למה כל כך יקר פה? זה לא הטייקונים, זה בגלל הממשלה

מי באמת גונב אתכם בסופר? (ספוילר: זה לא רק מי שחשבתם).

הריטואל חוזר על עצמו כמו שעון מקולקל: מחירי הסחורות בעולם יורדים, הכותרות זועקות, והפוליטיקאים רצים לאולפנים עם אותה סיסמה שחוקה: "המונופולים חוגגים על הגב שלנו". זה קליט, זה פופולרי, וזה פוטר את חברי הכנסת מאחריות. הרי הכי קל לצעוק שרשתות המזון "לא מגלגלות את ירידת המחירים לצרכן". אבל כשמניחים את הדמגוגיה בצד ובודקים את הנתונים, המציאות מתגלה כמביכה הרבה יותר בשביל אלה שיושבים בירושלים.

בואו נפוצץ את הבלון הזה כבר בהתחלה: הקשר בין מחיר החיטה בשיקגו למחיר הלחם בראשון לציון הוא מקרי בהחלט. קחו את האורז למשל. בעוד מחירו העולמי של האורז ידע עליות ומורדות בעשור האחרון, לרבות עלייה של 60% בשנת 2023 (במחיר הסחורה), בישראל המחירים לצרכן עלו ב־31.5% לאורך העשור האחרון. אם הרשתות היו עובדות לפי הנוסחה הפופוליסטית של "גלגול עלויות מלא", בשנת 2023 מחירו של האורז היה עולה ב־60% לפחות. אגב, השכר הממוצע בישראל עלה בשיעור חד יותר (46%) ממחירי המזון הבסיסיים, כך שכוח הקנייה הריאלי ביחס למוצרים אלו דווקא גדל.

אז למה בכל זאת יקר פה? ויקר מאוד! כי במדינת ישראל יש שותף סמוי ורעב בכל עגלת קניות – הממשלה. בעוד כולם מחפשים את החזירוּת אצל היבואן, המדינה הזניקה את העלויות התפעוליות לשמיים. עלויות ההובלה זינקו ב־61% (מדד האוטובוסים), החשמל התייקר בכ־23%, והארנונה ממשיכה לטפס (זינוק של 5.29% השנה). אלו עלויות קשיחות. המשאית שמובילה את הפסטה משלמת מס בלו שהוא מהגבוהים בעולם (כ־50% ממחיר הדלק), והמקרר בסופר צורך חשמל בתעריף שהמדינה קבעה. כשעלויות הייצור והתפעול מזנקות בכ־60%, לצפות שמחיר המדף ירד רק כי מחיר הגרעינים בבורסה ירד בדולר – זו נאיביות או הטעיה מכוונת.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן עכשיו גם הצלחת: כשביטחון המזון הופך לתכנון מרכזי

עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן שושלת מלוכה ישראלית: הוועד שיש לו נמל תעופה

אבל הבעיה האמיתית היא הבלוף הגדול של "פתיחת השוק". הממשלה מתגאה ברפורמות כמו "מה שטוב לאירופה", אבל בפועל היא דאגה להחרגה סיטונאית של המוני מוצרים מהרפורמה הזאת. במקום שוק חופשי, קיבלנו כלכלת אי יקרה ומנוהלת. אנחנו עדיין משלמים מכס של 6.75 שקלים על כל קילו עוף מיובא וסובלים ממכסים גבוהים על ירקות ופירות, שמחיריהם זינקו ב־16.5% בשנתיים האחרונות. זאת, למעט החרגות נקודתיות ומכסות פטור שנוצרות בבהילות רק כשהמדפים התרוקנו לחלוטין.

וזה לא נגמר שם. מועצות חקלאיות, כמו מועצת הלול והחלב, ממשיכות לנהל משטרי מכסות שמזכירים כלכלות סובייטיות. הן מונעות כל תחרות אמיתית במוצרים הבסיסיים ביותר, מה שמוביל למחירי חלב גולמי הגבוהים ב־70% מהממוצע ב־OECD. תוסיפו לזה דרישות הזויות כמו "חותמת יצרן" בתחום הרכב או רגולציה שחוסמת יבוא מקביל, ותבינו שיוקר המחיה הוא יציר כפיה של המדינה.

הפתרונות קיימים, והם אפילו כתובים משנת 2006: לא עוד "פיקוח מחירים" שרק יוצר מחסור ועיוותים, אלא הסרת חסמים אמיתית – ביטול המכסות, ביטול הפטור המעוות ממע"מ על פירות וירקות, וסגירת משרדי ממשלה מיותרים שממציאים רגולציה רק כדי להצדיק את קיומם.

אז בפעם הבאה שחבר כנסת יספר לכם שהסופר יקר "בגלל הטייקונים", תשאלו אותו למה הוא מחריג מוצרים מהתקינה האירופית, למה הוא מטיל מכס של כמעט שבעה שקלים על קילו עוף, ולמה הוא ממשיך לסבסד מועצות חקלאיות שחוסמות תחרות. המונופולים אולי נהנים מהמצב, אבל הממשלה היא זו שבנתה להם את החומה.

הכותבת היא מנכ"לית הלובי הציבורי 'האינטרס שלנו'