המטרה של המרכז "שוחר השלום": למשוך יהודים ולאסלם אותם

"אני מכירה את הילדה הזאת, לא האמנתי שהיא תישאר שם כל כך הרבה שנים. אני כל פעם בוכה, לא יודעת אם אזכה לראות אותה שוב. אני כבר לא צעירה. זה קשה לי מאוד, במיוחד בלילות. אני חושבת עליה בכל רגע ורגע. ירדתי כבר 9 קילוגרמים מאז שזה קרה, ואני שנים בטיפול פסיכולוגי. אני חיה עם האירוע הזה צמוד אליי כל הזמן".

ח' גידלה את בתה באהבה, ושלחה אותה לבית הספר ולתיכון כמו כולם. היא לא דמיינה בחלומותיה השחורים שדווקא בחסות בית הספר ומשרד החינוך, תגיע בתה האהובה אל ציפורני האסלאם בלב ליבה של מדינת ישראל. כמובן, לא מדובר בחטיפה בסגנון 7.10. הייתה זו חטיפה הדרגתית, מתוכננת היטב ורכה ונעימה למגע. אבל התוצאה היא שהבת נשואה כיום לתומך חמאס ומתגוררת איתו במזרח ירושלים, וכבר שנים ארוכות שהיא מוסלמית אדוקה שאימה מחכה לה בבית, בינתיים לשווא.

בשיחה עם 'בשבע' מספרת ח' בקול צלול ובלב שבור כיצד החלה ההידרדרות. "בשנה האחרונה שלה בתיכון הרגשתי משהו לא טוב אצלה. כאילו היא מתכוונת לעשות איזה צעד, אבל אני לא יודעת מהו. לא חשבתי בכלל על כיוון של התאסלמות. היא אומנם הכירה ערבים והיו שיחות, אבל תמיד הייתה בבית והכול היה בסדר. היה לה רק ספר לימוד שממנו למדה ערבית. גם אני עבדתי עם ערבים במקום העבודה, היו מערכות יחסים ואמון, זה לא נראה לי חריג".

מה שח' לא הבינה הוא שהביקור של בתה במסגרת סיור תמים לכאורה של בית הספר במרכז 'דאר אל־סלאם' (בית השלום) בכפר קרע היה הפתח שממנו החלה ההידרדרות לתהום. המרכז המוסלמי בנחל עירון מציג עצמו כמקום שמטרתו להראות את פניה היפות והאמיתיות לכאורה של דת האסלאם, ומעודד היכרות בין המגזרים והדתות וערכים של דו־קיום. אלא שמתחת לחזות הפלורליסטית, מתברר, מתחבאת מפלצת משומנת ששורשיה מגיעים עד לארגון חמאס, ומטרתה לפתות יהודים להתאסלם ואף לגרום להם לחיבור והזדהות עם תנועות רצחניות כמו דאעש וחמאס.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת חגית רוזנבאום המדיניות שמפלה לרעה יישובים יהודים בגליל נעצרה. בינתיים

עוד מאת חגית רוזנבאום מתמחים ממוסדות תומכי חמאס יטפלו בישראלים באיכילוב

"יום אחד המטפלת הרגשית של הבת שלי קוראת לי ואומרת: היא עשתה צעד נועז שלא תאהבו. בבת אחת הבנתי ואמרתי: היא התאסלמה", ממשיכה ח', "המטפלת הנהנה. נשברתי, הכול התהפך לי. באתי הביתה ולא הייתי מסוגלת לדבר איתה. הייתי צריכה זמן לעכל". הבת הסבירה כי זו הייתה פעולה מקרית והיא כבר התעשתה. זמן מה לאחר מכן חייהן כאילו המשיכו במסלולם הרגיל, עד שיום אחד חזרה ח' הביתה וגילתה מכתב. "הבנתי שהיא ברחה", משחזרת ח', "פתחתי את המכתב, קראתי ונפלתי. היא כמובן כתבה שהיא אוהבת אותי ושלא נעזוב אותה. הבנתי שזה לא בלב שלם". ח' מתארת כיצד אנשי דאר אל־סלאם העניקו מעטפת רחבה לבתה בתהליך ההתאסלמות: הם סידרו לה מקום להיות בו, דאגו לכל הפרטים שנזקקה להם, ואפילו הדריכו אותה להתנהג יפה אל האם בבית כדי שלא יתעורר חשד.

מהנקודה הזאת נשמר ביניהן לתקופה קצרה קשר טלפוני אך הוא התנתק בהמשך. אחרי זמן ארוך שבו לא היה קשר בין השתיים, התקשרה הבת בוקר אחד כדי להודיע: "יצאתי לירח דבש עם בעלי". ח' הייתה המומה: "היא הרי נמשכה לדת עצמה, לא הגיעה לשם כי התאהבה במישהו, אז מה פתאום חתונה?". מאז שנכנסה תחת רשות בעלה המוסלמי, הקשר בין הבת לאם רופף ולא ישיר. "זה הורג אותי, זו הילדה שלי ואני לא יכולה לדבר איתה פתוח כמו שהיינו רגילות", כואבת ח'.

לא אסלאם של שלום

ח' היא אחת המרואיינות המרכזיות בסרט הדוקומנטרי 'אשרף מרוואן – שם בדוי', ששלושת חלקיו שודרו השבוע בערוץ 14. הסרט, שאותו יצר הבמאי אברהם שפירא בתמיכת קרן קולנוע שומרון, מתחקה אחר תחקיר בן חמש שנים (!) שערך עיתונאי 'הקול היהודי' אלחנן גרונר. הסרט מתחיל בקצה חוט שמקבל גרונר על מרכז 'דאר אל־סלאם' בכפר קרע, שכאמור מציג עצמו כמרכז ל"הכרת הפנים האמיתיות של האסלאם" וחורט על דגלו דו־קיום. אלא שצלילה של גרונר לעומק חושפת שהדברים אינם תמימים כל כך.

בשלב מסוים של התחקיר מקבל גרונר מייל מפתיע מאלמוני המכנה עצמו אשרף מרוואן. הכינוי הזה מתכתב עם שמו של מי שהיה הסוכן הכפול המניב ביותר למדינת ישראל בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, וממעמדו הבכיר במצרים שיגר לישראל שפע של מידע קריטי על תוכניות המלחמה המצריות. אשרף מרוואן של גרונר מתגלה כגורם המצוי בעומק 'דאר אל־סלאם', ומשגר אליו מעת לעת חומרי זהב שחושפים בצורה הברורה ביותר את מה שאנשי 'דאר אל־סלאם' רוצים להסתיר: לא אסלאם של שלום, אלא גוף ממומן היטב בידי ארגונים תומכי חמאס; לא היכרות בין העמים, אלא תוכנית אסטרטגית נחושה וארוכת טווח לצוד יהודים ברשת ולהמיר את דתם; לא אנקדוטה חולפת, אלא מבקרים מכל המגזרים שחלקם שומרים על קשר עם אנשי המרכז, ואף ממירים את דתם, ויש אפילו מי שחוצים את הקווים לכיוון הפרו־טרוריסטי.

הסרט מפגיש (בטשטוש מוחלט) את הצופים עם שניים שנחלצו מ'דאר אל־סלאם' וחושפים מבפנים את שיטות העבודה והשכנוע של אנשי הדת במרכז, שגוררות את היהודים בסופו של דבר להצטרף לדת האסלאם מרצונם. במקביל, ממשיך גרונר בתחקיר על סמך החומרים ששולח מרוואן וחושף עוד ועוד פיסות בפאזל. אלא שיום אחד הוא מקבל ממרוואן מייל שמודיע כי קרה משהו דרמטי והוא חייב לעצור.

לטובת מי שלא ראה את הסרט, לא נחשוף מה עלה בגורלו של אשרף מרוואן ומה זהותו האמיתית, אבל מובטח לכם טוויסט חריף בעלילה, כסיסת ציפורניים במתח וגם הפתעות אנושיות, רק שכאן הכול נוגע בחיים של אנשים אמיתיים. לא כולם נחלצו מהרשת, ומי שכן צריכים לעבור מסע ארוך ומורכב לשיקום חייהם, חלקם כבר הקימו משפחות בתוך האסלאם ושילמו מחיר כבד על הבחירה המוטעית.

בחזרה לסיפורה של ח', שממנה אני מבקשת לשתף בתובנות ואולי גם עצות מעשיות בעקבות ניסיונה האישי הכואב. "כל זה התחיל מבית הספר", מזכירה ח', "אני לא יכולה לומר להורים איך לשמור על הילדים שלהם, אבל משרד החינוך בהחלט צריך לדעת שבמקום הזה אין שום דו־קיום, יש להם מטרה ואנחנו נאיביים. המערכות צריכות לא להכניס את הילדים לתוך הדבר הזה".

המלצה נוספת שלה נוגעת להתנהלות מול הילד, מרגע שחשש לנפילה ברשת הזאת צף: "ברגע שזה נודע – מיד להפעיל לחץ. לא כמוני שחששתי. אנשים סביבי אמרו לי לא לגעת בזה, לא לעשות כלום. ההפך הוא הנכון: הייתי צריכה כבר בחודשים הראשונים, כשהיא עוד הייתה בבית, ללכת ולדפוק על כל הדלתות, איפה שהיה עוד אפשר להציל. ללחוץ עליה, אולי הייתה חוזרת הביתה. צריך לא לוותר".

בשיחה עם 'בשבע' משתף גרונר, תחקירן בעל ותק בתחום עמותות וארגונים מוסלמיים, כי התחקיר על 'דאר אל־סלאם' הבהיר לו עד כמה מובנית הדו־פרצופיות בעולם המוסלמי: "בתחקיר התחדד לי כמה מנגנון הדעווה (הפצת האסלאם, ח"ר) פועל בדרך של הסתרה ודו־פרצופיות. עד כמה עמוק זה יכול להיות. אתה דופק את הראש בקיר: זה נראה לך אדם נעים ונחמד שמדבר על דו־קיום, אבל אז אתה מגלה שהוא קשור לגורמים כמו חמאס, ממומן על ידם, ואלה המטרות שלו". עוד התבהר לו מהתחקיר "עד כמה טבוע בתוך האסלאם העניין הזה של לאסלם יהודים. זה לא קורה סתם. יש פה מערכת משומנת שעובדת בתקציבים ייעודיים גבוהים, לאורך שנים ארוכות ועם קשרים עם מדינות נוספות, והמטרה שלה היא לאסלם יהודים".

מזווית אחרת, לאחר המפגש עם אלו שנקלעו לציפורני 'דאר אל־סלאם', מבקש גרונר מכל אחד לשים לב לאנשים במצוקה בסביבתו, ולנסות להיטיב עימם. ככל שבדק, אנשים שנקלעים למקומות הללו עברו איזושהי פגיעה או מצוקה אישית ורגשית, ומצב הקושי גורר אותם לחוויות מפוקפקות. "כדאי לשים לב לכל מי שעבר משהו, למי שנמצא בשוליים. זה יכול להציל אותו", אומר גרונר.

בתחקיר אתה חושף תופעה חמורה שמתרחשת בתוך שטחי מדינת ישראל. כיצד זה עובר מתחת לרדאר בלי שום התייחסות של הרשויות?

"מדינת ישראל לא מזהה דברים כאלה. היא לא מסוגלת לדבר על הבדלים בין דתות, כל השיח של שוויון ופרוגרס אכל אותנו מבפנים וזו התוצאה".

האם צריך לחשוד כעת בכל תוכנית שמכתירה עצמה כמקדמת דו־קיום?

"הגישה של התנועה האסלאמית, שחשפנו פעמים רבות בעוד עמותות, פועלת באותה צורה של 'דאר אל־סלאם'. לכן תפקחו את העיניים. אני לא אומר עכשיו שכל ערבי ברחוב משקר, אבל תפקחו עיניים ואל תאמינו על אוטומט. תבינו שיש שיטה, טקטיקה ואסטרטגיה. דברים קורים. למשל, בתחקיר אחר שעשינו חשפנו שהאישה הכי בכירה ברע"ם ובתנועה האסלאמית, נוסיבה עיסא, יושבת במכון ון־ליר עם הרבנית פרומן ומדברת על שוויון מצד אחד, ומצד שני חשפנו שהיא ניהלה את מחנה אל־קודס בטורקיה לילדי פליטים סורים יחד עם עמותת החמאס 'חי'ר אומה', ושייח' שונא ישראל מובהק, שהסית את הילדים לעלות על ישראל עם רובים. הדו־פרצופיות אצלם היא מובנית".

לתגובות:

[email protected]