עם פרסום תוצאות הפריימריז בליכוד אני מוצא את עצמי בעמדה ייחודית המאפשרת לי להצביע על המלך העירום, בלי לשלם מחיר: מי שניצח בפריימריז מחויב לרשימה ולשיטה שהביאו לו ניצחון. מי שנדחק החוצה מצופה ממנו לשמור על ארשת של אדיבות ולא להתלונן, שמא יתויג כמי שאינו מפסיד בכבוד. ומי שאיננו בליכוד, ובכן, היה רוקד על הדם בין כך ובין כך.
ואני, כאמור, בפוזיציה ייחודית. למי שלא עקב אחר קורותיי בחודשים האחרונים, אתמצת אותן כאן: לפני כשלושה חודשים הכרזתי על התמודדותי בפריירמיז של הליכוד במחוז יהודה ושומרון. המחוז הזה אוחד בתחילה עם מחוז ירושלים, ובהמשך אוחדו שניהם עם מחוז השפלה, שהיה לפני כן המחוז הגדול ביותר בליכוד, ועם האיחוד הכפול זכה לכינוי "המחוז המפלצתי". הקומבינה הזאת נועדה לסייע לקטי שטרית להבטיח את מקומה הריאלי. אך המטרה הזאת נמנעה ממנה לאחר שבית הדין של הליכוד שלל את יכולתם של ח"כים מכהנים להתמודד במחוז. מכל מקום, ברצף התרחשויות בלתי צפויות התוצאה הייתה שאם הייתי עומד על התמודדותי, חברי הליכוד מהמחוז המפלצתי היו נאלצים לבחור ביני ובין ארז תדמור.
ארז ואני פונים לאותו קהל ומאמינים באותם דברים. אידיאלית, שנינו צריכים היינו להיות ברשימה. אבל סקרים שהזמנתי בעצמי קבעו חד־משמעית שבכל התמודדות מולו הוא מוביל עליי. גרוע מכך, אם שנינו היינו מתמודדים, הקול האידאולוגי היה מתפצל בין שנינו, והמחוז היה עלול ליפול לידיו של עסקן. לכן החלטתי לפרוש מהמרוץ ולבקש מתומכיי להצביע לארז.
ומהפוזיציה הייחודית שלי, כמי שכמעט התמודד אבל לא, אני יכול לומר את מה שאני רואה: הליכוד שייך לעסקנים. העסקונה ניצחה בנוק אאוט. בליכוד של 2026 אריאל קלנר, אביחי בוארון ועמית הלוי הם אורחים. מירי רגב, חיים כץ ודוד ביטן הם בעלי הבית. זו אכזבה גדולה בשבילי ובשביל רבבות ליכודניקים שהם פעילים בתנועה כדי לקדם ערכים. אבל מה שעל הפרק חשוב מכדי שנייפה את המציאות.
אולי יעניין אתכם
הכנות בהקשר הזה חשובה בדיוק לקהל שביקשתי אני לייצג בליכוד, קהל שמרגיש עמוק בבטן שהוא לא רצוי בתנועה, אבל בעלי העניין לגווניהם מספרים לו שהרשימה בעצם אחלה, כשהוא ואני יודעים שזה ממש לא המצב. ומי שראה את הודעת נתניהו עם פרסום התוצאות, שלפיה הליכודניקים זנחו את הדילים, מרגיש שגם גירשו אותו גם טרקו אחריו את הדלת. מפלטו עלול להיות הצבעה למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה או גרוע מכך, להישאר בבית ביום הבחירות.
אל האנשים האלה אני כותב עכשיו, ואומר: דווקא ליכוד! אני לא אומר את זה כי "הליכוד זה בית, הליכוד זה משפחה". ממש לא. הליכוד היא תנועה פוליטית, כלי להמרת הערכים שאנחנו מאמינים בהם לכדי חוק ומדיניות ממשלה. הליכוד היא גם תופעה תרבותית וזהותית חיובית ומרתקת, אבל אלה משניים בעיניי ביחס למהותה של התנועה: מפלגה הקובעת בדרך דמוקרטית את גורלם של העם והמדינה.
ומהמקום הזה, מתוך ההכרה שהרשימה הצפויה גרועה לאין ערוך ממה שפיללתי לו ועבדתי קשה למענו, אני שב ואומר: דווקא ליכוד. הסיבה לכך היא יישום נקודתי של הקלישאה האלמותית המיוחסת לצ'רצ'יל: הצבעה לליכוד היא החלופה הגרועה ביותר, חוץ מכל החלופות האחרות. כי ליכוד חלש עלול להמיט עלינו שוב את ממשלת מנסור עבאס.
יש לי הרבה כבוד לסמוטריץ', בן גביר ומפלגותיהם, ולא קימצתי בשבחים כלפיהם בין שורות הטור הזה לאורך שנות קיומו, למרות הזדהותי העמוקה עם הליכוד. אבל, אם מאוכזבי העסקנות הליכודית יגרמו לכך שהליכוד יתכווץ לממדים שמתקרבים לשתי מפלגות הלוויין, הם מגדילים בכך את הפיתוי לחבירה של הליכוד למפלגות השמאל המתחפשות למפלגות מרכז, עם או בלי שחקני חיזוק מימין. התוצאה תהיה ממשלת שיתוק לאומי, שבאופן בלתי נמנע תבצר את שלטון השופטים והפקידים.
אני לא תמים. ברור שגם ליכוד חזק עלול לכרות ברית עם השמאל של יועז הנדל או איזנקוט. אבל הסבירות לכך נמוכה יותר, כי ככל שניתן לליכוד יותר מנדטים, כך גדל הסיכוי לראות בכנסת את האידיאליסטים שנדחקו לירכתי הרשימה.
אני מפליג בזיכרוני לבחירות 2006, שבהן קיבל הליכוד 13 מנדטים בסך הכול. שליש מהישגו שלוש שנים לפני כן. לאן נעלמו אותם מצביעי ליכוד? האם ייתכן שמי שהצביע ל"דין נצרים כדין תל אביב" פתאום התאהב בתוכנית ההתכנסות של אולמרט? זה לא מה שקרה. אותם 25 מנדטים, או לפחות חלק ניכר מהם, פשוט נשארו בבית. הם התאכזבו מכך שהצביעו ימין וקיבלו את הגירוש.
אז אני פונה למאוכזבי הכנסת היוצאת, ולמורתעי רשימת הליכוד כפי שהיא: זכרו את 2006. הפיתוי להפנות עורף לפוליטיקה בכלל, ולמפלגת השלטון בפרט, הוא מובן. אבל בנפשנו הדבר. גם עם הרשימה הזאת, ליכוד חזק הוא המתרס היעיל ביותר נגד שלטון שמאל.