כלל יסוד בתורת המשחקים קובע כי שחקן שמוציא את עצמו מהמשחק מרצון, לא יכול להתלונן על התוצאה. זהו בדיוק הסיפור הטרגי של השמאל והמרכז הישראלי בעשור האחרון. מאז שנת 2015, אז החל קמפיין ה־V15 והחרם הפרסונלי על בנימין נתניהו הפך לאידאולוגיה המרכזית של המחנה, הם במו ידיהם השמידו את הכוח הפוליטי הגדול ביותר שהיה להם: היכולת להיות לשון המאזניים.
בפוליטיקה הישראלית הקלאסית, מפלגות המרכז – מד"ש ועד שינוי – החזיקו בכוח לא פרופורציונלי. הן יכלו לשבת עם הימין או עם השמאל, וכך סחטו הישגים מדיניים וכלכליים אדירים. הן היו הממליכות. אבל יאיר לפיד, בני גנץ וחבריהם החליטו לשבור את הכלים והכריזו: "אנחנו לא יושבים עם נתניהו". באותו רגע, הם הפכו את עצמם ללא רלוונטיים מתמטית.
תחשבו על זה כלכלית: אם יש שני קונים בשוק (ימין ושמאל) והמוכר (מרכז) מודיע שהוא מוכן למכור רק לאחד מהם, אזי כוח המיקוח שלו יורד לאפס. ברגע שהמרכז הודיע שהוא לא אופציה בעבור נתניהו, הוא הכריח את נתניהו לשלם כל מחיר לשותפיו הטבעיים, החרדים והציונות הדתית.
החרם הזה יצר את "בלוק הימין" המפורסם. הוא יצר זהות אינטרסים מוחלטת בקרב הליכוד, ש"ס, יהדות התורה ועוצמה יהודית. אם גנץ היה אופציה, החרדים היו בלחץ. אם לפיד היה אופציה, סמוטריץ' היה צריך להתפשר. אבל כשהם לא אופציה, לגוש הימין אין לאן ללכת אלא להתחבר יחד לבטון מזוין. התוצאה? ממשלת ה־64 היציבה וההומוגנית ביותר שהייתה כאן, שבה לשמאל אין שום דריסת רגל.
בדיונים שאני מנחה, אני שומע את אנשי המרכז בוכים על הקיצוניות של הממשלה. ואני משיב להם: אתם האדריכלים של הממשלה הזאת. הטהרנות שלכם, הסירוב שלכם לקבל את הכרעת הבוחר שבחר בנתניהו, הם שדחקו את נתניהו לזרועותיהם של מי שאתם מכנים קיצוניים.
אולי יעניין אתכם
תומס סואל, בספרו 'החזון הבלתי מוגבל', מתאר את הנטייה של האליטות להעדיף "סיפוק מוסרי" על פני תוצאות בשטח. השמאל הישראלי מעדיף להרגיש צודק וטהור ("אנחנו לא יושבים עם נאשם"), גם במחיר של אובדן השפעה מוחלט על גורל המדינה. הם מעדיפים לצעוק מקפלן מאשר לשבת במשרד המשפטים או הביטחון ולהשפיע.
המספרים לא משקרים. ב־15 השנים האחרונות הציבור הישראלי זז ימינה. אין רוב לממשלת שמאל, וגם לא יהיה בעתיד הנראה לעין (הדמוגרפיה עובדת שעות נוספות). הדרך היחידה של המרכז־שמאל להיות רלוונטי היא להפסיק את החרם. עליהם להבין: אם אתם רוצים להשפיע, אתם צריכים להסכים לשבת בממשלה רחבה תחת נתניהו, ויחד עם השותפים הטבעיים שלו: החרדים ובן גביר.
כן, שמעתם נכון. האשליה שאפשר לפרק את הימין ולהיכנס במקום החרדים או בן גביר היא בדיוק זה, אשליה. הימין למד את הלקח של ממשלת בנט־לפיד. הבוחרים לא יסלחו למנהיג ימני שיפנה עורף לשותפיו הטבעיים.
לכן האופציה היחידה של גנץ ולפיד היא להצטרף כגלגל חמישי, כשותפים זוטרים, לממשלת ימין מובהקת. לוותר על החלומות להנדס את החברה הישראלית מחדש, ופשוט לבוא לעבוד.
אבל הם לא יעשו זאת. בעבורם, השנאה לנתניהו והתיעוב כלפי המסורת והימין, חזקים יותר מהרצון למשול. הם ימשיכו להחרים, ימשיכו להפגין, וימשיכו לראות בעיניים כלות כיצד השיירה עוברת.
הלקח בעבורנו, אנשי המחנה הלאומי, הוא ברור: האחדות שלנו היא הנשק האסטרטגי החזק ביותר. כל עוד אנחנו מאוחדים, החרמות שלהם הם לא יותר מרעש רקע. הם ויתרו על הכוח, ועלינו מוטלת האחריות להשתמש בו בתבונה כדי לתקן את מה שהם קלקלו במשך דורות.
הכותב הוא יוצר ערוץ 'על המשמעות'.
לתגובות: [email protected]
