לזירת איגרוף לא מכניסים אקדחים. ואם אחד המתאגרפים הכניס אקדח לזירה, אם היריב ינסה להמשיך להיאבק בו בכפפות בלבד, הוא גזר לא רק את גורל הקרב אלא את גורל חייו. התגובה היחידה למתאגרף חמוש באקדח היא להשיג אקדח גדול יותר. היומרה לדון בבית המשפט בחוקיות מינויו של השר בן גביר, בגלל המדיניות שהוא נוקט, היא שליפת אקדח בזירת איגרוף. היא התעלמות חסרת תקדים מכל מראית עין של דיון משפטי, וגרירת פוליטיקה גסה ועירומה לאולם שגינוניו הנפוחים נועדו בראש ובראשונה לבדל את המשפט מהפוליטיקה.
בתגובה לאקדח, הטילה הממשלה לזירה את המתאגרף הטוב ביותר בנמצא: עורך הדין דוד פטר. הנ"ל רתם את מיטב כישוריו כדי לנסות לשוות לתגובתו לבג"ץ מראית עין של שיח משפטי. אפשר להבין אותו, בסוף עורך הדין פטר הוא משפטן המיומן בהשגת יעדיו בכלים משפטיים. אבל תגובתו המושחזת של פטר התבררה כחסרת ערך נוכח המגלומניה של יצחק עמית, שקבע את הדיון בתיק בהרכב מורחב בהקדם, "בהעדר תגובה עניינית". תגובתו של פטר נפתחת באמירה נוקבת על זכותו הדמוקרטית של הציבור לבחור את שריו. אלה דברים נכוחים ונכונים לכל שר, אך הם מתעלמים מהעובדה שהשר הממונה על המשטרה הוא בעל משמעות מיוחדת בהקשר הזה: המשטרה היא לוז השלטון, היא הכוח שהשלטון מפעיל על אזרחיו. יומרתם של השופטים לשלול כהונה של השר הממונה על המשטרה בגלל מדיניותו היא יומרה לשלוט במשטרה, כלומר לשלוט באזרחים.
במקביל להטלת עורך הדין פטר לזירה, קרה דבר מה נוסף: ראשי הקואליציה (למעט הסיעות החרדיות, משום מה) פנו במכתב לראש הממשלה ודרשו ממנו לא להתקפל ולא להדיח את השר בן גביר, גם אם בג"ץ יתיימר לחייב אותו לעשות זאת. בהביטי על ההתפתחות הזאת מבחוץ, אני מרגיש טפיחה עוצמתית על האגו: יותר מעשור אני זועק שהפתרון היחיד לאימפריאליזם השיפוטי הוא אי ציות לפסיקות בג"ץ. התקדימים שהבאתי אין־ספור פעמים, מאנדרו ג'קסון, אברהם לינקולן ושארל דה־גול, הפכו לקלישאה. גדעון סער שמע ממני את ההרצאה הזאת בפגישה בראשית 2021, לפני הבחירות שהכניסו אותו ללשכת שר המשפטים ואיפשרו לו למנות את מיארה ליועמ"שית. הוא דחה את הרעיון בשאט נפש, והאשים אותי בעידוד אנרכיה. השבוע הוא חתם על מכתב הדורש מראש הממשלה להפר את פסיקתו הצפויה של בג"ץ.
אלא שהתגובה הזאת כבר אינה מספיקה. צריך לזכור את הדינמיקה שהתחוללה סביב העתירה שהובילה ל"כינוס" הוועדה לבחירת שופטים, לשם הכתרתו של יצחק עמית לנשיאות. יריב לוין, יושב ראש הוועדה והמוסמך הבלעדי על פי החוק לכנסה, סירב לקיים את פסיקת בג"ץ ולא כינס את הוועדה. אז בג"ץ הכריז על קיום הדיון, הוא התקיים ללא נוכחות נציגי הקואליציה, ועמית "מונה" לנשיא.
אולי יעניין אתכם
התוצאה הצפויה בעתירת השמאל נגד בן גביר היא הכרזה של השופטים שמינויו בטל. הציפייה של השופטים תהיה שפסיקתם תקוים על ידי פקידים ושוטרים, בדיוק כמו שקוימה הפסיקה לכינוס הוועדה לבחירת שופטים. הרגע המכריע יתנקז לשאלה למי יצייתו השוטרים. האם בן גביר והממשלה כולה התכוננו לרגע הזה? האם ננקטו צעדים כדי לגרום לשוטרים לציית לשר הנבחר ולהכיר במרותו, חרף מרידתם של שופטים ויועמ"שים?
מבט מפוכח מלמד שהתשובה היא לא באל"ף רבתי, והאינדיקציה לכך מצויה בשלוש זירות אחרות: הפצ"רית לא נשפטת, "פרשת" הבילד משמשת קרדום לחתור בו תחת תפקוד לשכת ראש הממשלה, ולאחרונה הצטרפה זירה נוספת – כתב האישום החמור שכתב השבוע השופט משה סובל נגד הפרקליטות ומח"ש, במסגרת גזר הדין המגוחך שהושת על רונאל פישר. מי שקורא את הדברים אינו יכול להתחמק מהרושם שההתנהלות הנפשעת בפרשה נועדה לכסות על העובדה שהדברים שבהם הורשע פישר הם למעשה פרקטיקה שעדיין נוהגת בפרקליטות ובמשטרה, ושכסף גדול מחליף ידיים במטרה לאפשר לאנשים עשירים לחמוק מאימת הדין.
האירועים הללו, ורבים אחרים, מעבירים מסר לרבבות השוטרים שיצטרכו בקרוב להחליט למי נתונה נאמנותם. המסר הוא שהחמאה מרוחה בצד של השופטים והפרקליטים, ולא בצד של הציבור ונבחריו. העיקרון המכונן של שירות המדינה שאף אחד לא משלם שום מחיר אף פעם נותר ללא פגע, ללא טיפול, ולמעשה גם ללא הכרה מהנבחרים.
ביטול הדיון שתוכנן להיום (חמישי) בהדחתו של בן גביר הוא נסיגה של גייסות בג"ץ לצורך התארגנות במתקפתם העוצמתית ביותר עד כה נגד הדמוקרטיה. הנבחרים חייבים להבין שהעובדה שמדובר במהלך פוליטי ולא משפטי מחייבת התארגנות מחוץ לזירה המשפטית. מה שמוביל אותי לחזור על הקריאה להביט נכוחה על הגייסות שלנו, רבבות שוטרים וחיילים שהם לא רק נאמנים לעם, הם בעצמם העם. הממשלה חייבת להצטייד בתוכנית מגירה להחלפה מהירה של שכבות הפיקוד המושחתות במשטרה, בצבא ובשב"כ, ובכך לתפוס ביעילות ובעוד מועד את השליטה האפקטיבית בכוחות המזוינים של מדינת ישראל. רק כך תשרוד הדמוקרטיה שלנו את המהלומה שהשופטים מתכננים להנחית עליה.
