קולות מים רבים

דווקא כשמגפת הקורונה התפשטה בעולם וסגרה את בני האדם בביתם, נוסד "בְּכָל מְאוֹדֵךְ", המיזם הגדול של הרבנית רות בנימין. "באותה תקופה סוערת שיתפו בקבוצת ווטסאפ של רבניות ובלניות שאני חברה בה מידע מדאיג על ירידה משמעותית במספר הטובלות במקוואות. אלה היו ימים של מגפה, ונשים פחדו לצאת מהבית ולהידבק בנגיף. הן חששו מהמפגש עם הבלנית או עם טובלות אחרות. ניסינו לחשוב מה אפשר לעשות כדי לחבר נשים מחדש למקווה", היא מתארת איך הכול התחיל, "היו כל מיני מחשבות ואז חברה שלי, הרבנית הילה וולברשטיין, כתבה שכדאי להביא סיפורים של מסירות נפש לטבילה ואני נדלקתי על הרעיון. יותר משלושים שנה שאני מדריכה כלות ומכשירה מדריכות כלה ולאורך השנים אספתי מקרים כאלה, כדי ללמד את הכלות שלי איך נשים יהודיות שומרות על טהרת המשפחה. חשבתי שאולי זה הזמן להפיץ את הסיפורים האלה ברבים".

אחרי ההתלהבות הראשונית עלתה בתוכה הדילמה כיצד להפוך את הרעיון למציאות. "התלבטתי, אולי סרטונים כאלה הם ההפך מצניעות, ואולי בעייתי שאני אוציא לכיכר הפייסבוק והרשתות החברתיות סיפורים כל כך אישיים. לא ידעתי איך בכלל נכון לעשות את זה. מצד אחד הרגשתי שזה צו השעה, ומצד שני חששתי שאולי זו לא הדרך. התייעצתי, בכיתי, התפללתי וממש לא ידעתי מה אני עושה".

בהפוגה שבין הסגרים יצאה עם בעלה לנופש קצר באחד היישובים בצפון. "היינו באיזה צימר, מקום יפה, ושם המחשבות החלו לנקר. היה לי ברור שצריך להחזיר נשים למקוואות, ולחדש אצל נשים את שמחת המצווה בטהרה, אבל לא ידעתי מה הדרך. פתאום נזכרתי שזה ליל ג' תמוז, יום הסתלקותו של הרבי מלובביץ', ואחת המצוות שהוא מאוד הדגיש הייתה טהרת המשפחה. הוא היה אומר למסור נפש על הדבר הזה. התפללתי לה': בזכות הרבי, בבקשה עזור לי, אני צריכה סימן מה לעשות", היא מספרת, "הגיע הבוקר, אנחנו מתכוננים לצאת מהצימר, ובעלת הצימר מגיעה ומשתפת שיש לה סטודיו לשמלות כלה. אנחנו מדברות והיא אומרת: חכי רגע. היא רצה לבית שלה, ומביאה לי חוברת של חב״ד על מסירות נפש למצוות הטבילה. היא מספרת לי שבזכות החוברת הזאת היא טבלה פעם אחת. אני נשתלת במקום. זה בדיוק הסימן שחיכיתי לו. אני מתחילה לבכות. הקדוש ברוך הוא שלח לי אות: לכי על זה. הבנתי שאני חייבת לצאת לדרך".

ואיך מתחילים בכלל?

אולי יעניין אתכם

בנושא באנר מגזין 1 כוח איתם

עוד מאת רבקי גולדפינגר "חדר חדש שנולד בתוך הלב"

"בשלב הראשון החלטתי שזה צריך להגיע לכמה שיותר נשים, ולכן כדאי להוציא סרטונים קצרים ולא ספר. בהצעת ידיד קרוב פניתי לבעלים של אולפני אתרוג, אמציה ונעמי האיתן, וגם הם התלהבו מהרעיון. הצדיקים האלה תרמו לי את הסרטונים הראשונים, עזרו לי בכל התשתית של הדבר הזה. ככה קפצתי למים". למיזם היא העניקה את השם 'בכל מאודך'. "התלבטתי איך לקרוא למיזם, ובערב שבת בסיומן של ההכנות, כשאני עומדת במטבח, פתאום זה הבריק לי: בכל מאודךְ. זו גם פנייה אישית, זה גם מוצנע, וזה גם מבטא את ההשתדלות ואת המסירות של האישה".

הסרטון הראשון שהפיקה היה עם הרבנית בתיה בארג ז"ל, מחברת הספר 'קול בדממה נשמע'. "היא הייתה אישה מאוד מיוחדת. עלתה מרוסיה הקומוניסטית ונישאה לתלמיד חכם, אבל הם לא זכו לפרי בטן. בספר היא תיארה את החיים כיהודים תחת המשטר הקומוניסטי ואת מסירות הנפש לשמירת מצוות. זה ספר שמרוב שלימדתי ממנו כלות, הדפים שלו התפרקו. אמרתי: אני חייבת להגיע לאישה הזאת. אני מתקשרת אליה: הרבנית, קראתי את הספרים שלך, אני מלמדת מהם. חייבים לשמור את הסיפורים שלך. והיא אומרת לי במבטא רוסי: לא! בכל הרצאה שלה על חייהם ברוסיה הייתה מסיימת שאין לה ילדים, וכל מי ששומע אותה יהיה הילד שלה. לכן, בדחילו ורחימו אמרתי לה: הרבנית, אם תסכימי, יהיו לך מאות אלפי ילדים בכל העולם כשהסרטונים יפוצו. כך היא נעתרה והסכימה".

ומה היה בסרטון?

"היא שיתפה בסיפורים מהילדות שלה. סיפרה על המקווה שהיה להם מוסתר בבית במרתף מאימת הקומוניסטים, ואיך מילאו אותו בסתר במי שלג. נשים הגיעו ממרחק של מאות קילומטרים כדי לטבול במקווה שלהם. זה הסרטון הראשון שהוצאתי ואחריו הוצאתי עוד".

לאור התגובות הנלהבות גם עם שוך המגפה, המשיכה הרבנית בנימין ביתר שאת עם המיזם. "השאיפה היא להגיע לכל אישה יהודייה בארץ ובעולם", היא אומרת. את הסרטונים מעלה הרבנית בנימין במימון עצמי או מתרומות קטנות, ומקווה שתוכל לקבל הקצאה לצורך הפקתם כיום, כשההוצאות עצומות ממש.

מה בעצם עיקר העשייה שלך?

"אני מפיקה סרטונים קצרים עם סיפורים אישיים על השתדלות ומסירות נפש לטבול כהלכה. נשות ישראל עשו זאת לאורך הדורות, ואני רק שמה עליהן פרוז'קטור. את הסרטונים האלה אני מעלה בכל הפלטפורמות העדכניות במדיה. לשמחתי הסרטונים זוכים לתהודה וזה מרגש כל כך".

מסירות נפש כשהבעל בצבא

הסרטונים במיזם זוכים לעשרות אלפי צפיות ומחוללים מעגלי השפעה נוספים. "במלחמה התמקדנו בסיפורים על מסירות נפש לטבילה גם כשהבעל בצבא ואין מי שישמור על הילדים, או שהוא סוף סוף מגיע ואשתו עדיין לא נטהרה. המלחמה הביאה איתה התמודדויות שלא יתוארו. דברים מטורפים. וההכרה בזה שאנחנו עם שמוסר את הנפש על המצווה הזאת היא עוצמתית ומחזקת מאוד".

מתוך אותה הבנה החליטה הרבנית בנימין למצוא נשות לוחמים שישתפו בסיפורן האישי. "בחודשים הראשונים של המלחמה ביקשתי בפייסבוק אשת קבע, שתבוא ותספר על החיים שלה. יצרה איתי קשר עפרה רוזיליו, אשת מח"ט יהודה לשעבר ישי רוזיליו מדולב, וסיפרה סיפור פשוט מדהים על החיים לצד איש קבע וטהרה ללא פשרות בזמן מלחמה. בסרטון משתפת רוזיליו שהיא אף פעם לא דחתה טבילה, גם אם ידעה שהוא לא מגיע. זה היה מבחינתה ייהרג ובל יעבור. רוזיליו מתארת איזו ברכה זה הכניס להם לחיים. זה סיפור מאוד חזק, ויש לו יותר מ־30 אלף צפיות", היא מדגישה, "יום אחד פונה אליי הרבנית אסתר פיקרסקי, רבנית מאוד ידועה בחב״ד, ומבקשת שאתרגם לאנגלית את הסיפור של עפרה רוזיליו כי היא רוצה להראות את זה לנשים בשיקגו. תרגמתי לה את הסרטון. בעקבות זאת קמו בשיקגו שתי קבוצות לימוד של טהרת המשפחה לנשים שבחיים לא שמעו על כך. אותי זה מאוד ריגש".

בסרטון אחר היא מראיינת את סמדר מויאל, אלמנתו של שאול מויאל הי"ד שנהרג בלבנון, בן 47 בנופלו. סמדר היא ממייסדי היישוב אלוני שילה בשומרון, אמא לעשרה ילדים ובלנית ביישוב במשך כמעט שני עשורים. "בעלה נהרג בלבנון, וביום שהיא קמה מהשבעה היא חזרה לשליחות שלה כבלנית. איפה יש נשים כאלה?" היא אומרת בהתרגשות, "היא מספרת איך בתחילת המלחמה, כשכמעט כל הבעלים היו בצבא, הנשים חששו לעזוב את הילדים בבית בין אזעקות והיא כתבה להן: בנות, אל תדחו טבילה. הטבילה חשובה גם להצלחת הבעלים שלנו. ויותר מזה, היא שלחה את הבנות הגדולות שלה לשמור על הילדים למי שצריכה".

סיפורי הטהרה הללו, אומרת הרבנית בנימין, מגיעים לאוזניים ששמחות לשמוע ולהתחזק במצווה. "יש סיפורים של נשים שעברו כל מיני פגיעות, שבשבילן הליכה לטבול היא אתגר לא פשוט הדורש מהן תעצומות נפש, והן כותבות לי: 'אני לא הולכת לטבול בלי שאני רואה סרטון שלך'".

את הפכת את סיפורי הטהרה האלה למפעל חיים, למה זה כל כך חשוב לך?

"הדור של היום צורך מידע דרך המסכים, וצריך לדבר איתו בשפה שלו, בכלים שלו, רק בקדושה. אני מאמינה שכל כלי שיש בעולם, וכל דבר שמתחדש בעולם, אפשר להפוך אותו לאמצעי לעבודת ה'. צריך לעשות הכול ברמה הכי גבוהה מבחינה מקצועית, שתהיה מלכות בזה".

אבל למה בחרת דווקא במצווה הזאת?

"כי זו התשתית של הבית היהודי. זו התשתית של עם ישראל. זה היסוד להכול. כשהבית היהודי חזק אז עם ישראל חזק. זה העבר, זה ההווה וזה העתיד. זה הנצח. אלו מים של נצח".

ואת מרגישה שהיום יש אוזן קשבת לזה?

"דווקא בעידן שרוחות הפרוגרס מתחזקות, חשוב לדבר על זה. אני בהחלט שמה לב שאנשים רוצים לשמוע על זה, שזה מחזק אותם. יעידו על כך גם עשרות אלפי הצפיות. יש לזה אדוות בלתי נגמרות. גם נשים לכאורה מאוד רחוקות וגם נשים ששומרות את מצוות התורה מעידות שזה חיזק אותן. באה אליי מישהי שהיא מנטורית חרדית ואמרה: תקשיבי, אני מרגישה שהסרטונים האלה פשוט הצילו אותי. כי מה לעשות, שוקעים בשגרה, ושוכחים את הלמה, ואת היופי והקסם שיש בדבר הזה", היא אומרת.

"שואלים אותי: מה זה קשור לדור שלנו? פעם, כדי לשמור על טהרת המשפחה נשים טבלו בקרח. נשים מתימן הלכו לטבול במעיין תוך סיכון של תושבי הכפר כולו. אלו באמת סיפורים מעוררי השראה שאפשר ללמוד מהם המון, אבל גם בימינו יש נשים שמוסרות את הנפש על המצווה הזאת. למסור את הנפש זה לא בהכרח לעמוד מול סכנת מוות. זה לקבל את ההחלטה שאני טובלת ויהי מה", היא מחדדת, "כמו למשל תושבות שדרות שמספרות איך טבלו בצבע אדום, או נשים נכות ומוגבלות תנועה שלא יכולות להכין את עצמן לטבילה בעצמן והבלניות עושות הכול כדי שהן גם תזכינה במצווה. בהחלט יש מסירות נפש גם היום למצווה הזאת", היא מסבירה, "ראיינתי את טל אוחנה, מי שהייתה ראש מועצת ירוחם, שסיפרה שכשהיא הגיעה לתפקידה ניגשו אליה נשים והתלוננו שהמקווה הקיים בלתי ראוי, אבל בגלל שירוחם יחסית קטנה היא לא עמדה בתקן של משרד הפנים למימון. למרות זאת, טל דאגה להשיג משאבים ולבנות בירוחם מקווה חדשני, מעוצב ויפהפה. היא אומרת שהחליטה לקחת את המשימה הזאת על עצמה כי יש בה אמונה חזקה במשמעות הגדולה והנצחית של המצווה".

"בהרצאה שאני מסתובבת איתה בארץ, אני משתפת בסיפור שמאחורי הסיפור. כי במסגרת המיזם הזה זכיתי להכיר המון נשים מדהימות, והבנתי שאין דבר כזה יהודי פשוט, פשוט אין". היא מספרת כיצד באחת ההרצאות, בכנס לבלניות, קמה אישה וסיפרה שאמא שלה כבר 45 שנה מתנדבת כמדריכת כלות ובלנית. "שאלתי: מי זאת אימא שלך? והיא מצביעה על אישה קטנת קומה ועצומת רוח, שהקדישה את כל חייה לטהרה בהתנדבות ובעקבותיה גם היא. הקמתי את כל מאות הבלניות שהיו שם ומחאנו לה כפיים. אחרי כמה שבועות הלכתי לצלם אותה במושב רוויה. קוראים לה מסעודה, היא נולדה במרוקו והתייתמה מאבא ואמא שלה בגיל צעיר מאוד. במשך עשרות שנים התנדבה במקווה, גם כמנקה וגם כבלנית, והיא לא הסכימה לקחת שכר בשום אופן. אישה מעוררת השראה. ואיך היינו שומעים עליה בלי הסרטון?" היא מחייכת, "יש ערך גדול מאוד להרים את קרנן של נשים, שבחיים לא היינו מגיעות לשמוע עליהן ועל פועלן. זה גם ערך בפני עצמו".

לא מוותרים על אף אחד

הרבנית רות בנימין (68), הרוח החיה והמנוע שמאחורי מיזם 'בכל מאודך', היא תושבת קריית חינוך שעלבים ונשואה לרב גדעון בנימין. "הכרנו בקיבוץ שעלבים כשאני הייתי בשירות לאומי והוא נחלאי שלמד בישיבת ההסדר. הדרכנו יחד את שכבת הנוער בקיבוץ. ככה הכרנו. הקדוש ברוך הוא סידר לנו את השידוך הזה בכבודו ובעצמו", היא מחייכת, "זכינו להיות הורים לשמונה ילדים, שיהיו בריאים, וכולם פעילים בענייני קדושה ויישוב הארץ ועושים דברים חשובים למען עם ישראל".

את שנות הנישואין הראשונות הקדישה לביתה. "בגלל שבעלי היה בשנים הראשונות לנישואין אברך בישיבה, הקדשתי את עיקר זמני לגידול הילדים. במשך השנים הייתי מורה במשרה חלקית והשקעתי בבית. נורא נהניתי מהשנים האלה, זה היה כיף גדול. נכון, אולי לא לכל אישה זה מתאים, אבל למי שאוהבת את זה, זה מושלם. תוך כדי למדתי את מקצועות הנפש, טיפול ואימון לסוגיו. כל שנה למדתי משהו אחר. עשיתי את זה במינונים כאלה שאפשרו לי גם ללמוד ולהתפתח, וגם לשמור על היציבות של הבית. כבר 42 שנים בעלה משמש ראש הכולל בשעלבים, ולפני 28 שנים התמנה לרב היישוב נוף איילון, כשהיא לצידו כרבנית. "ברוך ה' זכינו לשרת בקודש את נוף איילון, שהוא יישוב שאוהב תורה ואוהב חסד".

כך שאתם בתוך עולם הרבנות ובטייטל המחייב הזה כבר שנים ארוכות.

"המשימה החשובה הזאת הגיעה אלינו, לא תכננו אותה והיא הפכה למשימת חיים. אני לא יודעת אם אנשים יודעים, אבל עיקר עבודת הרבנות היא דווקא מתחת לפני השטח. היא אינה גלויה. לבוא לבית הכנסת להתפלל, להעביר שיעורים או להגיע לשמחות – זה לא עיקר הרבנות. עיקר הרבנות זה להיות עם האנשים בצרתם ובשמחתם, להיות אוזן קשבת, להדריך, לתמוך ולסייע במה שצריך".

כרבנית, מגיעים אלייך כדי להתייעץ ולחלוק. את נתקלת בצד היותר מאתגר וקשה של החיים.

"זה בהחלט נכון, אבל את גם שותפה בשמחות ובליווי זוגות שמתחתנים. אני הדרכתי הרבה כלות ביישוב. גם עסקתי במקביל כל השנים, יותר מ־30 שנה, בהדרכת כלות ובלניות, גם במכון פוע"ה וגם במסגרות אחרות". במשך שבע שנים הכשירה נשים חרדיות כמדריכות כלות. "לימדתי בכל מיני ערים חרדיות, וזה היה מדהים".

למה זה היה חשוב לך?

"מכמה סיבות. גם כדי להראות שזו תורה אחת לכולנו, וגם כי רציתי שתגיע אליהן תורת ארץ ישראל. הן היו נשים מאוד יראות שמיים ומאוד מקבלות, וזה היה משמח לחזק את הקשר הזה בין כל חלקי העם".

זה לא מובן מאליו שראו ברבנית הדתית־לאומית אוטוריטה בהוראת הלכה. לא נתקלת בחשדנות או בהתנגדות?

"יש לי קשר עם התלמידות שלי עד היום. מסתבר שכשמדובר במפגש אישי, אישה לאישה, אז החשדנות הזאת מתפוגגת. גם צריך להבין שזה היה לפני 15 שנה, כשהכול היה יותר תמים. היו קורסים שלמדו בהם גם מאה נשים, והיו אצלי כאלה שהולכות עם רעלות, פאות, מטפחות, חסידות, ליטאיות ועד נשים מהיישובים בשומרון, וכולן למדו יחד מתוך כבוד וחיבור פנימי".

כמי שליוותה, כרבנית וכמאמנת, משפחות רבות לאורך השנים, מהם לדעתך אתגרי הדור?

"אחת ההתמודדויות העיקריות שנתקלתי בהן שוב ושוב הייתה סוגיית החינוך, נוער שגדל בבתים דתיים ולפעמים בוחר בדרך אחרת. זו ללא ספק רעידת אדמה משפחתית. הנער לעיתים בוחר בדרך חיים אחרת מהבית שהוא גדל בו, ולמרות הקושי הגדול חשוב לקבל אותו כפי שהוא בהמון אהבה. זה יכול להיות ילד שרוצה לנסוע לאומן והופך לברסלבר וההורים לא מבינים מה קפץ עליו פתאום, או ילד שזורק הכול או רוצה להגיע לסעודת שבת ברכב. כהורים, יש בחינוך המון אתגרים שדורשים הכלה ואהבה אין־סופית".

מה את אומרת להורה שמשתף אותך ומספר שהילד שלו מתרחק מהדרך?

"מצד אחד הילדים יודעים בדיוק מה הדעות שלנו, והם אפילו יודעים מה התורה אומרת, ולמרות זאת בוחרים אחרת. אז הורים, פשוט תהיו איתם ולמענם. תנסו לעבור איתם את הגל, ונכון – לא תמיד בסוף הם עושים בדיוק מה שההורים רוצים, אבל הם הילדים שלכם והכי חשוב להישאר איתם בקשר טוב ואוהב. בתוך המשפחות יש התמודדויות לא פשוטות, אבל אני אומרת, בסופו של דבר, המסר לילד צריך להיות ברור: ילד שלנו, אנחנו פה בשבילך. כי לא משנה מה, לא מוותרים על אף אחד.

"שמעתי פעם שרב אברום שפירא אמר שחינוך זה 90 אחוז סייעתא דשמיא ו־10 אחוז תפילות. צריך הרבה תפילות, ובעיקר אני חושבת שחשוב לזכור שלכל ילד יש את האמירה המיוחדת שלו בעולם, ואם הם יגדלו להיות אנשים טובים, ערכיים, מעניקים לכלל ורגישים, ויקימו משפחות של אהבה ושל טוב – זו ברכה עצומה".

אובדן שנוכח כל הזמן

לאחרונה, לאחר 28 שנות רבנות בקהילה, הם פרשו ופינו את מקומם לרב חדש. "אחרי תשעה באב האחרון נכנס לתפקיד רב חדש, ואנחנו עכשיו זוג צעיר שמחפש אתגרים חדשים בעבודת ה' ובעשייה שלו למען עם ישראל".

אתגרים חדשים?

"בוודאי, יש לנו כל מיני רעיונות וחלומות. אולי לעבור לעיר פיתוח, אולי להקים כל מיני מיזמים. יש לנו הרבה מחשבות, אני עדיין לא יודעת איזו צורה כל זה ילבש".

לא עשיתם מספיק?

"יש לנו עוד הרבה חלומות. אנחנו מתחילים את הפרק הבא בחיים שלנו, ואחרי גיל 70 הילדים גדלו ואתה מתפנה לעוד עשייה. אנחנו מרגישים שיש לנו עוד הרבה מה לעשות בעולם".

אחד מהפרויקטים שהוגה הרבנית רות בנימין הוא מיזם לסבים וסבתות שכולים. הרעיון נובע לדאבון לב מניסיונה האישי – נכדה הבכור, הקדוש רב־סמל במילואים שובאל בן־נתן הי"ד (22) מרחלים, נהרג בהיתקלות עם מחבלים בלבנון, בכ"א בתשרי תשפ"ה.

"אנחנו רוצים להיות מקושרים לסבים וסבתות שכולים. אולי יחד נוכל לעזור זה לזה. אני עדיין לא יודעת איך זה יהיה, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו מבינים את המקום הכואב הזה, ואולי נוכל גם להיות שם בשביל אחרים שמצויים במקום הזה".

כשהיא מדברת על נכדה שובאל הי"ד עיניה מיד דומעות. "שובאל היקר, המתוק והצדיק עלה על קידוש השם. אני לא אומרת נפל, כי הוא לא נפל לשום מקום. הוא עלה על קידוש השם בהושענא רבה בקרב גבורה בלבנון בג'בל בלאט, מעל היישוב זרעית. כמה כוח של מהפכה היה בו", היא מציינת בגעגוע, "הוא היה קלע חוד, שצעד בראש הכוח. גילה פיר ובו מצבור נשק, משגרים שכוונו לכרמיאל, לצפת, לשלומי, ואמצעי לחימה שנועדו לכבוש את זרעית ואת יתר יישובי הגבול על ידי מחבלי חיזבאללה ימ"ש שהתכוננו לפלוש לארץ. שתביני, זה אמל"ח בכמות שדרשה 11 משאיות כדי לפנות אותו משם".

"שובאל זיהה פיר, הסתובב והספיק לסמן לחבריו לעצור, ובכך זכה להציל חיים ברגעיו האחרונים. באותה שנייה התפוצץ מטען רב עוצמה והמחבלים שהסתתרו בפיר השליכו לעברם גם רימונים. הוא ועוד שלושה עלו על קידוש השם", היא נאנחת. בהיתקלות נהרגו גם רב־סמל בכיר במילואים מרדכי חיים אמויאל (42) מלוד, רב־סמל מתקדם במילואים שמואל הררי (35) מצפת, ורב־סמל ראשון במילואים שלמה אביעד ניימן (31) ממצפה יריחו. "הם נהרגו במקום. יחד איתם נפצעו גם כמה חיילים. מסירות הנפש של המפקדים והלוחמים היקרים שהיו שם מפעימה", היא אומרת בהערכה, "הם דאגו לפנות את הגופות בגבורה אדירה, שלא ייחטפו חלילה לתוך הפיר. החובש, יונתן קדוש מהר ברכה, ועוד חברים מסורים, תחת אש כבדה, טיפלו בפצועים תוך סיכון חיים והעבירו את החללים ואת הפצועים למקום מבטחים".

בשמחת תורה ההוא, הרבנית בנימין הייתה יחד עם משפחתה בשמחת בר מצווה של נכד אחר, בגבעת פורת יוסף שבאלון מורה. "היה חג מדהים ושמחה גדולה. ובמוצאי החג פתאום הבית התרוקן, והבן שלנו אמר בפנים חמורות סבר: אבא ואמא, תשבו רגע. אני צריך להגיד לכם משהו. ואז הוא אמר מילה אחת: שובאל. מיד הבנו".

ומה סבתא מרגישה ברגע הנורא הזה?

"צער גדול מאוד. הוא הנכד הבכור שלנו. נער מתוק, מלא חן ושובה לב, אהוב מאוד על חבריו. והאובדן הוא מאוד קשה. מאוד. איזו מתיקות של ילד. הוא תמיד רצה לעשות את המקסימום למען עם ישראל. שובאל למד בישיבה החקלאית חלוצי דרור, והיה גאה מאוד בעבודה עברית. אחר כך הוא עבר לישיבת ההסדר בצפת, שם למד שנתיים עד הגיוס. הוא היה אכפתי מאוד למה שעובר על עם ישראל והיה לו חשוב להיות שותף פעיל במלחמה. הוא ממש חי את זה והתעקש להיכנס ללחימה. אחרי מאמצים הוא צורף לחטיבת כרמלי, לגדוד 22, שקיבל אותו בזרועות פתוחות. כל מה שהוא עשה היה במסירות אין־סופית. לא מדבר, אלא עושה".

המלחמה הזאת הציפה את הנושא של סבים וסבתות שכולים.

"יש רגעים שהגעגוע גדול והחסר מורגש בכל איבר בגוף. זה יכול להיות פתאום איזה ניגון שאנחנו שומעים, או לשמוע בברית שמתפללים 'קיים את הילד הזה לאביו ולאימו'. פתאום שום דבר לא מובן מאליו. זה אור וחושך משמשים בערבוביה. אבל הכי קשה כסבא וסבתא זה לראות את הצער של הילדים. כולנו צריכים לחזור לחיים, אבל זה לא אותו דבר. זה פשוט לא אותו דבר. הנחת באה מכל המשפחה היקרה ומהאור ששובאל ממשיך להפיץ בעולם. יוצאת פה תורה גדולה. החברים הקימו את 'בית שובאל' ברחלים, מתקיימות שם התוועדויות ולימוד קבוע. חתני, הרב דוד בן־נתן, ראש ישיבת 'פרי הארץ', ובתי שלומית, אימו של שובאל, ממשיכים ללמד תורה שם ובמקומות רבים נוספים לזכרו".

ומה התפקיד שלכם כסבים וסבתות?

"בעיקר להיות איתם. להיות נוכחים. לתת להם להתאבל בפרטיות שלהם ולהיות חלק גם ברגעים שכואב ועצוב. להבין שיכולים רגע אחד לצחוק, ודקה אחר כך לבכות, ושכל נכד מגיב אחרת. כסבא וסבתא נדרשת מאיתנו עדינות כזאת, לדעת מה לא לשאול, מה להציע ומה לא נכון לעשות. זה להיות בקשב מתמיד ולהעביר את המסר שמה שאתם צריכים – אנחנו פה".

יש רגעים שבהם הכול צף?

"אין רגע הכי קשה, יש אין־סוף רגעים קשים. זה אובדן שנוכח כל הזמן, התמונות שלו מסביב, נרות הנשמה. זה להתגעגע לקול שלו, לחיבוק, לצחוק ולעשייה השקטה שלו. יש משמעות גדולה להנצחה שלו. בקיר בסניף בני עקיבא במעלה מכמש כתבו על סמך התכתבות שלו עם חבר בוואטסאפ, שהיה בקבר הרשב"י: 'נעדר משיח בן דוד, תתפלל חזק'. ככה הוא חי. זה שובאל, את מבינה? יש תינוקות שקרויים על שמו. וכשאנחנו שואלים את ההורים איך אתם מכירים את שובאל הם עונים: הדמות שלו נכנסה לנו ללב. היה בשדרות טקס הכנסת ספר תורה והתורם, על אף שאינו מבין מילה בעברית ומתרגמים לו, כולו מתרגש. ככה זה, נשמת ישראל אחת מחולקת בהרבה גופים. נשמת ישראל אחת. זה מה שאנחנו מרגישים".

הרבנית בנימין פונה לסבים ולסבתות שמתמודדים עם הכאב הנורא של השכול ומבקשת: "תהיו בכאב, אל תברחו ממנו. קחו עזרה אם אתם צריכים. ותהיו עם הילדים לפי הצורך שלהם, אבל שימו לב גם לכוחות שלכם. תיהנו מהחיים, תיהנו מהנכדים האחרים, ותדעו שפרץ של בכי זמין בכל רגע וזה בסדר. הדמעות מצויות, ומי כמונו יודע ששום דבר לא מובן מאליו. זכינו, זו הבנה עמוקה בחיים. זו זכות שאנחנו גרים פה בארץ ישראל, מה שהסבים והסבתות שלנו רק חלמו עליו. אני מרגישה שאנחנו חיים גאולה, באמת. והילדים הגיבורים האלה, שאנחנו חייבים להם את החיים, הם מובילים אותנו במסלול ישיר לגאולה. רק שלא יהיו עוד ניסיונות קשים, אבל אנחנו ממש בדרך".