התקיפה בסוריה הוכיחה שישראל צריכה להתכונן לאיום הטורקי

התקיפה הישראלית בשדה התעופה הצבאי אבו אל-ט'הור במחוז אדלב המחישה את המציאות החדשה המתפתחת בסוריה: המדינה הפכה לזירת חיכוך בין ישראל לבין טורקיה, שתי מעצמות אזוריות בעלות אינטרסים מנוגדים – זאת לאחר שבעבר סוריה הייתה זירת מאבק עקיפה דווקא בין ישראל לאיראן.

בעוד ישראל מבקשת למנוע התבססות צבאית עוינת בסמוך לגבולותיה ולשמר חופש פעולה, אנקרה רואה בכל פגיעה במרחב הסורי איום על ביטחונה הלאומי ופגיעה בשאיפותיה לעצב את סדר היום במדינה שאותה היא רואה כחלק ממרחב ההשפעה שלה. השאלה המרכזית הינה, אם כן, כיצד ניתן לנהל את המתח מבלי להפוך יריבות אסטרטגית לעימות ישיר.

מבחינת ישראל, התקיפה באבו אל-ט'הור נועדה בראש ובראשונה להעביר מסר נגד ניסיונות ההתבססות התורכיים בסוריה. אלא שהאירוע זכה לתגובה חריפה מצד אנקרה ודמשק (ולצידן וושינגטון), שניסו למסגר את ישראל כשחקן מערער יציבות הפוגע בריבונות הסורית. המסגור הזה מצא אוזן קשבת גם אצל שליחו של הנשיא טראמפ, טום באראק, שכבר מתחילת הדרך גילה עמדה אוהדת יותר כלפי העמדה של ארדואן מאשר לזו של ירושלים. באראק אף עורר ביקורת השבוע לאחר שטען כי ישראל "כובשת" את רמת הגולן הסורית – אמירה שסותרת את מדיניות הממשל האמריקני הרשמית, שהכירה בגולן כחלק מישראל בתקופת הקדנציה הראשונה של טראמפ. בעקבות הדברים הופיעו דיווחים ברשת שלפיהם גורמים בממשל אינם שבעי רצון מתפקודו וכי מזכיר המדינה מרקו רוביו עשוי לצמצם את מעורבותו או להעבירו מתפקידו, אף שדיווחים אלה טרם אושרו.

המטרה הישראלית: לצמצם את ההשפעה הטורקית

עם זאת, חשוב לשים לב להתפתחות שהגיעה מיד לאחר התקיפה: למרות הגינויים, ישראל וסוריה חזרו לשיח באמצעות ערוץ ראש המוסד. עצם חידוש המגעים עשוי להעיד כי המסר הישראלי התקבל בדמשק וכי המשטר הסורי מבין שעליו לאזן בין הרצון לשקם את המדינה לבין הצורך להתחשב באינטרסים הביטחוניים של ישראל. לא מן הנמנע שהחזרה לשיחות התרחשה למורת רוחה של אנקרה. למרות רצונו של ארדואן להפוך את סוריה לבת חסות טורקית – בדומה למעורבות הטורקית בצפון קפריסין, סומליה וזירות נוספות – יש להזכיר כי הנשיא הסורי אחמד אל-שרע הגיע לעמדתו הנוכחית מתוך שאיפה עצמאית לכוח ולשלטון, וכי הוא אינו מעוניין בהכרח להפוך לבובה של אנקרה – וזהו פער שעשוי לשמש מנוף לטובת ישראל.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

ואכן, ייתכן שדווקא כאן טמונה אחת ההזדמנויות המרכזיות עבור ישראל. הסדרה עם דמשק שתתאים לאינטרס הישראלי צריכה להיות לא רק אמצעי להפחתת החיכוך בגבול הסורי, אלא גם דרך לצמצם את מרחב ההשפעה הטורקי. הסכם שיקבע כללים ברורים בנוגע לנוכחות זרה בסוריה, לפריסת כוחות ולאמל"ח מותר, יאפשר לישראל לפעול בחופשיות רבה ובאופן לגיטימי, ויקשה על אנקרה לנצל את הריבונות הסורית כמגן פוליטי.

לצד זאת, דמשק תתעקש למנף כל תקיפה ישראלית לטובת שיפור מעמדה בזירה הבינלאומית. המשטר הסורי טוען בפני הקהילה הבין לאומית והזירה האזורית – ובפני וושינגטון, שם יש לו אוזן קשבת – כי לישראל אין זכות להתערב בבחירת הבריתות של סוריה או להכתיב לה את מדיניות החוץ והביטחון. לכן האתגר הישראלי הוא כפול: לשמור בנחישות על האינטרסים הביטחוניים שלה, אך במקביל להימנע מיצירת מצב שבו דווקא הלחץ הישראלי דוחף את דמשק עמוק יותר לחיקה של אנקרה או מקשה על ישראל לפעול בזירה הצפונית.

הסולטאן ושברו

ביחס לתורכיה עצמה, אין להתעלם מהעומק האידיאולוגי של העוינות מצד ממשל ארדואן ומפלגת ה-AKP. המדיניות הטורקית מושפעת הן מהזיקה האידיאולוגית של ארדואן לתנועת האחים המוסלמים והן מחזונו הנאו-עות'מאני המבקש להחזיר לאנקרה השפעה רחבה בעולם המוסלמי. הסוגיה הפלסטינית וירושלים הפכו לכלי מרכזי בתפיסה זו.

אך לצד זאת, הניסיון מלמד כי ארדואן מסוגל לגמישות אסטרטגית כאשר הדבר משרת את האינטרסים הטורקיים: הוא קיים קשרים קרובים עם ממשלות ישראל בעבר, נפגש עם אריאל שרון ואף היה קרוב לחידוש דיאלוג משמעותי עם ראש הממשלה נתניהו לפני 7 באוקטובר. כמו כן, יש מי שיאמרו שהעובדה שהמסחר בין המדינות עדיין מתקיים – בעיקר לרווחת יבואנים ישראליים רבים – ושאנקרה לא הורידה עד כה את דרג הנציגות הדיפלומטית חרף התבטאויות קשות של בכיריה, מלמדת כי קיימים עדיין מרחבי תמרון מדיניים.

לכן, על ישראל להישמר מפני שתי טעויות אסטרטגיות מפתות. הראשונה היא לזלזל באתגר הטורקי ולהניח שחברותה בנאט"ו, קשריה עם המערב או האינטרסים הכלכליים שלה ימנעו ממנה לפעול נגד ישראל. השנייה היא להפוך אותה מיריב לאויב בלתי נמנע או לדחוף אותה למחנה עוין עוד יותר.

הלקח המרכזי מאירועי השנים האחרונות, ובמיוחד מטבח ה-7 באוקטובר, הוא שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עיוורון אסטרטגי. עליה לנהל מעקב איכותי ורציף – מודיעיני, דיפלומטי ותקשורתי – אחר היכולות והכוונות של טורקיה, לראות בה יריב אסטרטגי מתוחכם, אך לא להעניק לה מעמד בלתי הפיך של אויב נצחי. כמו בדמשק כך גם מול אנקרה – האינטרס הישראלי הוא למנוע התבססות עוינת, אך גם לשמר אפשרויות לדיאלוג ולהסדרים שיסייעו בהשבת מעמדה האזורי של ירושלים, בהמשך תהליך האינטגרציה והרחבת הסכמי אברהם במידת האפשר – ובקידום יוזמות אזוריות חשובות כמו IMEC, פרויקט פרוספריטי, ועוד – שיקבעו את ישראל כמרכז תעבורה, מסחר, אנרגיה וטכנולוגיה אזורי קריטי. כל זאת בלי לשגות באשליות, בלי לעצום עיניים, ובלי לערוך מיקור חוץ לצרכים הביטחוניים של העם היושב בציון.