בין קראקס לדאחיה – משולש הרעל ונצואלה, איראן וחזבאללה

היחסים בין ונצואלה לאיראן, ששורשיהם עוד בהקמת ארגון אופ"ק בשנות ה-60, עברו תמורה דרמטית בעידן הוגו צ'אבס וממשיכו ניקולס מאדורו. מה שהחל כברית דיפלומטית הפך לרשת "רעילה" של שיתופי פעולה בתחומי הפשיעה המאורגנת והטרור. עבור איראן, דרום אמריקה אינה רק יעד כלכלי, אלא זירה אסטרטגית למיצובה הגלובלי וכלי לחתירה תחת האינטרסים של האמריקניים בחצר האחורית שלה – ובעבר גם שימשה היבשת בסיס להוצאת פיגועי תופת נגד מטרות ישראליות כמו אלה שהתרחשו בבואנוס איירס ב-1992 וב-1994.
בבסיס הברית בין קראקס וטהראן עומדת אידיאולוגיה אנטי-אמריקנית משותפת, השואפת להציב "חלופה מהפכנית" להשפעת ארה"ב בעולם, באזור המכונה במחוזות הפרוגרס "הדרום הגלובלי" (קרי, כל אזור מתפתח שאינו נתון לשליטה מערבית). איראן ניצלה את קשריה עם משטר מדורו כדי להפוך את ונצואלה למקפצה להרחבת השפעתה הצבאית, המודיעינית והדתית ב"חצר האחורית" של ארצות הברית, בפעילות שנועדה להוות משקל נגד ללחץ האמריקני על טהראן בזירות אחרות, כמו תוכנית הגרעין והטילים.
אחת הדוגמאות הבולטות לחיזוק היחסים בין קראקס וטהראן באה לידי ביטוי בהשקת קו טיסות ישיר בין טהראן לקראקס על ידי חברת התעופה האיראנית "מהאן אייר" לפני כמה שנים – קו שהנסועה בו, למותר לציין, מעולם לא הייתה המונית, בלשון המעטה. חברת התעופה מהאן אייר נתונה לסנקציות אמריקניות ומוחרמת במדינות אירופה, שכן היא משמשת כזרוע לוגיסטית של כוח קודס ומשמרות המהפכה להעברת סיוע צבאי, פעילים וציוד למוקדי משבר. השקת הקו נתפסה בזמנו כעליית מדרגה בשיתוף הפעולה בין המדינות, באופן שאיפשר לאיראן לעקוף נהלי ביטחון בינלאומיים ולבסס רכבת אווירית ישירה לחצי הכדור המערבי – אותו אזור שאותו הגדיר אותו מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו רק השבוע כמחוץ לתחום לאויביה, יריבותיה ומתחרותיה של וושינגטון.
הכסף והמשאבים האיראניים המושקעים בוונצואלה משמשים למטרות הרסניות הכוללות תמיכה בארגוני טרור, ומימון ארגוני פשע וסמים בינלאומיים. בעוד איראן טענה כי מדובר בסך הכול ב"סיוע הומניטרי" לשיקום תשתיות חשמל ומים, בוושינגטון הזהירו כי פעילותה של איראן ביבשת היא מעטפת לפעילות נרקו-טרוריסטית וחתרנית המיועדת לערער את היציבות האזורית.

זה לא רק הנפט
אכן, בארה"ב האשימו שוונצואלה של מאדורו מציפה את ארצם בפליטים ובסמים, ומאפשרת פעילות של אויבותיה הגדולות – סין, רוסיה ואיראן. אך ברית זו אינה מוגבלת ליחסים בין מדינות אלא גם מול מיליציות שונות – שכן גם מול חזבאללה הלבנונית קראקס ביססה יחסים טובים.
חזבאללה נחשב ארגון טרור מוביל מבחינת יכולות המימון שלו ברמה העולמית. בעוד שבעבר נסמך הארגון בעיקר על סיוע מדינתי מטהראן, הסנקציות הבינלאומיות על איראן אילצו את הארגון לגוון את מקורות הכנסתו, וכאן נכנסה ונצואלה לתמונה כמרכז לוגיסטי קריטי: הממשל בוונצואלה, המתאפיין בשחיתות שלטונית מזה מספר עשורים, מספק לאנשי חזבאללה דרכונים וזהויות בדויות המאפשרים להם לנוע בחופשיות בעולם במטרה לגייס עוד משאבים לארגון.
המערך הכלכלי נשען על ניצול אזורי סחר חופשי, כמו "משולש הגבולות" בין ברזיל, פרגוואי וארגנטינה, והאי מרגריטה בוונצואלה. באזורים אלו, הארגון מפעיל על פי הדיווחים רשתות הלבנת הון והברחות של מוצרי אלקטרוניקה, נשק, יהלומים וסחורות מזויפות. בנוסף, חזבאללה מפעיל מערך של "תרומות" וגביית "מיסים" מעסקים מקומיים בקהילות המוסלמיות הקטנות ביבשת, המשמשים כחזית חוקית להעברת כספים לחשבונות בנק בשליטתו.
החיבור המבצעי בין ונצואלה לחזבאללה קיבל משנה תוקף בפגישה גורלית בדמשק ב-2007 בין ניקולס מאדורו (אז שר החוץ של צ'אבס) למנהיג חזבאללה, חסן נסראללה. על פי הדיווחים, היה זה שם שהונחו היסודות לשימוש בוונצואלה כבסיס לייצוא קוקאין מקולומביה, למשל. שיתוף הפעולה הזה מאפשר לחזבאללה לממן את פעילותו הצבאית בלבנון באמצעות רווחי הסמים, תוך שהממשל בוונצואלה זוכה לתמיכה לוגיסטית ופוליטית.
מעבר לכסף, קיים מרכיב של "סיוע מורלי" ואידיאולוגי. למרות הריחוק האידיאולוגי והדתי בין שני הצדדים, איראן וחזבאללה רואות באמריקה הלטינית זירה קדמית להפצת המהפכה האסלאמית והחלשת ההשפעה המערבית. באמצעות מרכזי תרבות ודת, הן מגייסות סוכנים ומפיצות תעמולה אנטי-אמריקנית המעניקה לגיטימציה למאבק המשותף נגד "האימפריאליזם."
שיתוף הפעולה במשולש שבין טהראן, הדאחיה וקראקס יצרו איום רב-ממדי על ארה"ב, בעוד ונצואלה הפכה עם השנים לבסיס לתאי טרור וסחר בסמים בקרבת גבולות ארה"ב. הגישה החופשית לנמלים ולמסמכים רשמיים, שהעניקה ונצואלה לפעילי חזבאללה, אפשרה כאמור שינוע נשק וציוד צבאי תחת מסווה של סחר אזרחי.
השילוב בין שחיתות שלטונית, סחר בסמים ואידיאולוגיה קיצונית מערער את היציבות האזורית ומאיים ישירות על מדינות שכנות, ובראשן ברזיל. המרחב שנוצר בוונצואלה הוא "שדרה של אלימות" שבה הגבול בין פשיעה פלילית לטרור נעלם, מה שהופך את המדינה לנקודת זינוק פוטנציאלית לפיגועים נגד יעדים אסטרטגיים בחצי הכדור המערבי.
על רקע הדברים הללו ניתן להבין את הרטוריקה המסלימה שנקט בה טראמפ מול משטר מאדורו – שהגיעה לשיאה עם מבצע הלכידה המוצלח בתוך מעונו בקראקס בשבת שעברה. למבצע השלכות רחבות היקף על יריבות אחרות של ארה"ב בחצי הכדור המערבי, כולל קולומביה הלעומתית לארה"ב, וכן קובה – ששלושים ושניים מחייליה, ככל הנראה שומרי ראשו של מאדורו, נהרגו במהלך המבצע האמריקני ללכידת הדיקטטור. מכיוון אחר המבצע ללא ספק גרם לדאגה גוברת בקופנהגן, שגרינלנד נמצאת תחת ריבונותה. דנמרק, חברת נאט"ו ובעלת ברית של ארה"ב, הגדירה השנה לראשונה את וושינגטון כאיום ביטחוני פוטנציאלי, והמבצע בקראקס הוכיח שכוונותיו של טראמפ רציניות.
אדוות המבצע, כמו גם ציוצי התמיכה של טראמפ במפגינים ברחובות איראן, הגיעו ללא ספק גם לבונקרים של טהראן. עליית משטר פרו-אמריקני בוונצואלה, בתקווה שהממשל אכן יצליח לממש זאת ולא יסתפק בדוקטרית ה-One and Done שלו, תקטע זרוע משמעותית של התמנון האיראני ושל יכולות המימון שלו ושל שלוחיו. כעת נשאלת השאלה האם טראמפ מכוון גם להקרסה המבורכת של המשטר האיראני – או שמא רק ליצירת לחץ מספק שיביא אותו להתקפל לקראת חידוש שיחות הגרעין לקראת הסכם מחודש.