המפלט המסוכן מהטראומה. "דוקטור, האם את חושבת שכדאי להתחיל טיפול בקנאביס?" את השאלה הזאת אני שומעת תדיר. כן, קנאביס הוא הלהיט החדש. תרופה פוטנטית מאוד שנתפסת כצמח תמים, אבל מדובר בהתמכרות שקטה.
לפני שנים אחדות פורסם מקרה של קצין צעיר בחיל הים האמריקני, אדם מתפקד ומוערך, שהחל להשתמש בקנאביס רפואי בגלל כאבי גב בעקבות פציעה. בשלב מסוים הוא עבר לשימוש יומיומי, ללא פיקוח, רק כדי להירגע. בתוך חודשים ספורים הוא התקשה להתעורר, איחר לעבודה והתנתק מהסביבה. רק לאחר שהקצין איבד תפקיד מבצעי ופנה ביוזמתו לגמילה, הוא הצליח לשקם את חייו. המפקדים שלו סיפרו שהחזרה לשגרה ארכה שנה שלמה, והאירוע שימש מאז דוגמה לסיכון שבזלזול בהתמכרות שקטה. חשוב לדעת להגיד לא לקנאביס בשלב מוקדם של התהליך.
חיילים שחוו פציעות גוף או נפש במהלך שירותם, או היו עדים לפציעת חבריהם, התמודדו עם רגעי מוות או חוו את מה שמכונה אשמת השורד, נושאים על גבם משקל רגשי ופיזי כבד במיוחד. רבים מהם ממשיכים לחוות את חוויות הקרב הרבה אחרי שהעשן מתפזר, גם כשהם כבר רחוקים מהשטח. הם מרגישים כאילו הזמן נעצר. ואז ההתמכרות הופכת לעיתים לכלי שמשקיט את הקולות הפנימיים, משכיח לרגע זיכרונות מטרידים ומסייע להתמודד עם הכאבים הפיזיים. אך מה שמתחיל כעזרה רגעית, הופך לעיתים למלכודת שמעמיקה את הפצע.
אצל חיילים רבים, החיבור בין טראומה להתמכרות הוא כמעט טבעי. בין התופעות המוכרות ישנם פלאשבקים, דריכות מתמדת, סיוטים, קושי להירדם או קיפאון רגשי. במצבים כאלה, כל דבר שמספק הפוגה רגעית נתפס כפתרון. אלכוהול, קנאביס, משככי כאבים או תרופות הרגעה נותנים תחושה של שליטה, אך בסופו של דבר הם מרחיקים אותם מעצמם ומהעולם הסובב אותם.
אולי יעניין אתכם
אתה לא אשם. אשמת השורד ממלאת תפקיד משמעותי בסיכון להתמכרות. חייל ששרד פגיעה קשה או חזר מהיתקלות שבה חבריו נפצעו או נהרגו, עלול להתקשות לקבל את עצם הישרדותו. הוא עשוי להתחבט בשאלות בלתי פוסקות: למה אני נשארתי בחיים? איך זה שהוא נפגע ואני לא? אולי הייתי יכול לעשות משהו אחרת? תחושות אלו מכאיבות במיוחד, משום שהן מערערות את זהותו ואת הערך העצמי שלו. הן יוצרות מרחב שבו רגשות אשם כבדים וחוסר יכולת לסלוח לעצמו מתערבבים עם תחושת היעדר תכלית. השימוש בחומרים ממכרים מנסה להשתיק את מחשבות האשמה, לטשטש את הכאב או לחמוק מגעגוע צורב לחברים שכבר אינם.
גם הפן הפיזי הוא שחקן ראשי. פציעות גוף יכולות להישאר עם החיילים שנים ארוכות לאחר תום הקרבות. כאבים כרוניים, פגיעות בגפיים, פגיעות בשמיעה, שברים, כוויות או נזקים פנימיים גורמים להתמודדות יומיומית וכאב בלתי פוסק. בטיפול בפציעות כאלה נעשה שימוש בתרופות חזקות כמו אופיואידים, המסייעות להקלת כאב חריף אך עלולות ליצור תלות. כאשר התרופה מרגיעה גם את המתח הנפשי לצד הכאב הפיזי, החייל עשוי שלא לשים לב למעבר משימוש רפואי לשימוש רגשי. כך נוצרת תלות המבוססת גם על בריחה מהסבל וגם על צורך פיזי אמיתי.
לא הורג, אבל לא מחשל. התמכרויות אינן מוגבלות רק לחומרים. אצל חלק מהחיילים שנפגעו ההתמכרות מתמקדת בהתנהגויות שמספקות תחושת בריחה כמו הימורים, שעות ארוכות מול מסכים, אימונים אינטנסיביים עד כדי פגיעה או אכילה רגשית. התנהגויות אלה מעניקות תחושה רגעית של שליטה או שקט מחשבתי, אך הן גורמות לניתוק נוסף מהמציאות ומעצימות את תחושת הבדידות. חיילים שחשו פעם חלק מקבוצה מגובשת מוצאים את עצמם לפתע בעלי זהות מפורקת, וההתמכרות יכולה להפוך למסגרת חדשה שהיא הרסנית, אך מעניקה תחושה מדומה של יציבות.
פרט לכך, התרבות הצבאית עצמה תורמת לעיתים לתופעה. חיילים מחונכים להיות חזקים, להמשיך קדימה, להתמודד ולא לחשוף פגיעוּת. מה שלא הורג – מחשל. רגשות כמו פחד, עצב או אשמה נתפסים כחולשה. לאחר השחרור, ההרגל הזה לא מתפוגג. רבים לא מבקשים עזרה, וגם כשהם מזהים שמשהו לא תקין, הם דוחים את הטיפול כי הם חוששים משיפוט או מתיוג. כך עוברות שנים שבהן ההתמכרות מושרשת, והטראומה נותרת לא מעובדת.
המעבר לחיים האזרחיים מחריף את הקושי. החייל, שהיה חלק ממערכת עם מטרות, משמעת וחוקים, מוצא את עצמו לפתע בסביבה שאין בה הגדרות חדות. השקט האזרחי, שהיה אמור להעניק שלווה, מציף מחדש את הזיכרונות. בעבודה, בלימודים או בבית, הוא עשוי לחוות חוסר שייכות. אי הוודאות הזאת מגבירה את הנטייה לפנות לחומרים הללו או להתנהגויות שמתחזות למשככים.
להתחבר בחזרה לחיים. כדי להתמודד עם התמכרות בקרב חיילים שחוו טראומה, נדרש טיפול הפונה לשני מוקדים בו זמנית: הטראומה וההתמכרות. טיפול שמתמקד רק בהתמכרות, בלי לטפל בשורש הכאב הרגשי, יוביל פעמים רבות לחזרה לשימוש. מנגד, טיפול בטראומה בלבד, כשעדיין קיימת תלות בחומר, עלול להיות קשה מדי ולגרום להחמרת התסמינים. לכן צריך התייחסות משולבת. טיפולים ממוקדי טראומה כגון EMDR או CBT מסייעים בעיבוד רגשות וזיכרונות קשים. הטיפול בהתמכרות כולל ליווי פסיכולוגי, קבוצות תמיכה, מעקב פסיכיאטרי ולעיתים גם טיפול תרופתי מותאם. החייל לומד לזהות טריגרים ולבנות יכולות ויסות רגשיות.
ההחלמה תלויה גם בסביבה. תמיכה של משפחה, חברים או קהילות של חיילים משוחררים יכולה להיות גורם מכריע. חיילים רבים מרגישים שאנשים שלא היו שם לא יכולים להבין אותם. לכן קבוצות תמיכה המורכבות מאנשים שחוו חוויות דומות מספקות תחושת הזדהות ותקווה. גם השתלבות בעבודה, בלימודים או בפעילות גופנית מותאמת יכולה להוות עוגן יציב שמחזיר לחייל תחושת משמעות ומספק שגרה חיובית. רבים מצליחים לשבור את מעגל ההתמכרות ולשקם את חייהם. הם לומדים להבין שההתמכרות לא נבעה מחולשה אלא הייתה תגובה אנושית לטראומה חריפה. הם מגלים שאפשר לחזור ולהרגיש שוב מחוברים לעצמם, לסביבה ולחיים.
על תפילה ורגישות. פרט לרגישות ולהכרת הטוב וההוקרה לגיבורי העל האלה, אנחנו יכולים להשתדל יותר שהמרחב הציבורי יהיה מותאם. יותר מדי בתי כנסת אינם מונגשים – יש מדרגות, ותאורה שלא מתאימה למי שנפגע בראייה. לפעמים יש רעש שמאתגר את הסובלים מפוסט־טראומה. מגיע להם מרחב מותאם. הפצועים הללו נושאים על גופם אות גבורה, כמו יעקב אבינו, שצלע על ירכו לאחר שנאבק עם מלאכו של עשו. במסירות נפשם ציוו לנו את החיים, וגם אנו מחויבים להקל על תהליך ההחלמה שלהם, כי הקרב מבחינתם לא נגמר, ואולי הוא רק מתחיל.
לתגובות:
