שברים, גבורה

תוך כדי התופת בקיבוץ כיסופים, תחת אש כבדה וכשברור שהתחמושת אוזלת, סרן אורי שני עצר לרגע. הוא לא עצר מתוך פחד או ייאוש, אלא כדי להוציא מצלמה. "חייכו", הוא פקד על חייליו המאובקים במסתור, "אנחנו מגינים על הבית! אני שולח תמונה לאימהות שלכם שיראו כמה גיבורים אתם". החיוך ההוא, שתועד שעות ספורות לפני נפילתו של אורי הי"ד, לא נמוג עם מותו. הוא הפך למנוע הבעֵרה של אביו, יהושע.

קרוב לגיל 63, כשהוא אב לשבעה וסב ל־25 נכדים, יהושע שני לא דמיין שיהפוך לפנים של מאבק לאומי. הוא לא חיפש מיקרופונים ולא רדף אחרי כותרות. אבל הרגע ההוא של גבורה שקטה, של בן שהבין שהוא חוליה בשרשרת, הוציא את האב למסע חדש. מסע שבו הכאב הפרטי מפנה את מקומו לאחריות, והשכול הופך למנוע של פעילות ועשייה.

יהושע שני, תושב קריית ארבע מזה כמעט ארבעה עשורים, הוא איש חינוך. כיום הוא עומד בראש פורום הגבורה של הורים שכולים, נפגש עם מנהיגים בארץ ובעולם, מרואיין מוכר באולפנים ונואם בכיכרות. "לא תכננתי להיות דמות ציבורית", הוא פותח, "עשרות שנים פעלתי כאיש חינוך וקהילה. הקמתי מוסדות חינוך בארץ ובתפוצות, ליוויתי דורות של תלמידים. הכול נעשה מתוך אמונה עמוקה בתורה, ציונות ואחריות אישית".

אולם המציאות הישראלית, זו שאינה נותנת מנוח לאוהביה, גררה אותו אל קדמת הבמה. זהו סיפור על אדם שעולמו חרב עליו, ובמקום לשקוע בתהומות הצער והאבל בחר להניף את הדגל מתוך הבנה עמוקה כי "אנחנו חלק ממשהו גדול, חלק משרשרת הדורות".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין מלמטה למעלה

עוד מאת צורית פניגשטיין עץ משפחתי

בשביל יהושע המעבר מהפרטי לציבורי אינו שינוי באופי, אלא יישום של תפיסת עולם שהייתה שם תמיד. "עשייתי נובעת מתפיסה תורנית פשוטה, אך מחייבת", הוא אומר, ומנסח את המשפט שמהווה את עמוד השדרה של חייו: "אנחנו לא הראשונים ואנחנו לא האחרונים. אנחנו חוליה בשרשרת ארוכה של עם שחי לא מכוח כוחו בלבד, אלא מכוח שליחות".

"המעצר שינה את חיי"

"התחלתי כמלמד בתלמוד תורה בחברון", הוא נזכר בילדים הרכים שחינך. משם המשיך לניהול בית הספר 'אורות עציון' בגוש עציון, והיה שותף להקמת ישיבת 'אורות יהודה' ואולפנת ראש צורים. מסלול חייו היה סלול וברור: לגדל את הדור הבא של הציונות הדתית בלב הרי יהודה.

אלא שלפני 25 שנה המציאות הביטחונית טפחה על פניו. היה זה ערב פרשת ויצא. בפיגוע ירי ליד בית חגי נרצחו רינה דידובסקי ואליהו בן עמי הי"ד. הקהילה הייתה המומה וכואבת. "בשבת עמדנו שם במחאה בדרישה להגביר את הביטחון", הוא משחזר. בדרך חזור, כשהוא צועד עם בנו ישי, אז רק בן 11, הם נקלעו למארב של פורעים ערבים.

באותו רגע האינסטינקט האבהי וההישרדותי גבר על הכול. "כדי להניס את הפורעים יריתי", הוא מספר בפשטות. הירי הזה, שנועד להגן על חייו וחיי בנו, הוביל למעצרו. יהושע מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח, ובהמשך במעצר בית ממושך. בסופו של הליך משפטי ארוך ומתיש הוא הורשע ב"שימוש בלתי זהיר בנשק".

המחיר היה מיידי וכואב. "אשתי הייתה אז בהיריון עם אורי", הוא מציין פרט שמקבל משמעות בדיעבד. "לא יכולתי לחזור לעבוד, כי משרד החינוך לא מעסיק מי שיש בעברו הרשעה פלילית. לא יכולתי לחזור ולעשות את הדבר שאני יודע ואוהב לעשות יותר מכול – לחנך".

יהושע לא נתן לעצמו לשקוע במרירות. הוא יצר קשר עם ידידים בארצות הברית ובחר באפשרות פורצת גבולות, תרתי משמע. "נסעתי לניו יורק להקים תלמוד תורה בשיטת ברקאי. בשנת 2000 הייתי המנהל הראשון של בית הספר 'ברקאי' בברוקלין. במשך עשר שנים הייתי בנסיעות לארץ וממנה. לאחר מכן ייסדתי וניהלתי בית ספר במוסקבה וגם אז הייתי בנסיעות. במקביל הקמתי את תפילין חברון – מפעל תפילין עם תוכנית חינוכית מיוחדת לילד בר המצווה ולמשפחתו".

הקשר עם התפוצות נמשך גם לאחר מכן. בשנת 2016 הקים יחד עם הרב הלל סתהון ישיבה לבוגרי תיכון מארצות הברית, ישיבה ששמה דגש על המסורת הספרדית החאלבית, ועל חיבור לציונות ולנופים. "בישיבה יש דגש עצום על אהבת הארץ וטיולים". החיבור בין התלמידים האמריקאים לבנו הלוחם היה מובן מאליו. "שבוע לפני המלחמה", נזכר יהושע בהתרגשות, "אורי כמ"מ בגזרת כיסופים, הזמין את תלמידי הישיבה. האמריקאים הגיעו למוצב כיסופים, רקדו, שרו, עשו סיור, יש לכולם תמונות וסרטונים עם אורי וחבריו. זו רק הצצה לעולמו של אורי. אורי חי בתודעה של כלליות, חיבורים, ובהקשר הזה הוא חיבר את האמריקאים לחזית העשייה הביטחונית בישראל".

אורי מרדכי שני הי"ד היה בן הזקונים. כשאב מדבר על בנו שנפל, יש לו נטייה לעיתים לייפות את המציאות. אצל יהושע, התיאור של אורי חי, בועט ומלא הערכה לאישיות המורכבת והמיוחדת שנבנתה לנגד עיניו. "משחר ילדותו הוא סומן ככוכב. הוא היה ילד בולט, דעתן, שקפץ כיתה והפגין מעורבות בענייני ציבור ופוליטיקה בגיל צעיר במיוחד. הוא היה ידוע כמנהיג המחזור", מספר אביו בגאווה מהולה בגעגוע. "אורי למד עם דמויות שהפכו, למרבה הכאב, לסמלים של המלחמה הזאת, כמו איתן מור ואליקים ליבמן".

המסלול של אורי לא היה לינארי. "בישיבה התיכונית בדימונה הוא התגלה כתלמיד מצטיין, אך גם כשובב ומנהיג חברתי שידע לעשות שטויות. הוא גידל שיער ויום אחד חזר עם פאות". רק לאחר שנפל גילתה המשפחה את העומק שהסתתר מאחורי השינוי החיצוני. "מרים אשתו מצאה קלסר, מין יומן, שבו כתב דברים שלמד, הגיגים, ושם כתב גם על ההתמודדות עם עבודת ה'".

"אז למה פאות?" כתב שם אורי הצעיר לעצמו, בבגרות מפתיעה. "ידוע שהחיצוניות לא באמת מלמדת על הפנימיות, אבל היא בהכרח משפיעה. גידלתי פאות לא כי אני צדיק גדול, אלא כדי שהפאות יסייעו לי ויזכירו לי איפה אני רוצה להיות מבחינה תורנית". אורי ראה בפאות מעין "שמירה", תזכורת תמידית למחויבות שלו. "אחר המעשים נמשכים הלבבות", כתב. בשביל האב, הגילוי הזה היה מרעיש: "אורי חיפש איך להתקדם בעבודת ה' באופן שמתאים לו. זה לא היה סימן ל'מי אני', אלא תזכורת ל'לאן אני שואף'".

בכיתה י"ב בערה באורי אש השליחות הצבאית. הוא חלם להיות לוחם. ראש הישיבה, הרב דוד תורג'מן, זיהה את הפוטנציאל התורני והציע לו להקדיש את חייו לחינוך ולתורה. "אורי קיבל את דברי הרב וניסה לוותר על החלום, אבל הבערה לא כבתה. הוא חזר לרב כעבור כמה חודשים בעקשנות האופיינית לו, ואמר: אני נחוש ללכת לצבא ואני אחנך בצבא". הפשרה הייתה שנתיים של לימוד בישיבה גבוהה לפני הגיוס.

אורי למד כשלושה חודשים בישיבת רמת גן. "בראש חודש כסלו, חבר ילדות של אורי נהרג בנסיבות טרגיות", משחזר יהושע, "האסון הזה השפיע עליו, המשבר היה עמוק ואורי עזב את הישיבה. אך הוא לימד את סביבתו שיעור בהתמודדות. האופן שבו הוא קם והתחזק מהמשבר היה מעורר השראה", מעיד יהושע. "אורי בעצם לימד אותנו איך להתמודד עם אובדן".

אורי חזר לדימונה ועבר ללמוד בישיבה הגבוהה שם, תוך שמירה על קשר הדוק עם רבו מישיבת רמת גן. "יש לנו הכרת הטוב עצומה לראש הישיבה, הרב בן ציון אלגזי", מדגיש יהושע. "הוא למד עם אורי מדי יום רבע שעה משניות, עד שהרגיש שאורי עמד על הרגליים".

אורי חלם להצטרף לגולני, אבל לקראת הגיוס בנובמבר 2020 יחידת אגוז משכה אותו והוא סיים מסלול בהצטיינות. יהושע נהנה לספר על הכינוי שדבק באורי. "החברים קראו לו 'דוד המלך' כי הוא היה נמוך, חזק ודוס", הוא מספר בחיוך. "לקראת סוף המסלול הוא יצא לקורס קצינים. כבר קודם ידענו על מרים, ויום אחד הוא הגיע איתה והודיע שהם רוצים להתחתן. בסוף המסלול הם התחתנו. את קורס הקצינים הוא עבר כשהוא כבר נשוי".

אחרי שנהרג גילתה משפחתו את מסמך צדקת הדרך שכתב אורי. "אורי כתב משהו מאוד אישי. למדנו ממנו שמה שמנחה אותו בשירות הצבאי הוא לא מימוש עצמי אלא התרומה והכלליות".

אורי ביקש וקיבל פיקוד על מחלקה בגדוד 51 של גולני. "ההתחלה לא הייתה קלה. חיילי גולני, עם הטמפרמנט המיוחד שלהם, לא קיבלו מיד את הקצין הצעיר והנחוש. אבל אורי לא ויתר. הוא אימץ גישה של 'בגובה העיניים'. בימי שישי הוא היה מגיע עם מרים לביקורי בית אצל החיילים, והפך את המחלקה למשפחה".

אנושיות בלב התופת

האופן שבו מתאר יהושע את קרב הגבורה של בנו בשמחת תורה מצמרר דווקא בגלל הפיכחון שבו הוא מנתח את מהלכיו ברגעים האחרונים. אין כאן רק כאב, אלא גם גאווה מקצועית על מפקד שתפקד עד הרגע האחרון.

המחלקה של אורי הוצבה בכיסופים. "אורי, בחושיו החדים, הבין שיש תכונה מעבר לגדר ושהשקט מתעתע. בזכות תודעת הלחימה והבנת המצב, הם הכינו את החיילים גם מנטלית וגם מקצועית, ואכן ההכנה הוכיחה את עצמה. מאות מחבלי הנוח'בה לא הצליחו לכבוש את מוצב כיסופים ולא פגעו בתצפיתניות. החיילים הצליחו לשמור על המוצב ולהילחם עד שהגיעו כוחות התגבור בצהריים".

בבוקר שמחת תורה, בשעה ארבע לפנות בוקר, אורי יצא לסיור שגרתי על הגדר עם חמישה חיילים בסוואנה הממוגנת. השקט שלפני הסערה. "בשעה שש וחצי הכול התחיל. פתאום נשמעו ירי וקולות מלחמה. אורי והכוח פרקו מהרכב. בסמוך אליהם נפערה הפרצה בגדר, ומאות מחבלי נוח'בה התחילו לזרום פנימה. אורי הבין מיד את גודל השעה. הוא פרס את חמשת חייליו בשני מארבים ופתח באש". מעטים מול רבים, בסיטואציה שנראית לקוחה ממלחמות ישראל הישנות.

הם נלחמו במשך שעות. מחסלים מחבלים, בולמים את השטף. אורי, המפקד, לא הפסיק לעודד. ואז, בתוך הכאוס, מתרחש רגע סוריאליסטי, זה שכבר תיארנו: אורי מוציא מצלמה ומעודד את חייליו להמשיך בקרב הגבורה, כשהוא מבטיח לשלוח את תמונותיהם לאימהות. "אורי צילם. החיילים – מאובקים, מתוחים אך נחושים – חייכו למפקד שלהם. זו הייתה התמונה האחרונה. רגע של אנושיות בלב התופת".

יהושע מספר על הרגעים האלה ומניח שאורי הבין שקשה לצאת בשלום מתרחיש כזה. הם היו בעומק השטח, מנותקים, ללא סיוע, והתחמושת הלכה ואזלה. בפיכחון מבצעי הוא הבין שהם בעמדת נחיתות קריטית – והחליט להתקפל. "היעד הבא הוא להגיע למוצב בלי פגע", הכריז. הוא פתח את מכשיר הניווט הצבאי, שרטט נתיב נסיגה של כחמישה קילומטרים, והוביל את הכוח בבטחה. עד השעה ארבע אחר הצהריים, כל הכוח הגיע למוצב בשלום.

תוך כדי הנסיגה הטקטית, אורי הצליח לשלוח הודעות למשפחה. ההתכתבויות האחרונות בווטסאפ חושפות את הדרמה. באחת וחצי אחר הצהריים הוא כותב לאחיו ישי: "אנחנו מוקפים באויב, ללא תחמושת, ללא מים. תתפללו". בשלוש אחר הצהריים ישי שואל מה קורה, ואורי עונה במשפט מצמרר בלקוניות שלו: "חיים עדיין".

הסוף היה טרגי והרואי כאחד. כשהגיעו לבסיס, במקום לקרוס מעייפות, אורי שלח את החיילים להתחמש, לשתות ולנוח. הוא ידע שהמלאכה לא הושלמה. לקראת השעה חמש אחר הצהריים הם נערכו לצאת שוב ללחימה להגנת העוטף, אבל אז נחת על הכוח מטח פצמ"רים. אורי שני וראם בטיטו נהרגו במקום.

מוצב כיסופים לא נפל, התצפיתניות לא נפגעו. מאות המחבלים שניסו לכבוש את המוצב נהדפו בזכות עמידת הגבורה של הלוחמים, שאורי היה ממוביליהם. מעל מיטתו של אורי, בחדרו, נשארה תלויה תמונה של נשר במעוף, עם כיתוב שמשקף את המנוע לגבורתו הנדירה: "אם ה' איתי, מי יכול נגדי?"

לאחר נפילתו, גילתה המשפחה כי אורי השאיר אחריו לא רק מורשת קרב אלא תוכנית עבודה. הוא כתב תוכנית להצלת עם ישראל ובה חזון להקמת יישוב בנגב, לחיזוק ערכי המשפחה והלאום ועוד. בשנה האחרונה לחייו גיבש גרעין חברים שהתעתד לעלות לנקודת יישוב חדשה. הוא כתב לפרטי פרטים את החזון, את מראה היישוב, את האופי הקהילתי.

"הוא לא זכה אומנם להצטרף לגרעין כשעלה לקרקע", אומר יהושע, "אבל המקום נקרא על שמו – 'שכונת אורי'. הוא ממוקם מזרחית לתלם. שם בנינו את בית הכנסת 'היכל אורי'. השתדלנו לקיים את החזון על פי המסמך שכתב". בשביל יהושע ומשפחתו זוהי נחמה פורתא, אך משמעותית. "אנחנו מתכוונים לעבור לשם", הוא מצהיר. מבחינתו, הבנייה הפיזית היא התשובה הציונית ההולמת ביותר לאובדן.

"השכול הוא לא אירוע פרטי"

בשביל הורים רבים, השכול הוא בור שחור ששואב אליו את כל כוחות החיים. בשביל יהושע שני וחברי הנהלת פורום הגבורה – איציק בונצל, איציק פיטוסי ואסף זולדן – יחד עם מאות המשפחות שהצטרפו אליהם, השכול הפך למנוע טורבו של עשייה ציבורית.

"לאחרונה הייתי בפאנל עם צביקה מור", מספר יהושע. "המנחה שאל: איך לקחתם את האירוע הפרטי שלכם למישור הלאומי? תיקנתי אותו כשהגיע תורי: זה לא אירוע פרטי. הכאב פרטי, ההתמודדות פרטית, אבל האירוע לאומי. הבן שלי נהרג על הגנת האומה, אז אנחנו שותפים לאירוע לאומי".

התובנה הזאת חלחלה עמוק. מיד עם תחילת התמרון הקרקעי, כשהחלו להישמע קולות של לחץ אמריקני להפסקת הלחימה, יהושע הרגיש שהוא לא יכול לעמוד מנגד. "אסף זולדן, אחיו של עידו זולדן הי"ד, יצר איתי קשר והציע שנקים פורום של הורים שכולים שיתווה דרך. הצטרף גם יעקב ניצן, אביו של גלעד נחמיה הי"ד". יחד הם הקימו את פורום הגבורה.

"בתוך זמן קצר הגענו לחמישים משפחות", הוא משחזר. "שיגרנו מכתב לראש הממשלה בדרישה לא להיכנע ללחצים, והפעם לצאת למערכה עד הסרת כל איום ביטחוני מגבולותינו". להפתעתם, ראש הממשלה הקריא את המכתב בפתח ישיבת הממשלה. "מתוך כך הבנו את העוצמה המוסרית שלנו ואת גודל האחריות שעל כתפינו".

יהושע מדגיש כי הציבור, גם הימני והדתי־לאומי, לא תמיד מודע לצורך ולחשיבות של חיזוק ראש הממשלה במהלכים שהייתה להם התנגדות בין־לאומית, ולעיתים אף התנגדות מבית, מהלכים שהיו קריטיים להצלחת המערכה.

חברי הפורום קיבלו תגובות חיוביות גם מהציבור וגם משרים וחברי כנסת, וכעבור שבועיים נפגש איתם ראש הממשלה. "התרשמנו מאוד שהוא קשוב לקריאה שלנו ולעמידה שלנו בדרישה להמשיך את צוואת הבנים". הקשר עם שרים, חברי כנסת מכל סיעות הבית, וגם עם אנשי צבא, הלך והתהדק. "ראינו את ההשפעה שלנו. כשעלתה על הפרק השאלה אם להיכנס לרפיח, ארצות הברית בראשות ביידן נעמדה על הרגליים האחוריות וסירבה לאפשר לישראל להיכנס. גם מבית, עיתונאים ואנשי צבא הזהירו מפני מהלך כזה. החלטנו על שביתת רעב, ומיד לאחר פסח הקמנו את המאהל. כעבור עשרה ימים צה"ל נכנס לרפיח. אנחנו יודעים שחיזקנו את ראש הממשלה בשיחה איתו. בדיעבד, כל עם ישראל מבין כמה חשובה הייתה הכניסה לרפיח.

"בהמשך, כשעלו הצעות לעסקאות חטופים בתמורה להפסקת הלחימה, הבנו שהמשמעות היא שהישגי המלחמה עלולים לרדת לטמיון. הגברנו את הלחץ ודרשנו שיעמדו בהבטחות שסוכמו איתנו. בשורה התחתונה, המאמצים נשאו פרי וחיזקו את ראש הממשלה והקבינט שלא ייכנעו".

מאז, פורום הגבורה הפך לקול דומיננטי בשיח הישראלי. "מאות משפחות שכולות הצטרפו, כולן נושאות את אותו מסר: הניצחון הוא לא פריבילגיה, הוא חובה קיומית ומוסרית כלפי הנופלים וכלפי הדורות הבאים".

תפיסתו של יהושע חדה וצלולה: "לא ניתן לפרק את חמאס מנשקו ללא שליטה ביטחונית מלאה של ישראל בשטח. מי שמציע אחרת – מתעלם מניסיון העבר וגם מן ההיגיון המוסרי. רחמים שאינם מלווים באחריות סופם אכזריות כלפי החלשים". הוא לא חושש להתעמת גם עם ידידות בין־לאומית: "אנחנו מודים על ידידותו של הנשיא טראמפ, אך האחריות על חיינו ועל עתיד ילדינו איננה ניתנת להאצלה. ביטחון אמיתי שיחזיק מעמד הוא רק כזה שנשען על צדקת דרכנו ועלינו".

מה תפקידו של הפורום כיום, עם חזרת החטופים והפסקת הלחימה?

"מבחינתנו המלחמה לא נגמרה, חמאס עדיין חי ונושם ואולי אפילו מתעצם. בעצם הימים האלה, כשהחטוף האחרון רן גואילי עדיין בעזה, אנחנו בפעילות אינטנסיבית מול ראש הממשלה והקבינט שלא ייכנעו ללחצים. ממשל טראמפ אולי אוהד, אבל מציע לדלג על שלבים ולהתחיל בשיקום עזה. ביום חמישי שעבר קיימנו משמרת מחאה מול ישיבת הקבינט וקראנו לראש הממשלה להקשיב לנו ערב הנסיעה לפגישה בארצות הברית. אמרנו לו שאין לו מנדט לשקם את עזה לפני שהשמיד את חמאס כפי שהתחייב. השבוע שיגרנו גם לנשיא טראמפ עצמו, דרך השגרירות האמריקאית, מכתב חתום בידי 200 הורים שכולים ואלמנות, בדרישה שיעמוד בהבטחתו להשמדת חמאס לפני שלב שיקום הרצועה".

בתור מי שאיבד את בנו בוגר הישיבה בקרב, מה עמדתך לגבי הדרישה לגיוס בני ישיבות חרדים?

כאן יהושע מציג עמדה מורכבת: "לימוד תורה הוא נשמת אפו של נצח ישראל", הוא קובע, אך מסייג: "עם זאת, ערבות הדדית מחייבת שותפות. בנייה של שותפות שתחזיק מעמד מחייבת יצירת תנאים שיאפשרו באופן אמיתי לחייל החרדי לשמור על אורח החיים שלו".

הוא תולה תקוות בחטיבת החשמונאים: "זה הניסיון האמיתי הראשון שבו צה"ל מנסה ליצור את התנאים הללו. אם אכן הצבא ימשיך להשקיע ולהכניס לפקודות מטכ"ל את הפקודות שיאפשרו ללוחם החרדי לשמור על חרדיותו, נראה שינוי דרמטי בשילוב החרדים בצבא ואף בתמיכה של חלק משמעותי מההנהגה החרדית בגיוס מי שלא מתמיד בלימוד התורה. לעומת זאת, חוק שיכפה גיוס וקמפיין לחץ שמנוהל על ידי כמה ארגונים דתיים לאומיים, ודאי שלא יכניס חרדים לצבא אלא רק ייצור רתיעה ויעמיק את שנאת החינם בין הציבור שלנו לציבור החרדי".

מה דעתך בעניין הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי הטבח?

"אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית במתכונת המקובלת", הוא נחרץ. הסיבה? חוסר אמון במערכת המשפט. "כשחוקק חוק ועדות החקירה, המחוקק לא לקח בחשבון שיום אחד בית המשפט העליון יזכה לחוסר אמון כזה מהציבור. שפל כזה של אמון הציבור בבית המשפט העליון לא היה מעולם. כמו כן, העובדה שגם מערכת המשפט צריכה להיחקר על תרומת החלטותיה לאסון שמחת תורה מציבה את מערכת המשפט בניגוד עניינים". לדבריו, "ועדה שאין לה אמון ציבורי רחב איננה יכולה למלא את תפקידה".

במקום זאת, הוא קורא ל"וועדה מקצועית, עצמאית, רחבה, המורכבת מאנשי ביטחון, משפט וציבור, שנמצאים מעל לכל מחלוקת פוליטית. אנו המשפחות השכולות", הוא מדגיש, "לא מבקשים נקמה. דם הבנים איננו קרדום פוליטי. אנחנו מבקשים את חקר האמת בכל המערכות: צבאית, מדינית וגם מערכת המשפט, כי רק אמת יכולה לשמור על נצח ישראל ולהביא למסקנות שימנעו אסון כזה בעתיד".

"מי שמבין שהוא חלק משרשרת הדורות, מבין שאין לו רשות לוותר", מסכם שני את שיחתנו במבט צופה פני עתיד. "נצח ישראל לא בנוי מרגעים של נוחות, אלא מהחלטות קשות שנעשו מתוך אמונה. האחריות שקיבלנו מן הדורות הקודמים מחייבת אותנו להשאיר לדורות הבאים מדינה חזקה, מוסרית וראויה לשמה", והוא ממשיך לפעול. אין לו רגע דל כי "כשיש לך נצח על הכתפיים, אין זמן לנוח".