זמן סלמאן: שליט סעודיה מרגיש על הגל, ורוקם ברית סונית

בסוף חודש נובמבר 2025 פורסם כי נשיא ארה"ב טראמפ קיים שיחה מתוחה עם מחמד בן סלמאן בה ניסה לדחוק ביורש העצר הסעודי להרחיב את הסכמי אברהם ולהצטרף למעגל השלום – אך זה נותר בסירובו והודיע כי הממלכה אינה מוכנה לכך במצב העניינים הנוכחי.

כעת מתבהר מדוע: במהלך השבועות האחרונים ריאד עוסקת כאחוזת תזזית בפרויקט אחר לחלוטין של סידור מחדש של הבריתות במזרח התיכון ומעבר לו – וכל זאת תוך בידוד מובהק ומופגן של מדינת ישראל ושל איחוד האמירויות. מברית הגנה משולשת עם פקיסטן ותורכיה, דרך "בלוק ביטחוני" עם מצרים וסומליה, ועד למהלכים הכוחניים לדחיקת רגליה של איחוד האמירויות בים האדום ובקרן אפריקה תוך תמיכה בממשלות "הרשמיות" בתימן ובסודאן – בן סלמאן מערבב מחדש את הקלפים האזוריים, "שוכח" איבות עתיקות ומייצר מתחים חדשים בדרכו ליצירת מזרח תיכון חדש בצלמו ובדמותו.

במקביל נרשמת התקרבות סעודית משמעותית לציר האסלאמיסטי בהובלת קטר ותורכיה, שהיא כלל וכלל איננה דבר של מה בכך. הממלכה הוציאה את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק לפני יותר מ-10 שנים, הובילה חרם מפרצי משמעותי על קטר, ומשך שנים ארוכות ניסתה למרק את שמה ולהתנתק מכל קשר לאסלאם הרדיקלי לאור הקשר הסעודי לפיגועי 11 בספטמבר – מהאידיאולוגיה הווהאבית הקיצונית ועד לאזרחות שנשאו רבים מהמחבלים, כולל אוסאמה בן לאדן עצמו.

אז מה נשתנה עכשיו?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

באופן אירוני, היחלשות הציר האיראני מסתמנת כאחת הסיבות המשמעותיות ביותר. אם בעבר החשש מההתעצמות האיראנית היווה נדבך משמעותי לסיבות להתקרבות המפרצית לישראל ולמערב, הרי שטהראן מוכה וחבולה כבר אינה מהווה זרז לכך, ולהפך – סעודיה מסוגלת להציב עצמה בחזית העולם המוסלמי כולו, להציע עצמה כמתווכת בין וושינגטון וטהראן, ואף לקרוא לטראמפ שלא לתקוף באיראן, כפי שהיה בשבועות האחרונים על פי דיווחים. הבחירה של סעודיה להרחיב את "האוהל הסוני" לעבר יריבות אידיאולוגיות ותיקות עשויה להגיע מכיוון דומה – אם סעודיה רוצה למצב עצמה כמובילה אזורית של העולם המוסלמי, אזי יהיה זה אך טבעי שמוחמד בן סלמאן ישאף להכיל גם יריבות מסורתיות כמו קטר ותורכיה, שמובילות קו יותר אוהד כלפי האחים המוסלמים, תחת כנפיה של ריאד.

יש שפירשו שהמהלך החדש של מוחמד בן סלמאן לעיצוב מחדש של המזרח התיכון מקורו דווקא בחשש סעודי מהגמוניה ישראלית אזורית. על פי שיטה זו, ריאד רואה בישראל של השנתיים האחרונות שחקנית כוחנית ומאיימת, המערערת על היציבות האזורית, תוקפת בזירות רבות ומגוונות – כולל אצל שכנתה קטר – ומביטה בחשש לעבר התיאום עם אבו דאבי בים האדום וההכרה הישראלית בסומלילנד בקרן אפריקה. לצורך כך, בן סלמאן כורת בריתות ומחזק קשרים גם עם שחקניות שבעבר היו יריבות ברמה האידיאולוגית, במטרה לייצר משוואה של "הלנו את אם לצרינו" מול "האחות הקטנה" אבו דאבי.

הצורך בהתקרבות לציר האסלאמיסטי ובכריתת בריתות עימו מובן עוד יותר כאשר רואים גם את הקרבה שחש ממשל טראמפ כלפי אותן מדינות, בייחוד תורכיה וקטר. ארדואן ושיח' תמים נתפסים בוושינגטון כבעלי ברית קרובים, וחברי הכוורת הקרובה של טראמפ – מוויטקוף וקושנר ועד השליח והשגריר תום באראק – נמצאים בקשרים טובים עם שתיהן. ייתכן שהאווירה שממשל טראמפ מייצר מוושינגטון היא שאסלאם פוליטי קיצוני הוא כבר לא מילה גסה, עובדה שניתן לראות בלגיטימציה שמעניק הממשל האמריקני למשטר אלשרע ובביכורו על פני שחקנים מתונים כמו הכורדים והדרוזים; מעבר לקשרי הידידות העזים של טראמפ עם ארדואן בתורכיה ועם שיח' תמים בקטר. במילים אחרות, התקרבותה של סעודיה לקטר ולתורכיה איננה כרוכה במחירים גבוהים מול ארצות הברית, ולהפך – היא עשויה להעלות את קרנה בפני הממשל האמריקני שאוהד מאוד את שתי השחקניות הללו.

על כל פנים, נראה שבן סלמאן קורא את המפה הגיאופוליטית מתוך עמדה של ביטחון עצמי רב, ורואה בממלכתו נכס אסטרטגי חיוני מדי לארצות הברית – בתחום האנרגיה, תחרות הבינה המלאכותית מול סין, והסדר האזורי הכללי – מכדי שוושינגטון תוכל להפעיל עליה לחצים משמעותיים. מעמדה זה של סעודיה מאפשר לה לרקום רשת בריתות אזורית שמותירה את ישראל – וכן את איחוד האמירויות – מחוץ למשוואה.

שני מחנות לחמישה עמים?

מנקודת מבטה של ישראל מתגבש מצב מאתגר ביותר. כאמור, המסגרת האזורית העולה מדירה ומבודדת את ישראל באופן מכוון, ומייצרת מולה חזית "הגנתית" תוך העצמה ולגיטימציה של המחנה האסלאמיסטי-סוני. זאת במקביל לקמפיין דה-לגיטימציה שסעודיה עושה באמצעות שופרותיה ברשתות לעצם הרעיון של נורמליזציה עם ישראל, באמצעותו היא מנגחת את אבו דאבי כבר שבועות ארוכים.

את התשובה הישראלית זכינו לראות בשבועות האחרונים בדמות פעלתנות יוצאת דופן בתחומי החוץ והביטחון. הידוק היחסים עם יוון וקפריסין, ההכרה בסומלילנד, משלחות ישראליות באבו דאבי – שזכו בתורן לציוצים חיוביים מצד בכירים באמירויות. במקביל הודו ואיחוד האמירויות הידקו גם הן את היחסים ביניהן עם ביקור רשמי רם דרג של מנהיג האמירויות מוחמד בן זאיד בניו דלהי השבוע וחתימה על הסכמים משמעותיים בתחומי כלכלה, אנרגיה ותשתיות. הודו, כזכור, היא אויבת מרה של פקיסטן; וליוון וקפריסין היסטוריה ארוכה של חיכוכים מול תורכיה – שתי מדינות שהתקרבו לסעודיה מאוד לאחרונה לאור מהלכיו של בן סלמאן.

האם מתרקם כאן "מחנה נגדי", הכולל את הודו, איחוד האמירויות, ישראל, יוון וקפריסין?
חשוב לומר כי מדובר כעת בניצניה של מגמה – ולא במעשה מוגמר; וכן כי המסגור לפיו שני מחנות מגובשים ומתחרים עולים עשוי להיות קצת מטעה. קשה להאמין שמערך השותפויות החדש ייצר "נאטו ערבי" בהובלת סעודיה; וגם לא בטוח ש"המחנה שמנגד" יתארגן כגוש מלוכד. מארג הקשרים בין המדינות, המתיחות הרעיונית, וכן העובדה שבמזרח התיכון כולם מדברים עם כולם גם בעת לחימה בשדה האידיאולוגי או בין כוחות פרוקסי – הופכים את ההתגבשות המוחלטת של המחנות לאירוע שהוא יותר אידיליה מאשר ריאליה.

תורכיה, לדוגמה, לא תרצה לפגוע ביחסיה עם אבו דאבי – גם אם בן סלמאן יחפוץ בכך בכל מאודו; ומאידך מצרים וירדן ממשיכות לשתף פעולה עם ישראל בתחומי האנרגיה, התשתיות והביטחון כפי שהיה עד כה, ולא נראה שהן ייגררו לביטול הסכם השלום חרף הזעם על ההכרה הישראלית בסומלילנד. ומהצד השני, להודו האינטרסים שלה והיא נמצאת בקשרים מסוימים עם איראן; איחוד האמירויות שומרת על כבודה של "האחות הגדולה" סעודיה; ויוון וקפריסין מחויבות גם הן לאינטרסים אחרים כחברות האיחוד האירופי מצד אחד, וכחברות נאט"ו מצד שני – לצידה של היריבה הנצחית תורכיה, למורת רוחם של כל הצדדים.

על כל פנים, הפעלתנות של בן סלמאן במרחב לא מותירה מקום לספק כי הוא חש "על הגל" ושואף למצב מחדש את מעמדה של ממלכתו – ואת מעמדו שלו עצמו – ברחבי המזרח התיכון ומעבר לו, תוך התקרבות ליריבות מסורתיות וגילוי גמישות אסטרטגית בשאלות אידיאולוגיות, בעודו מתרחק יותר ויותר מרעיון הנורמליזציה עם ישראל. במקביל, הפעולות הישראליות בזירה הבין לאומית הן בגדר בשורה טובה, בתקווה שירושלים לא תישאר בסטגנציה ריאקטיבית ותמשיך במגמה הפרו-אקטיבית, בתיאום עם בעלות בריתה באזור ובעולם.

הכותב הוא חוקר בזירה האזורית במכון מיינד ישראל