החופש הגדול כבר כאן, ובשביל הורים רבים מדובר בשבירת שגרה שממילא הייתה שבורה וסדוקה לאורך כל השנה. כשהמלחמה ברקע והמילואים נמשכים, אתגר החופש – מבחן החוסן השנתי להורים – הופך לאתגר כפול. הכאוס הביתי, המטבח הפעיל ללא הפסקה, המהפך בשעות השינה של הנוער והחיכוך המתמיד בהיעדר גבולות ברורים יוצרים תחושת אי־שקט בבתים רבים. כיצד ניתן לבנות סדר יום אפקטיבי בתוך אי־הוודאות? מהו המענה הנכון לתלונות על שעמום, ואיך מנווטים בין המסכים למריבות בין האחים?
אספנו בשבילכם עצות מעשיות שיעזרו לכם לעבור את הקיץ הזה לא רק בשלום, אלא בטוב. ביקשנו ממומחים בתחום ההורות מענה לאמירות קלאסיות שנשמעות בכל בית, במיוחד בתקופת החופש. זיוה מאיר היא מטפלת זוגיות, הורות ומשפחה. גלית גלבוע היא אם לתשעה, מנחת הורים ומכשירת מנחות הורים. אבינעם מימון הוא אב לעשרה, מטפל רגשי וזוגי ומדריך הורים בעל ותק של כ־30 שנה. שלושתם ינסו להעביר אותנו בבטחה ובשמחה לצד השני של החופש.
_______________________________________________________________________
"משעמם לי!"
אולי יעניין אתכם
גלית גלבוע: "איזו תחושה מדהימה בשביל ילד להרגיש שהוא בנה לעצמו קיץ שהוא גאה בו!"
"מה קורה לך כשהילד אומר את המשפט הזה?" כך שואלת זיוה מאיר על כל משפט של הילד שגורם לך לאי נוחות. "כדאי להבין מה זה מציף בהורה. מה קורה לי כשהילד משתעמם. האם זה מעיד שנכשלתי? האם זה גורם לי להרגיש שאולי לא עשיתי מספיק? שאני הורה לא טוב? אולי משהו בילד לא ממוצה, לא ממומש? אולי משהו לא בסדר עם הילד שלי?"
לזיוה חשוב לפתוח ולומר שכל רגע מועד שעשוי להפוך לפלונטר, משבר, כעס, דחייה או ניתוק – הוא גם רגע עם פוטנציאל גדול לריפוי בקשר, אם רק נהיה מודעים ונפעל נכון. "במקום שההורה יאשים את עצמו או יכעס על הילד המתלונן, כדאי להגיב מתוך מודעוּת". היא מציעה לבדוק האם מה שמעורר בנו הילד נובע ממשקעים של ההורה. "כדאי לא לפחד מרגשות קשים. לברר למה זה מאיים, מה קרה. זה בדרך כלל פוגש את ההורה כשהיה ילד. הבירור הזה עשוי לנקות את הצנרת ואת מערכת היחסים".
זיוה מציעה תמיד פתרון אחד לפתיחת חסימות: "ברגע שהאיום מוסר, אפשר להתקדם. חשוב שהילד ידע שאני איתו, בצד שלו, מצטערת איתו שמשעמם לו ומוכנה לחשוב ביחד איך פותרים את הבעיה. אפשר להכין רשימה של מטלות ודברים כיפיים שרוצים לעשות. אפשר לסדר ארון, לצאת לאכול גלידה. חשוב להיות איתו במצוקה. לא להגיב מתוך כעס, דחייה או רגש שלילי אחר".
החופש הגדול יכול להיות הזדמנות. זיוה מציעה לחשוב מראש כדי לפעול נכון, וכבר לפני החופש לעשות תוכניות, להירשם לסדנאות ולמפגשים וגם להיעזר. "אף הורה לא יכול לעשות הכול ולהפעיל לבד". אבל היא גם מזהירה מראש: "לא להיבהל, יהיו רגעים של חוסר שביעות רצון".
החופש לא מאיים על זיוה: "החופש הוא הזדמנות לקטוף את הפירות של מה שעבדנו עליו כל השנה". היא מציעה להורה לדאוג לעצמו: "אם אמא מרגישה כאוס, כדאי לה לטפל בעצמה. אמא שמשקיעה בעצמה, עשויה לפתור בעיות אצל הילד. כמו מסכת חמצן במטוס, המבוגר צריך קודם כול לדאוג לעצמו למסכה ורק אחר כך לטפל בילד". הכלל הוא "ככל שהורה במצב נפשי ורגשי טוב יותר, הוא משפיע טוב על הילד. אמא שהיא בטוב היא מתנה אדירה לילדים".
"אנחנו לא משרד התעסוקה"
אצל אבינעם מילת המפתח היא אמון. "אנחנו מאמינים שלילד יש רצון לעשות דברים משמעותיים, ושיש לו יכולות רגשיות, קוגניטיביות וחברתיות". אבינעם מאמין גם בהורים, שיודעים בדרך כלל מה טוב ומה נכון לילדים שלהם, "גם אם הם טועים לפעמים. במקרה כזה יש שלושה שותפים באדם: אביו, אימו והקדוש ברוך הוא, שהוא השותף הבכיר שיתקן את מה שאנחנו אולי קלקלנו".
לדבריו, אין סיבה שילד לא יעסיק את עצמו. "אם משעמם לילד, אני אומר: יופי! תמצא מה לעשות. אפשר גם להציע: יש לנו ספרים וחומרי יצירה זמינים. יש חוץ, חברים, משחקים. אחרי שענית לילד, הוא לא ישאל עוד הרבה פעמים. ילדים לומדים מהר". אבינעם מגדיר את תפקיד ההורה: "אנחנו רוצים ואף חשים את החובה לתת לילד מזון, חום, אהבה, קורת גג, תורה ומצוות ודרך ארץ. אבל אנחנו לא משרד התעסוקה ואנחנו לא שופטים, עורכי דין ומגשרים. זה לא התפקיד שלנו. וכשהורים ישחררו את האחריות לתעסוקה, אתם לא תאמינו איזו יצירתיות נובעת מהילדים. הצגות, כתיבה, משחקים. זה קשור לאמון. אני מאמין בפוטנציאל של הילד ואז קורים דברים מקסימים".
אבינעם מציע להתייחס לילד ולתמוך בו לפי היכולת: "כשילד צעיר צריך להדריך אותו, להקריא סיפור, לשחק בפלסטלינה – והעיקר זה האמון. ילד גדול יותר מסוגל להסתדר בעצמו. ככה בונים אצל הילד את האמון בעצמו, את היכולת, הביטחון והרצון".
הוא נותן דוגמה: "כשהילד חדש בגן, אמא שלו תלווה אותו. אם היא תרחם עליו ותלווה אותו לאורך זמן רב, הוא יפתח תלות. אם היא תשחרר – הוא ייאלץ להתמודד לבד. החוויה של התמודדות עם העובדה שהייתי לבד והייתי צריך למצוא את הכוח בעצמי, בונה את האני הפנימי שלי. ביכולת הזאת אני אשתמש בהמשך בשיעור חשבון בכיתה ד', כשלא אבין את החומר. אדע לבקש עזרה, אשקיע ואצליח. אשתמש ביכולת להסתדר בעצמי גם בתיכון, ובהמשך הדרך גם בצבא ובחיי הנישואין. דווקא אתגרים בונים את האני הפנימי". אבינעם מציג גם את משל האופניים: "אבא לימד אותי לרכוב על אופניים, הוא ליווה אותי בהתחלה אבל לאט לאט שחרר. בהתחלה נפלתי ובהדרגה למדתי להתייצב לבד".
גלית מציעה להסתכל על הדברים אחרת: "ואולי זו בכלל לא בעיה, אלא הזדמנות? הילד אמר שמשעמם לו. לפעמים המילים האלה מצליחות להלחיץ אותנו יותר ממה שהן מלחיצות את הילדים. אנחנו מיד מתחילים לחשוב: אולי אני לא מעסיקה אותו מספיק? אולי אני צריכה למצוא לו עוד פעילות? אולי כדאי שניסע למקום כלשהו? אולי נקנה משהו? וכך, בלי לשים לב, אנחנו הופכים להיות צוות ההפקה של החופש הגדול".
היא מזמינה אותנו לשנות את נקודת המבט. "כשהילד אומר 'משעמם לי', הוא לא מבקש שנפתור לו את הבעיה. הוא פשוט עוד לא למד מה עושים עם שעמום. והאמת? זו מיומנות חשובה מאוד לחיים. כי החיים לא תמיד עמוסים בגירויים. יש רגעים של שקט ושל המתנה, ויש רגעים שבהם דווקא מתוך השעמום נולדים הרעיונות הכי יפים, היצירתיות, האחריות והיוזמה".
בפעם הבאה שהילד מתלונן, ממליצה גלית, אל תמהרו לרוץ ולפתור את הבעיה, אך גם אל תבטלו את דבריו. "במקום זה, שבו לידו ותשאלו אותו בסקרנות: בוא נחשוב יחד, איך היית רוצה שהחופש הגדול שלך ייראה? לא מתוך לחץ או ביקורת, אלא מתוך אמונה שהוא מסוגל לחשוב, לחלום ולתכנן".
היא מציעה לעשות את השיחה הזאת כבר בתחילת החופש. "אפשר לשאול: מה היית רוצה להספיק הקיץ? יש משהו חדש שרצית ללמוד? אולי להתנדב פעם בשבוע? אולי לעבוד ולהרוויח כסף? יש משהו שהיית רוצה לקנות בעצמך? כמה כסף אתה רוצה לחסוך? מה יעזור לך להגיע ליעד? יש מקצוע שהיית רוצה לחזק לקראת השנה הבאה? יש פרויקט שהיית רוצה לעשות בחדר שלך? אולי ללמוד גיטרה? בייביסיטר? עבודה במשתלה? עזרה בקייטנה? השאלות האלה עשויות לגרום לילד להבין שהחופש הגדול הוא לא רק זמן שצריך להעביר איכשהו, אלא זמן שאפשר לבנות, להתחדש ולגדול בו".
גלית אוהבת לשאול מתבגרים איך ירצו להסתכל לאחור על החופש: "תרצה לדעת שרק העברת את הזמן, או שהרווחת כסף, למדת משהו חדש, חווית, טיילת, פגשת חברים חדשים או עזרת לאחרים? איזו תחושה מדהימה בשביל ילד להרגיש שהוא בנה לעצמו קיץ שהוא גאה בו".
עם זאת, היא מדגישה, חשוב לא להפוך את החופש הגדול לעוד רשימת משימות. "גם חופש הוא ערך. זה בסדר לישון יותר. זה בסדר לשכב לפעמים על הספה. זה בסדר שיהיו ימים רגועים יותר. לא כל רגע צריך להיות מתוכנן". לדבריה, "המטרה שלנו היא לא לגדל ילדים בעשייה, אלא לגדל ילדים שיודעים לבחור. שיודעים לאזן בין מנוחה לעשייה, בין כיף לאחריות, בין זמן לעצמם ובין תרומה לאחרים".
גלית מציעה לא להיות עסוקים רק בחינוך, אלא בבניית קשר, ביצירת זיכרונות מתוקים שיגרמו לילדים להרגיש שייכים. "אפשר להכין ביחד עוגה, לטייל, להתנדב, לאכול גלידה. אפשר לבשל לשבת עם מוזיקה כיפית ברקע". וגם היא מציעה להאמין בילד: "האמון הוא אחת המתנות הגדולות ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו".
________________________________________________________________________
"לכולם מרשים להישאר עד אחת בלילה"
אבינעם מימון: "צריך להאמין בילד שהוא יצליח לעמוד בלחץ החברתי. אגב, בדרך כלל מתברר ש'כולם' זה רק שתי חברות"
"זאת עובדה שלכולם מרשים ואצלנו לא, אז מה?" שואלת זיוה, "מה זה מפעיל בך כשהילד מטיח את זה?". בשלב הראשון, היא מסבירה שוב, מבררים ומנקים את הרגשות והמטענים שמאיימים עליי, ואז מתפנים לילד ממקום נקי ומודע יותר. עכשיו אפשר לעסוק בפער האמיתי שעשוי להתעורר בין הכללים בבית לסטנדרטים החברתיים בחוץ.
"קודם כול, כדאי לחיות במקום שבו אין פער גדול מאוד בין הדרישות של הבית לנורמה החברתית. אם אתם גרים במקום שלכל הילדים יש סמארטפון בגיל הרך, לא הוגן לצפות מהילד להיות עם טלפון בסיסי בישיבה התיכונית. בכל סביבה ילד יכול למרוד, אבל לפחות זה יהיה מסונכרן יותר".
יחד עם זה, תמיד יהיו הבדלים בין בתים, ובין הבית שלנו לחברה. "אנחנו מגדלים ילדים לפי הכללים שאנחנו מאמינים בהם. כשלכולם מרשים להישאר בחוץ עד אחת בלילה ואתם חושבים שזה לא נכון, זה מאתגר. אני מציעה להיות עם הילד בקושי. אפשר לדבר, אבל לא תמיד יש טעם בהרצאות שלנו, ויכול להיות שהוא עדיין יתאכזב. זה באמת מתסכל שכולם נשארים בחוץ עד מאוחר ואנחנו לא. אני מציעה לחבק 'כאיש אשר אימו תנחמנו', צער הוא צער".
זיוה לא נכנסת להמלצות איך לנהל את הבית מבחינה ערכית, אבל אחרי שקבעתם מה עמדת הבית, צריך לעמוד מאחורי האמונה שלכם בטובת הילד, וחשובה לא פחות החוויה שלו. "הילד לומד שההורה נמצא שם בשבילו תמיד, מתוך ביטחון, השראה וקשר. חלילה לא מתוך זלזול ובוז. כך הוא לומד איך בונים עולם פנימי. לא מתוך התנשאות והתנגדות, אלא ממקום טוב".
גם בנושא הזה, אבינעם מתחיל באמון: "צריך להאמין בילד שהוא יצליח לעמוד בלחץ החברתי. אגב, בדרך כלל מתברר ש'כולם' זה רק שתי חברות, או שזה בקושי חבר אחד, וגם לו ההורים הרשו כי הוא אמר להם ש'לכולם מרשים'… אבל גם אם אכן כולם עושים משהו שמזיק לילד, צריך להציב גבול".
אבינעם מאמין מאוד בעצמאות של הילד, "אבל יש דברים שהילד אינו מודע לסכנה שלהם. לכל משפחה יש קווים אדומים. אני לא הרשיתי לילדים שלי לקנות אופנוע. אני לא מוכן! זה קו אדום". יחד עם זאת, הוא מציע להורים להפעיל שיקול דעת, שכן ישנם שטחים אפורים שבהם אפשר להמליץ לילד, להסביר ולא לכפות. "אם לא מדובר במשהו מסוכן, למשל, אז למרות שאני לא אוהב את העובדה שיחזרו באחת, אני בודק ומברר, וגם אם זה לא לכתחילה אפשר להסכים".
לכל בית כדאי שיהיו קווים אדומים עם התאמות לילדים ולסיטואציה. "לפעמים בולעים צפרדעים, אבל אם הבת תרצה לנסוע לכנרת, למשל, והיא ילדה שנראית לי מועדת, מחפשת אקשן, אז כן חשוב למנוע ממנה".
לבחור בדרך השלישית
גלית משקפת לנו מה קורה להורה ששומע את המשפט הזה: "באותו רגע, הרבה הורים מתלבטים. מצד אחד, באמת הגיע החופש הגדול, הילדים רוצים להרגיש את האווירה, להיות עם החברים וליהנות. מצד שני, אנחנו עדיין ההורים שלהם, ועדיין חשוב לנו לדעת שהם חוזרים בשעה שמתאימה לערכים של הבית".
"לא חייבים לבחור בין נוקשות לוויתור", היא מרגיעה. "אפשר לבחור בדרך השלישית – גמישות עם הנהגה. אם במהלך השנה קבעתם שעה מסוימת לחזרה הביתה, זה בהחלט טבעי ונכון שבחופש הגדול נהיה מעט גמישים יותר. את הגבולות החדשים נקבע ונסביר לילדים בשיחה רגועה, ולא באמצע ויכוח כשהם כבר עומדים ליד הדלת".
גלית מציעה ללכת לקראת הקטנים, ועם המתבגרים להחליט ביחד: "הדבר החשוב ביותר הוא לא רק השעה שתקבעו, אלא הדרך שבה תעבירו את המסר. אין צורך להתנצל ואין צורך לכעוס. כשהילד מרגיש שהקשבתם לצורך שלו, ובמקביל הסברתם בשקט ובביטחון למה חשוב לכם שיחזור בשעה מסוימת, יהיה לו הרבה יותר קל לקבל את הגבול. ילדים לא צריכים הורים שמנצחים אותם. הם צריכים הורים שמקשיבים להם, מבינים אותם, ובאותה נשימה גם יודעים להוביל אותם באהבה ובביטחון".
_______________________________________________________
"למה לקום לתפילה? עד שסוף סוף אפשר לישון עד מאוחר"
זיוה מאיר: "ילד שרואה את ההורים משקיעים בתפילה סופג את הערך בבית. לא צריך להכביר מילים"
העצה של זיוה באופן כללי היא "להשאיר את הקדוש ברוך הוא מחוץ למריבה". את התפילה היא רואה כערך חשוב בבית, אבל יש לספוג אותו ללא מילים מההורים: "ילד שרואה את ההורים משקיעים בתפילה סופג את הערך בבית. לא צריך להכביר מילים, הוא מבין". היא מציעה שוב לנקות רגשות שליליים כתוצאה מאי־הקימה של הילד, ואז לגשת ולברר איתו את העניין. "אפשר לשאול: אתה רוצה שאעיר אותך? אני מאמינה שהוא רוצה ויכול".
ומה אם זה לא חשוב לילד?
"התורה והמצוות הם מקור לעונג, לשמחה וברכה. אני לא אוותר על זה כי זה החמצן שלו. אבל בסוף זה שלו, ואני מאמינה בו ומאמינה שהוא ימצא את הדרך".
אבל אם חשוב לי שיקום, לא שווה להתעקש על זה?
לזיוה ברור שריב לא מוליד טוב. "לא לריב עם הילדים אף פעם על שום דבר. אני אוהבת שיושבים ומתכננים ביחד", היא מתייחסת לשאלה על קימה בבוקר, ובכלל. "יש משמעות לסדר יום, לתפקידים, למשימות. את כל זה בונים ביחד, זה מאוד חשוב. בביחד הזה אני מקשיבה לילדים גם אם אני חושבת אחרת. מגיבה בכבוד, נותנת מקום".
"ההורים צריכים להחליט אם חשוב להם שלילד יהיה סדר יום בחופשת הקיץ או לא", אומר אבינעם, ומוסיף בנימה אישית: "אני הייתי שמח אילו היה לילדים שלי סדר יום וניצול זמן מיטבי בחופשה, אבל לא נורא מבחינתי שיש חודשיים של בלגן וכיף. אני אכוון אותם לעשות דברים בעלי משמעות ואשתדל לחבר אותם לערכים, למשל אהבת הארץ דרך הרגליים בטיול. אם חשוב לכם סדר יום, אפשר ביחד עם הילד לכוון אותו שבכל יום יהיה לימוד, עזרה בבית ומה שחשוב לכם כהורים".
בנוגע לתפילה, אבינעם נחוש: "מה שקשור לתפילה וחיובים צריך לבוא באהבה ובחיבה. את הילדים הצעירים צריך להרגיל, אבל ככל שילד גדול יותר אין שום מקום לדרוש, לסחוט ולעשות שיחות, אלא בעיקר דוגמה אישית וקירוב".
אין חופש מערכים
גם באתגר הזה, גלית רואה הזדמנות. "יש לנו הזדמנות להעביר מסר חשוב: יש חופש מלימודים, אבל אין חופש מהערכים שלנו". היא מציעה גמישות והקשבה: "לחשוב ביחד אם יש מניין מאוחר יותר בקהילה. ואם אחרי התפילה הילד עדיין יגיד שהוא עייף, נשבח אותו שהלך לתפילה ונאפשר לו לישון".
אבל יחד עם הגמישות, חשוב בעיניה להעביר את המסר שלנו בביטחון ובאהבה: "התפילה היא חלק מהבית שלנו, מהזהות שלנו ומהקשר שלנו עם הקדוש בורך הוא. אלה ערכים שאנחנו בוחרים לחיות גם כשיש לנו חופש מהעבודה או מהלימודים".
גלית מציעה עוד משהו: "זו הזדמנות נפלאה לנצל את הקיץ ללימוד תורה משותף. זה לא חייב להיות ארוך. חמש דקות ביום, או אפילו פעם בשבוע. העיקר ליצור רגע קטן של חיבור ללימוד משותף של פיצה ולימוד אמונה, מידות טובות, אהבת ה', משמעות התפילה והבנה שהתפילה היא לא רק חובה אלא זכות גדולה".
חשוב לה להדגיש: "ככל שהילד ירגיש שהוא שייך לבית, שאוהבים אותו, שמעריכים אותו, שרואים גם את הצרכים שלו ומתחשבים בהם – כך יהיה לו הרבה יותר קל להתחבר גם לערכים של הבית. ילדים לא מאמצים ערכים רק כי אמרנו להם. הם מאמצים ערכים כשהם מרגישים שייכים למקום שמאמין בהם".
_____________________________________________________________________
"כל היום אתה במסך!"
גלית גלבוע: "אנחנו לא רוצים שהזיכרונות של הקיץ יהיו רק מול מסך – אנחנו רוצים ליצור אותם ביחד איתכם"
העצה של זיוה היא "לא להאשים! הייתי מציעה עזרה, ביחד אפשר לשנות". היא מסכימה שהנזק שנגרם מהמסכים קשה ביותר, אבל השינוי לא יבוא אם הילד נאבק בהורה. "חשוב לי שהילד ידע שאני אף פעם לא נגדו, אני תמיד בצד שלו. הורה לא יכול לשלוט בכוח, בטח לא בגיל שכבר יש לילד כוח. השינוי חייב להגיע מתוך חיבור והסכמה, בלי איום. בתוך מערכות יחסים עמלים לבנות דברים נכון ביחד".
מבחינת אבינעם, מסכים הם דבר רע ומסוכן, ממש כמו להיזרק בחוף או לרכוב על אופנוע. "זה פוגע בהתפתחות המוח וביכולות התקשורת. המסך מזהם חלקים חשובים במוח. מחקרים מראים שמוח של אדם שצורך הרבה שעות מסכים ייראה שונה. זה פשוט גורם נזק, עוד לפני שדיברנו על תכנים רדודים, אלימות ופורנוגרפיה. זה מסוכן".
לדעתו של אבינעם, חייבים להגביל את זמן המסך. "רק בשנה האחרונה ליוויתי נערים שההתמכרות למסכים הביאה אותם להפרעות קשב וריכוז ומנגנוני הוויסות והלימוד שלהם נדפקו. זה עלול להביא גם לחרדה חברתית, וקשה מאוד לתקן את זה. רק בזכות ההורים, שעצרו את ההתמכרות, הילדים ניצלו".
גם ההורים מניחים את הטלפון בצד
גלית מציעה להחליף את המאבק בשיחה. "במקום לכעוס כשהילד כבר שקוע במסך, שבו איתו עוד לפני שהחופש מתחיל ותחשבו ביחד איך הייתם רוצים שהחופש ייראה. באילו שעות יש זמן למסכים? אילו תכנים מתאימים לבית שלנו? אילו תכנים פחות מתאימים ונבחר לחסום? ובעיקר – באילו רגעים כולנו, גם ההורים, מניחים את הטלפונים בצד ובוחרים להיות ביחד".
גם בתחום הזה, חשוב שהילד ירגיש שההורים איתו. "הגבולות שלנו לא מגיעים מתוך כעס ולא כי אנחנו נגד הכיף שלו. להפך, אנחנו יודעים שיש במסכים גם דברים טובים – אפשר ללמוד, ליצור, לשמור על קשר עם חברים וגם ליהנות ממשחק. אבל אנחנו גם יודעים שאם לא נשים לב, המסכים יכולים לגנוב לנו את החופש הגדול. הם עלולים לקחת מאיתנו זמן של יצירתיות, של חברים, של חוויות, של התפתחות ושל רגעים משפחתיים שלא יחזרו".
לדעתה, האופן שבו הדברים נאמרים חשוב מאוד: "אפשר לומר לילדים בפשטות ובאהבה: אנחנו מבקשים ארוחת ערב בלי טלפונים, להכין ביחד על האש, לרכוב על אופניים, לקפוץ לסבתא. אנחנו לא רוצים שהזיכרונות של הקיץ יהיו רק מול מסך – אנחנו רוצים ליצור אותם ביחד איתכם". לדבריה, צריך לשים דגש על מה שכן עושים, לא רק על מה שלא עושים. "בסופו של דבר, הילדים שלנו לא יזכרו כמה זמן הרשינו להם להיות במסך. הם יזכרו כמה נהנינו להיות ביחד".
___________________________________________________________________________
"מתי כבר תתפני אליי?"
זיוה מאיר: "חשוב שהילד ירגיש שההורה נמצא שם בשבילו. אין צורך לכרכר סביבו"
"ילד שמבקש את ההורה, זה נפלא!" זיוה מודה שזה יוצא דופן. "צריך לומר תודה אם ילד אומר דבר כזה". היא מסבירה שהילדים מחפשים שייכות וקרבה: "ילד בדרך כלל מסיק מסקנות ורואה מי כן פנוי אליו ועלול לחפש את הקשר במקום שלילי. חשוב שהחוויה של הילד תהיה שהוא הכי חשוב להורה בעולם. חשוב שהילד ירגיש שההורה נמצא שם בשבילו. אין צורך לכרכר סביבו".
לדעתה, הנוכחות של ההורה בחייו של הילד חשובה ביותר. "הורה לא יכול להישאר במקום הטכני. להיות הורה זה להיות. הורה שמבין כמה הוא חשוב לילד, יהיה שם בשבילו. זה לא דורש הפעלות וכוחות, אלא מקום טוב בנפש".
בעיניו של אבינעם, הפניוּת היא משימת חיים: "כדי לבנות משפחתיות צריך להשקיע. הייתי אומר להורים: זה חשוב! במקום לשבת מול המסכים צאו לטייל, שחקו עם הילדים, תלמדו ביחד משהו שמעניין אתכם ואותם, תקראו, תקדישו להם זמן איכות".
אבינעם מודע לאתגר. "זה דור של אנשים שעובדים קשה, ויש מסכים ואין פניות. אבל חשוב להתייחס למשפחה, לחבק. גם אני נופל בזה. אני שקוע בעבודה ובמשימות של הבית, אבל צריך להילחם כדי שתהיה משפחה. הנס שלנו הוא שיש את השבת". עם זאת, לצד החשיבות של הפניות למשפחה ולכל ילד, גם להורה יש צרכים: "מותר לי לדאוג לעצמי ולדברים שחשובים לי בלי רגשות אשם. הילד יתמודד. ההורה לא פנוי תמיד".
בואו לבשל איתי
גלית מציעה לא להרגיש אשמים: "אנחנו מרגישים שאולי אנחנו לא מספיק עם הילדים, שאולי שוב אנחנו מאכזבים אותם. אבל חשוב לזכור – הילדים שלנו לא צריכים שנהיה זמינים להם בכל רגע. הם צריכים לדעת שהם חשובים לנו, ושאנחנו באמת מגיעים אליהם".
היא חושבת שלא חייבים להפסיק מיד את מה שאנחנו עסוקים בו: "אם אתם באמצע הבישולים, העבודה, קיפול הכביסה או שאתם צריכים לסיים משהו חשוב, אין שום צורך לעצור הכול באותו הרגע. להפך, זאת הזדמנות מדהימה ללמד את הילד דחיית סיפוקים, סבלנות ויכולת להעסיק את עצמו". במקרים כאלה אפשר להזמין את הילד להצטרף להורה במשימות. "אפשר להזמין אותו להצטרף לבישול, או להציע לו לבחור אם בינתיים הוא רוצה לשחק לבד או עם אחד האחים".
גלית גם מדברת בשבח הקביעוּת: "ככל שהילד יודע מתי אתם כן מתפנים אליו – למשל בכל יום אחרי ארוחת הצהריים, לפני ארוחת הערב או בזמן קבוע אחר – הוא ירגיש הרבה יותר ביטחון. הוא יבין שהוא כבר לא צריך לבקש שוב ושוב, כי הוא ידע שאתם עומדים במילה שלכם". וזה אולי טיפ שמצריך קצת ריכוז ועבודה עצמית: "כשמגיע הזמן שבו קבעתם שתהיו איתו – תהיו שם באמת. הניחו את הטלפון בצד, הביטו לו בעיניים, שחקו איתו, תקשיבו לו, תתעניינו. לפעמים עשר דקות של נוכחות אמיתית שוות הרבה יותר משעות ארוכות שבהן הגוף נמצא ליד הילד, אבל אנחנו עסוקים במקום אחר".
__________________________________________________________________________________
"למה רק אני עוזר בבית הזה, והוא לא?"
גלית גלבוע: "במקום שהילד ירגיש שהוא העובד היחיד בבית, למדו אותו להזמין את האחים שלו לשיתוף פעולה"
"היחסים בין האחים דורשים כתבה בפני עצמה", אומרת זיוה בחיוך. היא מציעה לא לעשות עניין מאירוע בודד בין אחים: "אני לא פותרת בעיה נקודתית. אני מזהה דפוס, מנסה להבין את מערך הכוחות". ואחרי שזיהינו דפוס, צריך לראות לעומק מה התכונות של הילד המתלונן. "זה יכול לנבוע מילד קורבני, מרצה, ילד לא מרוצה, וצריך לראות איך לעזור לו לצאת מהמקום הזה. אף אמא לא רוצה שילד יצא אל החיים עם תכונות לא בריאות".
אבינועם חוזר על האמירה ש"ההורה הוא לא שופט, לא דין עורך דין ולא מגשר". הוא ממליץ להתנהג בצורה הוגנת, לא להתייחס אל הפרטים אלא אל הכלל. "יש תפקידים בבית. ואם מישהו משתמש בכוח אני לא מתעסק בזה, אלא אם אני עד לאלימות. גם אם יש דפוס חוזר אני לא נגרר. אם ילד סוציומט, אני מעביר לו מסר שזה עצוב שהוא לא מכבד וחבל".
אבינעם לא מוכן לקחת עליו את האחריות. "תמיד היה לנו ילד שישן עד מאוחר ולא התחשב באחרים. מי שעוזר מרגיש שייכות, ומסתבר שהילדים יודעים להתנהל בצורה הוגנת ולהסתדר. הדוגמה האישית בבית תשפיע עליהם ואני משחרר". אחרי שהנחיל לילדים את הערכים הנכונים הוא סומך עליהם ומרפה, האחריות היא של הילדים. "כך אנחנו מכשירים אותם להיות מבוגרים שיודעים להסתדר זה עם זה".
____________________________________________________________________________________
"תראו את המאמץ שלי"
"אם גם אצלכם המשפט הזה נשמע מדי פעם בבית, קודם כול אני רוצה להרגיע אתכם – זה לא סימן שגידלתם ילד חוצפן או מפונק", אומרת גלית, "ברוב המקרים זה פשוט ילד שמרגיש שמשהו לא הוגן".
היא מציעה לא לענות מיד. "נסו לעצור רגע ולהקשיב למה שמסתתר מאחורי המשפט הזה. אולי הוא בעצם אומר לכם: 'אני מרגיש שהכול נופל עליי'. או 'גם אני רוצה שיראו את המאמץ שלי'". התגובה לכך צריכה להיות הבנה ואמפתיה, ואפשר לנצל גם את זה כהזדמנות לגדול. "אפשר לעשות ישיבה משפחתית. שבו ביחד והחליטו איך האחריות בבית מתחלקת. האם לכל אחד יש שלוש משימות קבועות? האם כל אחד אחראי על החדר שלו, ובערב כולם מסדרים ביחד את הבית במשך חצי שעה? כשיש ציפיות ברורות זה יפחית פלאים את התחושות האלה".
ועוד הזדמנות שאפשר לנצל: "במקום שהילד ירגיש שהוא העובד היחיד בבית, למדו אותו להזמין את האחים שלו לשיתוף פעולה. הוא יכול לומר: 'יאללה, מי שם את הצלחות? מי מביא את המזלגות? אני בינתיים מכין קנקן שוקו'. פתאום המשימה הופכת להיות זמן משפחתי ולא עונש".
גלית מציעה לחגוג את המטלות. "תפעילו מוזיקה. תבשלו ביחד. תערכו את השולחן ביחד. כל אחד יתרום את החלק שלו, לפי הגיל והיכולת שלו. לא כי אנחנו מחפשים בית מושלם, אלא כי אנחנו רוצים לגדל משפחה שיודעת לעבוד ביחד. הילדים שלנו לא לומדים אחריות מהמשימות שאנחנו נותנים להם אלא מהאווירה שהם גדלים בה".
לסיום היא אומרת: "כשהבית מרגיש כמו צוות, ולא כמו מקום שבו כל אחד דואג רק לעצמו – הילדים רוצים הרבה יותר לקחת חלק, לעזור ולהרגיש חשובים. אין משפחה אחת שדומה לאחרת. אין משהו נכון אחד שמתאים לכולם. אבל חשוב לשים לב לאווירה וליצור ביחד זיכרונות כיפיים ומגבשים משלכם".
