לפני כשלושה שבועות, כשעליתי לדוכן הנואמים בכנסת כדי להציג ולקדם את הצעת חוק עונש מוות למחבלים, חוק שעמד בליבת הבטחתנו לבוחר במפלגת עוצמה יהודית, לא עמדתי שם לבד. את המילים שאמרתי שם, ואת המילים שאני כותבת כאן כעת, אני כותבת כשבליבי מהדהדת פרפרזה על דבריו של גדעון האוזנר במשפט אייכמן: אינני עומדת יחידה.
עימדי ניצבים בשעה זו אלפי נרצחים שקולם נדם. אפרם נערם בין גבעות השומרון לשדות עוטף עזה, וקבריהם פזורים לאורכה ולרוחבה של הארץ. הם לא יכולים להצביע באצבע מאשימה כלפי רוצחיהם, ולכן אני אהיה להם לפה. אני כותבת כאן בשם האימהות, האבות, היתומים והאלמנות שחייהם חרבו עליהם ברגע אחד של רוע מזוקק. אני ניצבת כאן גם בשם יתומיי שלי, אהוביה יאיר שהתייתם בגיל שנה וחודשיים, ושרה בתי שנולדה לתוך השכול, שעות ספורות לאחר רצח אביהם, שולי הר־מלך הי"ד.
הזיכרון ההוא צרוב בבשרי, תרתי משמע. אני זוכרת את המחבלים עומדים בקצה העיקול, נשקם שלוף, ובשאגות "אללה אכבר" יורים בי ובשולי בקור רוח. בלילה ההוא, בבית החולים, כשאני פצועה והמומה, הבנתי דבר אחד בבהירות מצמררת: זה לא הם – זה אנחנו. הסיפור הוא לא האכזריות שלהם, אלא החולשה שלנו. האויב תמיד ביקש להרוג בנו אך אנו, בבלבול מושגים נורא, הפכנו רחמנים כלפי אכזרים והתאכזרנו לרחמנים.
ההוכחה הכואבת ביותר לנחיצותו של עונש המוות למחבלים טמונה בסיפורו של רב המרצחים שהוביל את החוליה שרצחה את אישי. בבית המשפט הוא עמד בראש מורם והטיח בנו את האמת המרה: "לכל אחד מאיתנו יש בן שיחטוף חייל עד שהאחרון מבינינו ישוחרר. אני יודע שאשתחרר בקרוב". ולמרבה הזוועה – הוא צדק. שנתיים לאחר מכן הוא שוחרר בעסקת שליט. השחרור הזה לא הביא שלום ולא רגיעה, הוא הביא עוד שכול. אותו מחבל חזר לפקד על טרור והוביל את הפיגוע שבו נרצח מלאכי רוזנפלד הי"ד.
אולי יעניין אתכם
חייבים להבין. בכל רגע שאנחנו לא מחוקקים עונש מוות למחבלים, אנחנו גוזרים גזר דין מוות על בני עמנו. תארו לעצמכם עולם אחר. עולם שבו אותו מחבל היה מוצא להורג לאחר הרשעתו הראשונה. מלאכי רוזנפלד היה היום בחיים. תארו לעצמכם עולם שבו יחיא סינוואר וחבריו, משוחררי עסקאות עבר, לא היו בין החיים לתכנן את הטבח הנורא של שבעה באוקטובר. כמה דם יהודי היה נחסך? כמה מתושבי העוטף ומחוגגי הנובה היו איתנו היום?
יתרה מכך, הימצאותם של מחבלים חיים בבתי הכלא שלנו היא לא רק עוול מוסרי, אלא סכנה ביטחונית מיידית. כל מחבל שיושב בכלא הישראלי הופך באופן אוטומטי ל'נכס', לקלף מיקוח ולתמריץ בעבור ארגוני הטרור לחטוף את החייל או האזרח הבא. הם יודעים שכל עוד חבריהם נושמים, יש להם תקווה לשחררם בעסקה. המשוואה הזאת חייבת להשתנות. כאשר דינו של רוצח שפל יהיה מוות, הוא מפסיק להיות נכס ונהפך לזיכרון רחוק. ברגע שנבטל את ה'סחורה', נבטל את המוטיבציה לסחור בה. גזר דין מוות הוא הכלי היחיד שיכול לגדוע את מעגל החטיפות והסחטנות הזה אחת ולתמיד.
המציאות הנוכחית, שבה מחבלים רוצחים יהודים, נכנסים לכלא וממתינים לעסקת השחרור הבאה, היא פשיטת רגל מוסרית ולאומית. אויבינו רואים בנו גוף אחד שיש להשמיד, ללא הבדל בין ימין לשמאל, דתי או חילוני. התשובה שלנו חייבת להיות החלטית באותה מידה: מי שרצח יהודים בשם שנאה יוקדת – אחת דתו למות. חוק עונש מוות למחבלים נובע מכך שאנו עם חפץ חיים. הוא מגיע מתוך הציווי היהודי העמוק של "מחה תמחה את זכר עמלק", ומתוך ההבנה שדם יהודי אינו הפקר. זהו שינוי פרדיגמה הכרחי: לא עוד בתי כלא, לא עוד עסקאות, אלא משוואה פשוטה וברורה – מחבל מת אינו חוזר למעגל הטרור.
כדי להבטיח שהצדק הזה אכן ייעשה, החוק שאנו מקדמים מבקש לשים סוף למדיניות 'הדלת המסתובבת' והרחמנות השיפוטית. במשך שנים נמנעו מערכת המשפט והפרקליטות הצבאית מלהשתמש בסמכותן להטיל עונש מוות, גם במקרים המזעזעים ביותר, תוך חיפוש מתמיד אחר מילוט משפטי. לכן, הנוסח שאנו דורשים מפקיע את ההחלטה ממרחב שיקול הדעת הנתון לפרשנות, והופך את גזר הדין לחובה מוסרית וחוקית ברורה. במקרים של טרור לא יהיה עוד מקום להתלבטות שופטים או ללחצים חיצוניים; החוק יאמר את דברו בצלילות ובנחרצות. עונש חובה, ללא הנחות וללא קיצורי דרך.
יחד עם חבריי לסיעת עוצמה יהודית, ובראשם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ויושב ראש הוועדה לביטחון לאומי חבר הכנסת צביקה פוגל, אנו נלחמים כנגד כל הסיכויים כדי להשלים את חקיקת החוק הזה. זוהי חובתנו לדורות הבאים. כשנפסיק להסס ונחליט למגר את הרוע באופן מוחלט, נבטיח את עתיד ילדינו בארץ הזאת. הגיע הזמן לשים סוף למעגל הדמים. הגיע הזמן לבחור בחיים.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת עוצמה יהודית
