנה מתארות פעמים רבות תחושה של נתינה שאינה נגמרת, של מילוי מיכל שמתרוקן שוב ושוב.
האתגר אינו רק במישור הרגשי. ילדים שהגיעו מאשכולות של הזנחה נמצאים בסיכון גבוה פי כמה ללקויות התפתחותיות, קשיי למידה, בעיות קשב והפרעות התנהגות. הסיבה לכך נעוצה ברמות גבוהות וממושכות של סטרס בילדות המוקדמת. מחקרים מצביעים על כך שרמות קורטיזול גבוהות לאורך זמן פוגעות בגמישות הנוירולוגית וביכולות הוויסות. לכן, משפחת אומנה נדרשת לא רק לחום ולסבלנות, אלא גם להבנה של הצרכים הייחודיים של הילד, טיפולים פרא־רפואיים, מעקב רגשי ולעיתים צורך בהתערבות מקצועית משולבת.
ממרדכי היהודי עד ויקטור הוגו. אחת הדמויות התנ"כיות המזוהות ביותר עם אומנה היא מרדכי היהודי. מרדכי לקח עליו את גידולה המלא של אסתר לאחר שנותרה יתומה, סיפק לה מסגרת משפחתית וגידל אותה מבחינה רוחנית. סיפור נוסף הוא גידולו של שמואל. חנה מביאה את הילד אל עלי הכהן לשרת את ה', וכך בחסותו של עלי הפך שמואל למנהיג יוצא דופן. גם בת פרעה, בתיה, לקחה את משה תחת חסותה והביאה אותו לארמון המלך. יעקב גידל את נכדיו אפרים ומנשה במצרים, ואימץ אותם כבניו. גם דוד קלט את מפיבושת בן יהונתן לאחר מות הוריו, והעניק לו מקום קבוע בביתו ובשולחנו.
אולי יעניין אתכם
הסופר ויקטור הוגו הועבר בילדותו בין מבוגרים שונים בשל שירותו הצבאי של אביו וקשייה של אימו. הוריו גם נפרדו, ותקופת הילדות הלא יציבה השפיעה על אישיותו והתבטאה בכתביו. באירופה של מלחמת העולם השנייה אלפי ילדים הוצאו מבתיהם ונמסרו למשפחות שהעניקו להם מחסה. מעקבים שנערכו עשרות שנים לאחר מכן הראו שהילדים שזכו בבית חם, גם אם זמני, הציגו תוצאות טובות בהרבה בתחומי קוגניציה, בריאות נפשית ותפקוד חברתי, בהשוואה לילדים שנשארו במוסדות. ילדי טהרן, שהועברו לארץ בשנות ה־40 לאחר שהוריהם נספו או אבדו, נקלטו בחלקם במשפחות מאמצות ואומנות. מחקרים על דור זה הראו שהמסגרות המשפחתיות היו גורם מגן חשוב שאיפשר להם תפקוד יציב בבגרות, לעומת אלו שנותרו במסגרות מוסדיות לאורך שנים. בית קבוע מסוגל לשנות נתיב חיים.
ילד שגדל במסגרת האומנה מבין שיש לו כמה מעגלים משפחתיים. מצד אחד, הוא נקשר עמוקות למשפחה שמגדלת אותו ומספקת לו תחושת שייכות וביטחון. מצד שני, הוא יודע שיש לו הורים ביולוגיים, ולעיתים הוא חש כלפיהם בלבול, כאב, געגוע ואפילו תחושת נאמנות כפולה. מחקרים עדכניים במדעי ההתנהגות מראים כי ילדים במצב כזה עוסקים ללא הרף ביצירת זהות מפוצלת. מצד אחד הם מאמצים את המשפחה שמגדלת אותם, ומצד שני הם מרגישים מחויבות למקור שלהם. תחושה זו מלווה אותם שנים רבות, ולעיתים גם בבגרות. למרות הכול, הילדים מעניקים בחזרה אהבה עמוקה. כשהם מצליחים לבסס אמון, נוצרת התקשרות משמעותית מאוד. אפילו אם הילד ממשיך לשאול שאלות על עברו, הוא יודע מה קיבל ומהיכן באה היציבות שנבנתה לו. במקרים רבים הילדים מכנים את ההורים האומנים בשמות חיבה כי הם מעריכים אותם ומרגישים אליהם תחושת שייכות עמוקה.
המלאכים של מלאכי. משפחת אומנה אינה צריכה להישאר לבדה. היא זקוקה לרשת תמיכה מקצועית וסביבתית, כי ההתמודדות היא מתמשכת והאתגר לאורך זמן גדול. המשפחה נותנת ללא הפסקה, אך היא זקוקה לחיזוק, להדרכה מקצועית, לליווי רגשי ולתחושת גב מערכתית. התמיכה מבני המשפחה המורחבת, מהחברים ומהקהילה היא גורם מגן חשוב. ילדים שגדלו בבתי אומנה מפנימים את המשמעות של אחריות חברתית, רגישות לזולת ויכולת לראות את הכאב של האחר. יכולת זו, של פתיחת הבית והלב, אינה מתאימה לכל אחד, אך היא מצילה חיים, פשוטו כמשמעו. משפחות אומנה אינם מלאכים. הם אנשים רגילים שעושים מעשה שיש בו מורכבות, כאשר השאיפה היא לשנות גורל של ילד אחד. הבחירה של משפחה לאמץ אליה ילד כזה, זמנית או לאורך שנים, היא תחילתו של מסע ארוך, תובעני, מלא בהתמודדויות, אך גם מסע שמאיר את חייו של הילד ואת חיי המשפחה כולה.
ביישוב מבוא חורון גרה משפחה נפלאה, משפחת שוב, שזכתה לקחת לאומנה ילד נפלא לא פחות ושמו מלאכי. אם המשפחה, מיילדת במקצועה, פגשה אותו סביב הלידה והתאהבה בו. הילד נשאר בפגייה כי הוא נולד עם תסמונת מורכבת ולהוריו לא הייתה אז היכולת לקחת אותו הביתה. בהסכמת כל ילדיהם, הם הכניסו את מלאכי הביתה וכל היישוב ליווה את התפתחותו והוקסם מאישיותו הכובשת. לאחרונה יצא עליו סרט בשם 'מלאכי', שהופק ובוים על ידי נעם דמסקי ועידו בהט. הסרט זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר ובפרס העריכה בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2025.
להיכנס בשערי הלב. יש דרכים שונות להכניס אנשים הביתה. יש את הבית הפיזי, שאליו מכניסים אורחים, ולפעמים זה האוטו שאליו מכניסים טרמפיסטים. יש את הבית שאדם בונה, המשפחה, שאליו מצרפים ילדי אומנה. ויש את הבית שבלב, שאליו מתנקזים לבבות של אחרים שמניחים בשעריו את דאגותיהם, מצוקותיהם ותחלואיהם. את הסוג האחרון אני מכירה מקרוב כבר יותר מ־40 שנה. את הכנסת האורחים הזאת לא רואים. מטבע הדברים היא נתונה לארבע עיניים בלבד. וטוב שכך.
לתגובות:
עיבוד דיגיטלי: עדי דוד