"חדר חדש שנולד בתוך הלב"

כמעט לפני שנה נישאה רחל גולדברג לעמינדב רוטנברג תחת חופה לבנה בקיבוץ כפר עציון. גולדברג, אלמנתו של סרן במילואים הרב אבי גולדברג הי"ד שנהרג בלבנון, נשאה דברים מתחת לחופה ושיתפה בהתרגשות: "אני מרגישה אתכם אהובים שלנו שבשמיים, אבי הי"ד ונעה'לה ז"ל (רעייתו של עמינדב, ר"ג), נוכחים איתנו פה ממש, מלווים אותנו בתוך השער הזה אל הבית המתחדש. רוקדים ומחבקים אותנו… הבית הזה נבנה כקומה נוספת, מתוך כל מה שהיה. בית שנבנה באמונה גדולה, בתפילה גדולה".

21 שנים הייתה נשואה רחל לרב אבי גולדברג. ביחד הם הקימו בית לתפארת והביאו לעולם שמונה ילדים, עד שבשבת כ"ד בתשרי תשפ"ה, במהלך היתקלות עם מחבלים בעיירה עייתרון שבדרום לבנון, נהרגו שישה לוחמים ובהם גם הרב אבי. "השבר של חיי החל בדפיקה בדלת שקיבלתי ביום ראשון בבוקר, למחרת שבת בראשית. אלה רגעים שהעולם קורס. זה שוק בלתי נתפס. והאמת היא שעד היום הוא בלתי נתפס", היא נאנחת.

"בשנה ההיא בעלי היה יותר מ־250 ימים במילואים. כמעט כל השנה. באותם ימים שאלו אותי איך אני מתמודדת, ואני זוכרת שהייתי עונה שבשיחות עם אבי מדי פעם, לפעמים גם באמצע הלילה, כשהוא אי שם בצבא, הוא נתן משמעות לזמן הזה. להיותנו יהודים בדור הזה, ישראלים שזוקפים קומה ורוצים להביא תורת חיים לכל העולם. הוא העניק משמעות לכל הדבר הזה וזה החזיק אותי. נראה לי שהרוח הזאת היא גם זאת שמחזיקה אותי עד היום", היא מציינת וחוזרת לאותו בוקר נורא: "השעה הייתה 5:21 בבוקר כששמעתי זמזום בדלת, לא דפיקה. ניגשתי לדלת, הצצתי בעינית וראיתי שלושה אנשים. באוטומט של הכנסת אורחים פתחתי את הדלת, אבל אז בשבריר שנייה של הבנה מה קורה פה, סגרתי מהר ופתחתי שוב. אני בפיג'מה, ושישה מתוך ילדיי נמצאים בבית ישנים. ואז הוא הודיע את ההודעה הרשמית הקשה מנשוא: 'יקירך, סרן הרב אבי, אברהם־יוסף גולדברג, נהרג בקרב גבורה בלבנון'".

מה חשים ברגעים הללו?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רבקי גולדפינגר עניין אישי והפעם עם מירי מיכאלי

עוד מאת רבקי גולדפינגר עניין אישי והפעם עם רעות בן חיים

"אני זוכרת שישבתי וקראתי: בבקשה לא, בבקשה לא. כאילו אני יכולה לשנות את הבשורה הזאת. הרגשתי ואקום לא סביר. כאב מפלח. אבל אמרו לי שאני צריכה לבשר לילדים והתחלתי להעיר אותם, אחד אחד, לדבר הכי נורא בעולם".

מתי ראית אותו בפעם האחרונה?

"שבוע קודם, בשבת בבוקר, הוא יצא בפעם האחרונה מהבית. בשמונה בבוקר הוא כבר היה אחרי תפילה ומצאנו את עצמנו בפיג'מות כשהוא עוד מתארגן ליציאה. אני זוכרת שישבתי על הספה והבטתי בכולם במין תחושה שהדפתי אותה מיד. אמרתי לעצמי: וואו, כולנו נמצאים באותו חדר. איזה יפים ומתוקים כולם, ואיזה נורמלי, אבל לא נורמלי כי אבי עוד מעט הולך. למפרע אלה באמת היו הדקות האחרונות שלנו יחד בעולם".

"אני אלמנה שנשואה באושר"

החלל שנפער עם נפילת בעלה ממשיך ללוות אותה עד היום. "האובדן הגדול הופך את החיים לגמרי. כל המהות שלי נהייתה מהות של אדם שכוסף וכמה. אני מלאה בכיסופים, זה מה שאני חיה כל הזמן באופן רצוף. גם תוך כדי הפרק השני, בלי לפגוע זה בזה", היא מתארת בכנות, "זה מתקיים בד בבד".

מתי הגעת להחלטה שאת רוצה לפתוח פרק חדש ולהתחתן שוב?

"מרגע הבשורה", היא משיבה בפשטות. "זו הייתה מין ידיעה פנימית עמוקה שאני ממשיכה לחיות ובאהבה. הבן שלי גם הזכיר לי שבאותו יום נורא, עוד לפני הלוויה, עשיתי חיבוק לכולנו יחד ואמרתי להם: אנחנו נחיה, ונחיה בשמחה. אני לא זכרתי את זה ומאוד מאמינה שבסייעתא דשמיא גדולה מצאתי עוד איש נפלא לאהוב", היא אומרת בהדגשה. "זה כמו חדר חדש שנולד בתוך הלב".

היית בתוך השנה לנפילתו של בעלך, זה לא העצים את הקושי?

"דווקא כשזה בא בתוך הזמן הלא רחוק אחרי נפילתו, בתוך השנה הראשונה, בתוך העוצמה של הגעגועים, חשתי שזה נכון בשבילי. ממש לא רציתי להיות בתמונה כזאת של להתגעגע ולכאוב ולהתאבל נגיד שנה, שנתיים או חמש, לסיים את הפרק הזה, לסגור את הדלת של להיפרד מהאבל, ואז כאילו להיות מוכנה לפתוח דף חדש. אצלי זה ממש לא עובד ככה", היא מסבירה. "אני לא מוכנה להיפרד לא מהאבל ולא מהגעגועים. הם ילוו אותי עד מאה ועשרים. ובתוך זה, אני בוחרת לחיות בעוצמה גדולה, בתוך הגם וגם, גם בכיסופים וגם באהבה".

זה נשמע מאתגר מאוד.

"ככה אני חיה. אנשים רואים אותי ומתרגשים, ואני מבינה למה, כי הם באמת רואים אדם שהוא חצי בהשתוקקות ובגעגוע, וחצי פה בארץ, ובמלואו בכל מקום".

את בעצם רואה את עצמך גם אלמנה וגם נשואה בו זמנית?

"בהחלט. המהות המאוד חזקה שלי היא אלמנה, ויחד עם זה אני נשואה בשמחה ובהודיה לבעלי האהוב והאוהב עמינדב, שהוא נפלא ואיש טוב. ואגב, ידעתי כמה הוא טוב כי אבי כל כך העריך ואהב אותו במשך השנים".

איך הכרתם?

"במשך חמש עשרה שנה אבי עבד איתו בתיכון התורני הימלפרב בירושלים, והוא גם בן דוד של גיסתי תמר. כך שאני מכירה את השם שלו כבר הרבה שנים. אני יכולה לספר שכאשר עמינדב התאלמן, בעלי אבי, מכוח החברות הקרובה שלו, משך אותי לנגן ביחד איתו באזכרה לאשתו. הוא בקלרינט ואני בכינור. כך שאני יודעת כמה אבי אהובי העריך וכיבד את עמינדב".

ובכל זאת, איך מצליחים לעשות את זה?

"היום אני יכולה להגיד שזה באמת אפשרי. יש בלב המון חדרים, כך למדתי מהרב קשתיאל, שמעביר שיעור שבועי לאלמנות. אחד הלימודים הכי משמעותיים שלו היה שלא סתם נבראנו עם חדרים בלב, ושיש לתת כבוד לכל חדר וחדר. ובכל חדר אפשר להיות בעוצמה, והכול נמצא באותו זמן ממש בתוך אותו הלב", היא מסבירה. "אני חושבת שהמצב הזה של להיות גם וגם הוא מאוד חזק בכלל בעם ישראל. זו אולי קריאה של הקדוש ברוך הוא להיות אנשים של שמיים וארץ בו זמנית, להיות בכל מיני גם וגם. יש לנו אפשרות לשאת ניגודים. במקרה שלי אני לא מרגישה שזה עניין של ניגוד", היא מבקשת לחדד, "כי אצלי זו אותה אנרגיה. אנרגיה גדלה של אהבה. הגעגועים לאבי בעוד שאני עם עמינדב זה מצב שקורה, זה לגמרי קורה. ולשנינו זה סביר וזה נכון. לשנינו הייתה זוגיות מאוד בריאה ואוהבת לפני כן. ובתוך זה אנחנו מסוגלים להיות באהבה חדשה, מיוחדת ושונה".

את מדברת פה על מורכבות מאוד גדולה.

"אני יכולה להגיד שאנחנו חיים בעדינות, בבנייה רגישה ומאתגרת".

ועוד לא דיברנו על הילדים.

"לעמינדב יש שלושה ילדים גדולים, שהם מעל גיל 21, ולי יש שמונה ילדים, שהגדול בן 22 והקטן בן שש. אצלנו ברוך השם רוב הילדים מקבלים אותנו בידיים מלאות, בטח הקטנים והאמצעיים. זה מאוד לא מובן מאליו, כי יש משפחות שזה ממש לא ככה אצלן. אצל הגדולים גם, אבל זה לוקח יותר זמן עד שזה בא אל הלב. הם מבינים שזה מאוד נכון ושמצאתי אדם כל כך טוב".

שני בתים שהם אחד

היום בפרק ב' מקובל לגור בשני בתים, איך זה אצלכם?

"אנחנו בעיקר בירושלים, בגלל שהילדים שלו הם כבר במסגרות ובשלבים גדולים יותר של החיים, כך שהם הרבה לא בבית. עמינדב איתנו רוב ימות השבוע, ובימי חמישי הוא חוזר לכפר עציון. שבתות אנחנו עושים לסירוגין. כך שבעצם יש לנו כמו שני בתים, אבל זה שלנו, זה לא בנפרד", היא מבקשת להדגיש. "ויש לנו גם שבתות שהן בנפרד, כדי לשמר את הדבר היקר שנבנה קודם. זה תמהיל אישי שלנו".

מה את אומרת למי שלקראת פרק ב', או תוהה אם להתחיל פרק ב' וחושש?

"כשהתארסנו ואנשים היו אומרים לנו: וואו, איזה צעד אמיץ, הסתכלנו זה על זה לא מבינים, כי אנחנו לא מרגישים שאנחנו אמיצים. בעיניי להיות לבד זה להיות אמיץ. שנינו אנשים מאוד זוגיים. יש לי חברות אלמנות שלא מרגישות בודדות, הן מרגישות שהן עדיין נשואות, רק שהבעל שלהן בשמיים. ואני חושבת שאנחנו גם צריכים זרועות פיזיות לחיבוק, אנחנו צריכים פנים, וקולות, ודינמיות של חיים. יש לי המון אמון בעולם. זה בא מההורים שלי. המון אמון באנשים, המון אמון בקדוש ברוך הוא, והמון אמון במציאות – גם בתוך השבר שלי", היא נושמת עמוק.

"אצלי זה כנראה מאסט. להתהפך במיטה לבד לאורך שנים, עד מאה ועשרים, כשכל הזמן הריסים מלוחים מדמעות, זה לא התאים לי. אני חושבת שלהיות מחובק בתוך זה – זאת הברירה שלי, זה הדבר שאני מרגישה שהוא כדאי ונכון. אני לא יודעת איך אפשר לחיות בלי זה".

כמה זמן אחרי הפטירה של הרב אבי נישאת בשנית?

"שנה ועשרה ימים בדיוק. בתוך העוצמה של הכאב והגעגוע, יש גם את העוצמה של הבחירה ושל להתאהב מחדש. וזה לא סותר", היא שבה ומדגישה. "הלב, מסתבר, הוא שריר גדול מאוד שיכול להכיל בתוכו את כל הרגשות כולם בעוצמה".