התחלה// לפני 83 שנה. "נולדתי בתל אביב וכל שנותיי אני מתגוררת בה. יש לי אח אחד צעיר ממני, ואנחנו קשורים בכל נימי הנפש".
אבא ואמא// אבא בנימין מלובני ז"ל, יליד העיירה פולטוסק הסמוכה לוורשה, ואמא חיה לבית אונגר ז"ל, ילידת העיירה יאנוב לובלסקי, הסמוכה ללובלין. "אנשי עמל ועבודה, יושר, ענווה וצניעות. הם היו בעלי נתינה אין־סופית והכרת הטוב".
זו ילדותי// "ילדות מאושרת ליד כיכר דיזנגוף עם אהבה אין־סופית של ההורים. הם לא איפשרו לנו להרגיש בקושי ומחסור, גם בימים לא פשוטים בכלל. טלפונים לא היו, והיינו קוראים זה לזה מהמרפסות. שיחקנו עם ילדי השכנים במשחקי רחוב ליד הבית ובגן הציבורי". ביסודי למדה בבית הספר הממלכתי־דתי לבנות שלמה המלך. הייתה חניכה בבני עקיבא סניף מרכז, שבט מרחבים, "תקופה שעיצבה את הזהות הלאומית שלי. עד היום חברי השבט בקשר".
מכריזים בזאת// "אני זוכרת את רגעי הכרזת המדינה ואת הישיבה מסביב לרדיו הגדול בבית. ראיתי את ההורים שלי מרוגשים ולא מאמינים. בוודאי חשבו על המשפחות שלהם שנספו בשואה ולא זכו לרגע ההיסטורי הזה. אני גם זוכרת היטב את תקופת המנדט הבריטי, למשל העוצר הגדול בתל אביב, כשאספו את כל הגברים לגגות הבתים ואני כילדה קטנה עליתי לגג לחפש את אבא. אבא שלי נבהל ורמז לי בידו לרדת מיד הביתה. לא אשכח את יציאת הבריטים מהארץ. השיירה עברה דרך הרחוב שלנו, וכולם ירדו לראות את צי המשאיות עם החיילים הבריטים שעוזבים את הארץ".
אולי יעניין אתכם
מורה ויועצת חינוכית// בתיכון למדה בתלפיות. לאחר התיכון המשיכה לסמינר למורות תלפיות ללימודי הוראה. "בסיום הלימודים וההכשרה יצאתי ללמד באשדוד, שבאותה תקופה רק נוסדה. קיבלנו את העולים החדשים ממרוקו ורומניה והעיר הייתה רק חול וחול". בהמשך למדה ייעוץ חינוכי ושימשה יועצת חינוכית בבית הספר ישורון בחולון, וכן מדריכה מחוזית בייעוץ וכישורי חיים במחוז תל אביב במשרד החינוך.
עולים// "בשנת 1936 אימי עלתה לארץ מפולין בסרטיפיקט שקיבלו היא ואחיה, מאיר אונגר. אבי עלה לארץ בזכות אחיו נפתלי ז"ל, שהגיע למכבייה השנייה כשחקן כדורגל של מכבי ורשה בשנת 1935. הוא ערק מהמכבייה והשיג סרטיפיקט לאבא, שעלה ארצה בשנת 1936. כך שאבא ואמא עלו ארצה לפני השואה והשאירו את המשפחה מאחור".
השואה// "השואה הייתה נוכחת בילדותי, בעיקר בעצבות של אמא. לאמא היה אח קטן, דוויד'ל אונגר הי"ד, שלמד בישיבת חכמי לובלין והיה עילוי. הוא התחנן לאמא שלי ולאחיה מאיר שישלחו לו סרטיפיקט. הם עשו מאמצים כבירים ולא הצליחו, והוא נספה במחנה ההשמדה בלז'ץ. זה היה שברון לב. היו ימים שאמא הייתה פתאום אומרת ביידיש 'למה לא נקברתי עם אחי?' ואנחנו היינו מסתובבים בבית על קצות האצבעות".
החצי השני// דניאל שמוקלר ז"ל, הלך לעולמו לפני שנה וחודש. היה מודד מוסמך ושמאי מקרקעין. "הייתה לנו זוגיות מופלאה עם הבנה והכלה אין־סופית. אפשרנו לכל אחד בזמנו להתקדם מבחינה מקצועית, כשכל אחד מאיתנו תומך ודואג לשני. דני היה יהודי וציוני שורשי ואמיתי".
סיפור ההצלה// דניאל היה שורד שואה. "הסיפור המכונן שליווה אותנו הוא אירוע ההצלה שלו בגטו וילנה. כל הילדים נרצחו בבורות ההריגה, ורק עשרה ילדים נשארו במחבוא בגטו, ובהם דני שהוחבא בתנור אפייה. באחד הימים הוא יצא לשאוף אוויר, ילד קטן בן ארבע בערך. דודתו בלה שמרה עליו. פתאום הופיעו שני גרמנים שנדהמו לראות ילד קטן ומיד כיוונו את הנשק לירות בו".
דודה בלה// "דודה בלה הבחינה בסכנה והחלה לנופף בידיה, לצעוק ולרוץ והגרמנים רצו אחריה. בזמן הזה דני נכנס מהר למחבוא ושמע את היריות, כשהוא מבין שדודה בלה הקריבה את חייה למענו. אומנם זה סיפור ההצלה האישי של דני, אבל זה גם סיפורו של העם היהודי. יהודים רבים הצילו את אחיהם במסירות נפש וערבות הדדית".
הנחת// שלושה. איציק "על שם אבא של דני", שמואל "על שם סבי מצד אימי שנספה בשואה", ואריה "על שם סבו של דני. זכיתי לחמישה נכדים. הילדים והנכדים הם אושר גדול. בשבילנו דור ההמשך הוא מאוד סימבולי, במיוחד אחרי השואה. העץ שהיה גדוע בענפיו לאחר השואה ממשיך להכות שורשים, להוציא ענפים ולתת פירות וזאת גאווה גדולה".
סיפורי שואה// "בתום המלחמה דני היה בן שש, והשואה הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים בבית שהקמנו. הילדים והנכדים יודעים את מה שעבר על סבא דני לפרטי פרטים. הבית מלא בספרי שואה יקרי ערך. בכל ארוחה משפחתית תמיד עלה נושא השואה. דני היה זה שדרבן אותי לקחת את הובלת הארגונים של העיירות של הוריי, שהיום הם שם דבר בארץ וגם בפולין".
העיסוק בשואה// מכהנת כיושבת ראש של שני ארגונים של העיירות פולטוסק שליד ורשה, העיירה שבה נולד אביה, ויאנוב לובלסקי שליד לובלין, שבה נולדה אימה. "המטרה העיקרית היא שימור הזיכרון והנצחת יהודי העיירות שנספו בשואה. לכל עיירה יש חברי ועד, והם עוזרים לי במשימה הקדושה למען הדורות הבאים. אנחנו עורכים כל שנה אזכרה שנתית בשיתוף יד ושם".
דיאלוג// "ביאנוב לובלסקי הוקם יחד עם תושבי העיירה, ידידי אמת שלנו, מיזם ספסל הדיאלוג. על הספסל יושבים יהודים ופולנים ומקיימים דיאלוג אמיתי. אני דואגת שמשלחות הנוער מישראל ואורחים שמגיעים מהעולם לפולין יבקרו בעיירות, ישבו על ספסל הדיאלוג ויניחו דסקיות עם שמם על הספסל שהוקם בבית העלמין היהודי, שהיה ריק ונטוש וחבריי הפולנים שיפצו והקימו במו ידיהם. היום בית העלמין הפך לאתר מורשת פולני".
לנוער הפולני// "אנחנו בקשר כמעט יומיומי עם התושבים הפולנים של שתי העיירות, ואני רואה בכך חשיבות רבה, במיוחד בימים של אנטישמיות גואה. העיירות שלנו הן אי של אהבת יהודים ואהבת ישראל. הם עושים הכול לשימור הזיכרון והנצחת יהודי העיירות שנספו. בפולטוסק ביום השואה העירייה ובתי הספר שולחים נציגים להניח זרים ולהדליק נרות זיכרון, ואני שולחת נאום שבו אני פונה אל הנוער הפולני".
לזכור ולא לשכוח// "כשבוע לפני פטירתו של בעלי דני, שיתפתי אותו במחשבה שאולי כדאי שאפסיק עם הפעילות בנושא השואה. תשובתו הייתה: ברגע שתפסיקי, שתי העיירות שלך לא תהיינה קיימות יותר בזיכרון הקולקטיבי. שבוע לאחר מכן דני נפטר ואני רואה את דבריו כצוואה רוחנית".
חשיפה היסטורית// "בעיירה יאנוב לובלסקי התרחש בחודש האחרון אירוע היסטורי מהמעלה הראשונה. בפיר עמוק מתחת לחניון בבית העירייה התגלו מצבות שהביאו הגרמנים במלחמה מבית העלמין היהודי. ביקשנו להוציא את המצבות, אבל לשם כך היה צריך לערוך חפירה וראש העיר טען שהיא תעלה המון כסף וסירב. תושבים מהעיירה נכחו בישיבות בעירייה ודרשו בתוקף להתחיל בחפירות. הם לא הרפו מהעניין".
פיסה מההיסטוריה// "יום אחד קיבלתי הודעה מראש עיריית יאנוב לובלסקי, קשישטוף אדם קואלטיס, שהם מוכנים לחפור מתחת לחניון בסכום עתק בליווי ייעוץ ארכאולוגי. הלא ייאמן קרה. לאט ובזהירות הוצאו יותר מ־300 מצבות. פשוט אוצר בלום! המצבות נאספו בשקים והובלו לשטח בית העלמין היהודי. צוותי טלוויזיה מכל פולין הגיעו כדי לראות את התגלית המרגשת. כל זה הודות לקבוצת החברים מפולין שעובדים ללא לאות כדי להנציח את יהודי יאנוב לובלסקי".
זיכרון מחודש// "משלחת פרופסורים מאוניברסיטת לובלין הבטיחה שכשהשלג יימס הם יגיעו לאתר, ינקו את המצבות ויפענחו את הכתוב עליהן. גם הרב הראשי של פולין, הרב מיכאל שודריך, יבוא ויעזור בטיפול במצבות. האירוע הזה הוא חשוב ביותר, כי המצבות האלה הן הפנים של הקהילה היהודית שחייתה שם מאות בשנים עד בואו של הצורר הנאצי, שהשמיד כל סממן יהודי. המצבות הן ההוכחה שהייתה שם קהילה מפוארת וכך הזיכרון הזה יישמר לעד".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "כגמלאית הלו"ז שלי גמיש וכולל בעיקר פגישות, כתיבה ברשתות החברתיות, קשר עם חברי העיירות בפולין, ביקור במוזיאונים ובגלריות, הליכות וצילום אורבני".
פלייליסט// "מוזיקה ישראלית ישנה וטובה, כמו אריק איינשטיין ולהקת הנח"ל".
השבת שלי// "אירוח אצל הילדים או בביתי ושיחות נפש עם הנכדים. נחת אמיתית".
דמות מופת// "בעלי, דניאל שמוקלר ז"ל, שריד גטו וילנה שערכי היסוד שלו גם בזמנים קשים היו הכרת הטוב, הכרת תודה, יושר, צניעות וחובת שימור זיכרון השואה".
מפחיד אותי// "שזיכרון השואה יישכח בדורות הבאים".
משאלה// "להמשיך בעשייה".
כשאהיה גדולה// "להמשיך את הקשר המיוחד עם העיירות בפולין ולפעול בשיתוף פעולה להנצחת זכר השואה, וגם משהו לנפש כמו התמקצעות בצילום אורבני ועוד".
לתגובות:
