שמעתי השבוע פרסומת ברדיו של מותג המוכר לכולנו, שבחר את רזי ברקאי בתור הקול של הקמפיין. יש להניח שכמה עשרות אנשים הרוצים בטובתו של אותו מותג היו מעורבים בפיתוח הרעיון והפקת הקמפיין, ואף אחד מהם לא הבחין בפיל שבחדר: עבור ישראלים רבים מאוד, קולו של רזי ברקאי הוא קול ההתנכרות המתנשאת, קול סתימת הפיות, פסקול אוסלו ומוזיקת הרקע לגירוש. אין־ספור ישראלים דפקו את הראש בהגה בייאוש כשהוא ליטף בלשונו את דובר חמאס רזי ג'באלי, כשהשווה בין גופות חללינו לגופות מחבלים, כשקונן על ש"הרגנו סתם" את בניו של הניה, וכשהתעקש שאם ימני רצח, זה אומר שכל הימין רוצח וכל הימנים רוצחים.
דוגמה טרייה נוספת לאותה התופעה נחשפה בשבוע שעבר בכתבתו של עדיאל גלעד, שבסך הכול בדק את רשימת הארגונים המקבלים תרומות באמצעות עמותת 'עיגול לטובה'. העמותה מציעה קונספט מבריק וכל כך ישראלי: אם אנחנו מגהצים בכרטיס האשראי ויוצא סכום לא עגול, 'עיגול לטובה' תעגל לשקל הקרוב ותעביר את העודף לעמותות ולארגוני חסד. גלעד חשף בין הארגונים הנתמכים את האגודה לזכויות האזרח, יוזמת קרן אברהם, מגמה ירוקה ועוד ארגוני שמאל קיצוני מובהקים, שלל ארגוני הקרן לישראל חדשה, וכמובן מטה משפחות החטופים, שגזל מהחטופים ובני משפחותיהם את הקול, והחליט שמה שהחטופים רוצים זה מה שהשמאל רוצה.
התגובה של 'עיגול לטובה' לוחצת בדיוק על הנקודה הכואבת: "בעיגול לטובה אינן חברות עמותות פוליטיות, לא מצד אחד של המפה הפוליטית ולא מצד אחר… אנו גאים בתמיכה בעמותות הפועלות למען קהילת הלהט"ב, בסיוע לחטופים, בקידום זכויות אזרח". העמותה התגאתה בכך שבראשה עומדת אסתר חיות, ולפניה כיהן בתפקיד אליקים רובינשטיין, כראיה לממלכתיות שלה. בעמותה טוענים שהוועדה הציבורית "מורכבת מאנשים בעלי רקעים מגוונים". עיינתי. אין שם אף אדם שיהיה מקובל על קוראי 'בשבע' כאיש ימין. אנשי שמאל דווקא יש. להגנת 'עיגול לטובה' ייאמר שמי שמצטרף למיזם יכול לבחור לאילו עמותות לתרום. אבל כולנו יודעים למה באמת מתכוונים בעמותה כשהם כותבים שבארגון "אינן חברות עמותות פוליטיות". פורום 'תקווה' לא היה שם בזמן המלחמה. גם לא 'צו 9', פורום 'דין וצדק' ופורום 'בוחרים בחיים'. מי שירצה לתרום להן דרך 'עיגול לטובה' – לא יוכל לעשות זאת.
דוגמה אקטואלית אחרונה לפני שנצלול לניתוח התופעה, היא הצו היומרני שנתנה היועצת המשפטית המודחת לדחיית עצרת הזיכרון הממלכתית לרב עובדיה יוסף זצ"ל. בגרונה היה החשש שבכירי ש"ס יעשו שימוש בעצרת לצורכי תעמולה פוליטית. הרב יצחק יוסף השיב לה, בין השאר, בהשוואה לעצרת הזיכרון לרבין. ייתכן שבשנה המסוימת הזאת חל בלבול מסוים בתאריכים, אבל העיקרון תקף: בחירות או לא, עצרות הזיכרון הממלכתיות לרבין שימשו כר לתעמולת שמאל פוליטית בוטה ומפלגת. זה אולי לא נעים, אבל ככה זה כשאיש פוליטי זוכה למעמד של אזכרה ממלכתית. גם הרב עובדיה היה איש פוליטי. אבל יש פוליטיקה ויש פוליטיקה. והפוליטיקה של הרב עובדיה לא הייתה "ממלכתית".
אולי יעניין אתכם
הבה נעמיק אפוא במה שלפנינו. שלוש הדוגמאות האלה מייצגות דבר מה שאנחנו מכירים היטב: השמאל מסרב להתעורר מהאשליה שהוא לבדו קובע את גבולות הקונצנזוס. מה שהשמאל החליט שהוא קונצנזוס וממלכתי, יישאר כזה עד שהשמאל יחליט אחרת.
אילו הייתי מארגן כנס המבקש לבטא את מגוון הקולות בחברה הישראלית, הייתי מדיר במודע את מתנגדי החיסונים וחסידי העולם השטוח. לא כי עמדתם אינה לגיטימית, אלא כי היא אינה חשובה. כך רואה השמאל את כל מי שנצלק בחרצובותיו של רזי ברקאי, רואה דרך השקרים של האגודה לזכויות האזרח ומרגיש בנוח עם עצרת פוליטית לזכר הרב עובדיה. 80 אחוז מהחברה הם "קיצוניים מדי". הם לא בקונצנזוס.
הרבה מאוד אידיוטים שימושיים מאמינים בזה, אבל איתם עוד אפשר להסתדר. הבעיה טמונה בקשר בין צורת החשיבה הזאת לבין הפקידות. הקביעה ששירות המדינה לא צריך להיות פוליטי נמצאת בקונצנזוס אמיתי, לא מדומיין מהסוג הנ"ל. השאלה היא כמובן מה נחשב פוליטי, ומשכך מופרד בחומות בטון מהבירוקרטיה, ומה סתם "אזרחי" וזוכה לשיתוף פעולה, מימון נדיב ודלתות פתוחות. יותר חשובה מהשאלה "מה" היא השאלה מי קובע מה. מה האינטרסים שלו ומה הזהות שלו.
ממשלות הימין לדורותיהן הרכינו ראש בפני הממלכתיות המזויפת והקונצנזוס המהונדס, שאת גבולותיהם קבע השמאל כדי לשרת את צרכיו. יותר מכולן הקצינו בכך ממשלת הימין הראשונה, כאשר בגין השאיר בתפקידיהם רבבות עובדי מדינה שהתקבלו לתפקידם בגלל הפנקס האדום, והתייחס לכך כאל קריטריון "מקצועי", וזו האחרונה, שאפשרה לעברייני הפרקליטות לחמוק מהדין באצטלה של "עצמאות הדרג המקצועי מהתערבות הדרג הפוליטי".
שיבוש השיח הזה בידי השמאל, הוא יסוד מכונן בחוסר המשילות הישראלית. עובדי המדינה מתוכנתים להדוף כל דבר "פוליטי", והשמאל מתוכנת להנדס כל דבר ימני כ"פוליטי" וכל דבר שמאלי כ"אזרחי". עד שלא תקום כאן ממשלת ימין שתזהה את התופעה הזאת ותשכיל לשבור אותה, לא יהיו כאן לא משילות ולא דמוקרטיה.
