אני מקווה שהרמח"ל יסלח לי שאני שוב מצטט מתוך ספרו 'מסילת ישרים' כדי להמחיש נקודה אקטואלית, אבל בחודשים האחרונים אני שוב ושוב נזכר בפסקת הפתיחה שלו: "החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דבריי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכול, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה". כלומר, דווקא בגלל שהדברים ידועים, ברורים ומפורסמים מאוד – אנשים טובעים בחומר, הולכים לאיבוד ומתייאשים מלנסות להבין מה בעצם העניין, או יותר גרוע – בטוחים שהם שולטים בחומר, ולא טורחים לנסות להבין ולהתעמק.
אני לא חושב שיש שתי פרשות שכל כך מעסיקות את הציבור בשנים האחרונות כמו פרשות ה'בילד' וקטארגייט. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת – מרוב עיסוק תקשורתי, אנשים פשוט לא מכירים את הפרשות הללו וטועים בפרטים הכי בסיסיים, ומערבבים בין הפרשות והמעורבים השונים. הטור הזה לא נועד לחדש חידושים, אלא להסביר. בטור הנוכחי אנסה לתת רקע והסבר על פרשת ה'בילד'. בשבוע הבא נסביר על פרשת קטארגייט.
בשלהי אוקטובר 2024 פרצה לחיינו פרשת ה'בילד', או בשמה הנוסף פרשת המסמכים המסווגים. חייל מילואים מאמ"ן בשם ארי רוזנפלד נעצר לחקירת שב"כ. יחד איתו נעצר ונחקר אלי פלדשטיין, יועץ תקשורת של ראש הממשלה נתניהו. חודש וחצי לפני כן פורסמה ידיעה בעיתון הגרמני ה'בילד'. הידיעה הציגה את מנהיג חמאס יחיא סינוואר כמי שמהתל בישראל ואינו מעוניין בהסכם להשבת החטופים. הרקע לפרסום היה לחץ תקשורתי פנימי בתוך ישראל עקב רצח ששת החטופים על ידי חמאס ברפיח ב־31 באוגוסט. לשכת ראש הממשלה פעלה להדוף את הלחץ הזה. אלי פלדשטיין החליט להשתמש במסמך מודיעיני שנתפס על ידי צה"ל כדי להדוף את הביקורת. את המסמך הזה העביר לו נגד צעיר במילואים בשם ארי רוזנפלד, עוד בחודש יוני 2024. רוזנפלד סבר שמדובר במסמך מודיעיני חשוב ביותר, ולכן פעל להעביר אותו לידיעת ראש הממשלה. באמצעות חותנו של רוזנפלד הוא הגיע לדובר של ראש הממשלה אלי פלדשטיין, והעביר לו את המסמך שלגישתו זה בגדר "פיקוח נפש" שראש הממשלה יֵדע עליו.
על רקע הסערה הציבורית, החליט פלדשטיין לשלוף את המסמך הזה ולפרסמו. יש לציין כי רוזנפלד לא ידע שאין לפלדשטיין סיווג ביטחוני מתאים, ולא ידע כי בכוונת פלדשטיין להשתמש במסמך הזה לצורך פרסומו. מלכתחילה פלדשטיין ניסה לפרסם את המסמך בחדשות 12. הצנזורה הצבאית אסרה מכול וכול את פרסומו של המסמך, בשל הדרך שבה הגיע לידי צה"ל והחשש לחשיפת מקורות מודיעיניים ולפגיעה בביטחון המדינה. לאחר שהעורך בחדשות 12 ניסה לשכנע וללחוץ על הצנזורה, הוא הרים ידיים.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אבישי גרינצייג
הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם
עוד מאת אבישי גרינצייג
השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה
עוד במשפט
הטרדה או מחאה לגיטימית? ארגוני שמאל עתרו נגד הנהלת בתי המשפט
עוד במשפט
מנדלבליט על פרקליטות מחוז ירושלים: "הרגשתי לא בנוח איתם"
עוד מאת אבישי גרינצייג
המועצה לזכויות הסבתא: מערכת המשפט מבזבזת את זמנה לחינם
עוד מאת אבישי גרינצייג
למה אנשי תקשורת מתעקשים לכרות את הענף שהם יושבים עליו?
פלדשטיין לא הרים ידיים והחליט לעקוף את הצנזורה, למרות שידע את הסיבה לפסילת פרסום המסמך. הוא פנה לישראל אינהורן כדי שיסייע לו לפרסם את המסמך הזה בחו"ל. אינהורן, שבשנים האחרונות מתגורר בסרביה, מקורב מאוד לאנשי לשכת ראש הממשלה ופעל עימם בשיתוף פעולה עסקי בכמה פרויקטים תקשורתיים. בעברו שימש כקמפיינר של מפלגת הליכוד בבחירות. אינהורן חיבר את פלדשטיין עם סגן העורך של עיתון ה'בילד' הגרמני. בהמשך הועלה על הקו לשיחת ועידה אותו ארי רוזנפלד, כדי לשכנע באותנטיות המסמך וחשיבותו. רוזנפלד טען שהוא כלל לא ידע מה מטרת השיחה ושהיא נועדה לשכנע את הכתב לפרסם אותה. החוקרים מאמינים שגרסתו נכונה, והוא הוטעה בנוגע למטרת השיחה ובנוגע לזהות המשתתפים בשיחת הוועידה הזאת.
רוזנפלד מסתבך
חולף זמן מה, וב־6 בספטמבר הידיעה מקבלת את עמוד השער של ה'בילד', העיתון נפוץ ביותר באירופה כולה. הידיעה, לשון המעטה, לא הייתה מדויקת ביחס למסמך המקור, ובפרט בנוגע לטענה שהוא נכתב על ידי סינוואר או על דעתו. מכיוון שמטרת פרסום המסמך לא הייתה להשפיע על דעת הקהל העולמית אלא על דעת הציבור הישראלי, מיד לאחר הפרסום פלדשטיין דאג שכל כלי התקשורת בישראל יעשו פולו־אפ לידיעה הזאת.
איך אפשר לעשות זאת אם הידיעה נפסלה לשידור על ידי הצנזורה? ובכן, לצנזורה יש כלל שמותר לתקשורת הישראלית לפרסם ידיעה שמתבססת על ידיעה בחו"ל, אם העיתונות הישראלית אינה מוסיפה פרטים מסווגים נוספים, וכל עוד היא מקפידה לייחס את המידע הזה לתקשורת הזרה. כשלעצמה, זו פרקטיקה עקומה ומוזרה שמייצרת בדיוק את החששות האלה של הדלפה לחו"ל כדי לעקוף את הצנזורה בעסקה סיבובית, אבל זה נושא לטור אחר.
נחזור לפרסומים בתקשורת הישראלית, שאותם דחף אלי פלדשטיין. כך, לדוגמה, פורסם ב־Ynet: "כיצד לענות את משפחות החטופים ואיך לתמרן את הקהילה הבינלאומית – והכול למען המטרות הבאות: שיקום היכולות הצבאיות לפעולה נגד ישראל, התשת המנגנון הפוליטי והצבאי של ישראל, והגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל. העיתון הגרמני 'בילד' דיווח הבוקר (שישי) על מסמך שהגיע לידיו ואותר באביב השנה, ככל הנראה במחשבו של מנהיג חמאס יחיא סינוואר, ובו הנחיות אסטרטגיות לארגון הטרור לצורך ניהול המשא ומתן מול ישראל".
עוד נכתב בידיעה כי "המסמך, שפרטיו אושרו על ידי סינוואר באופן אישי, מגלה כי לחמאס לא ממש אכפת מסיום מהיר של המלחמה יותר מאשר מסבלם של האזרחים הפלשתינים ברצועת עזה. להפך – 'יש לשפר סעיפים חשובים בהסכם, גם אם המשא ומתן יימשך לאורך זמן רב יותר'. ארגון הטרור מודה ש'יכולותיו הצבאיות נחלשו', אך מבחינתו אין צורך בסיום מהיר של המלחמה למרות מצוקת האוכלוסייה. בעיתון הגרמני מדגישים כי מותם של אלפי אזרחים פלסטינים בתקיפות צה"ל מאז תחילת המלחמה כלל לא מוזכר במסמך האסטרטגי של חמאס. בהתייחס לטרור הפסיכולוגי מול ישראל, צוין במסמך כי 'יש להמשיך להפעיל לחץ פסיכולוגי על משפחות האסירים (החטופים) גם עכשיו וגם בשלב הראשון (של הפסקת האש), כדי שהלחץ הציבורי על ממשלת האויב יגבר'".
פלדשטיין רצה להמשיך את הסיבוב התקשורתי, וניסה לקדם פרסומים בתקשורת שהמסמך הזה מאוד מאוד רגיש מבחינה מודיעינית, ושהוא הוסתר מהדרג המדיני. צה"ל נכנס למגננה, ודאג באמצעות העיתונאי רונן ברגמן לפרסם שנפתחת חקירה בצה"ל כדי למצוא את זהות המדליף, ושמדובר בפרסום מסולף ומגמתי. פלדשטיין נלחץ מההכחשה התקשורתית לאותנטיות המסמך, ופנה לרוזנפלד בבקשה לקבל את המסמך המודיעיני הגולמי כדי להוכיח את נכונותו. החל מהנקודה הזאת רוזנפלד בעצמו הסתבך. אם עד אז רוזנפלד היה בטוח שהוא מעביר מידע מודיעיני לראש הממשלה בציר עוקף, כעת הוא לכאורה כבר מבין שמטרת המהלך היא פרסום בתקשורת. להגנתו יטען שהיה בטוח שהדברים נעשים על דעת ראש הממשלה ובהיתר חוקי.
פלדשטיין מנסה לדחוף לכלי התקשורת בישראל את הידיעה המודיעינית הגולמית. בשלב הזה בצנזורה ובאמ"ן נחרדים מכך שמסמך מודיעיני גולמי מסתובב אצל העיתונאים, והצנזורה פוסלת את פרסום המסמך עצמו. החקירה בצה"ל עולה שלב, ומתנהלת בדיקה בתוך מערך ביטחון המידע בצה"ל. כמה חיילים באמ"ן נחקרים, ובכללם ארי רוזנפלד שמכחיש כל קשר להדלפה הזאת. החקירה בעצם מגיעה למבוי סתום, כאשר בצה"ל לא מצליחים לגלות מי החייל המדליף. בעקבות כך החקירה מועברת לשב"כ, ובאמצעות צווי חדירה לטלפונים של החיילים החשודים הם מגלים מהר מאוד שמדובר ברוזנפלד. בחקירה בשב"כ הוא מודה בכול.
אוריך ידע ואישר
גרסאותיו של פלדשטיין מורכבות ומסובכות ועברו תהפוכות שונות. מלכתחילה טען שפעל לגמרי לבד. בהמשך טען שצחי ברוורמן, ראש הסגל של ראש הממשלה, ידע אבל רק בדיעבד. בפועל – הראיות הגולמיות מראות שיונתן אוריך ידע מראש ולכאורה גם עופר גולן וגורמים נוספים, אך יש לפרקליטות קושי כבד להוכיח שאוריך אישר להדליף את המסמך הזה ל'בילד'. לאחר שבחדשות 12 קיבלו תשובה שלילית מהצנזורה, פלדשטיין שולח לאוריך: "מי יש לך לשרוף משהו בחו"ל, משהו גדול. משהו גדול מתבשל".
מלכתחילה טענה הפרקליטות שאוריך הוא זה שהפנה את פלדשטיין לאינהורן, ומשם הפרסום הגיע לכתב ה'בילד' הגרמני. כך טען פלדשטיין בשלבים המאוחרים של חקירותיו. אלא שבחודש מאי 2025, חוקרי המשטרה הבינו שהם בבעיה אמיתית בנוגע לטענה הזאת. מדוע? כי לאחר שפלדשטיין שלח את ההודעה הזאת, לא התקבלה מאוריך הודעה בתגובה. טוב, תגידו שאולי זה היה בשיחה טלפונית, אבל גם שיחה טלפונית לא הייתה. אולי בשיחת ווטסאפ? גם זה לא. לא SMS, לא וואטסאפ, לא טלגרם ולא סיגנל. לא כלום. רגע, אולי הם נפגשו פיזית? גם זה לא מסתדר. בדיקת איכוני הטלפונים של השניים מלמדת כי בזמן שבין שליחת ההודעה של פלדשטיין ובין הפנייה של פלדשטיין לאינהורן – אוריך ופלדשטיין לא היו פיזית באותו אזור.
כלומר, לכאורה פלדשטיין לא פעל על פי הוראתו של אוריך. האם אוריך ידע על כוונה כללית? נראה שכן, אבל את ההחלטה הסופית להדליף ל'בילד' קיבל פלדשטיין לבד. פלדשטיין טוען שפעל בהוראה של יונתן אוריך ובידיעתו של ראש הממשלה. אין לכך ראיות. אבל היכן אוריך כן מסובך? בשתי נקודות שונות.
כתבנו על כך שלאחר הפרסום ב'בילד', רונן ברגמן פרסם שהידיעה ב'בילד' מגמתית. בעקבות כך פלדשטיין קיבל את המסמך המודיעיני הגולמי והעביר אותו לעיתונאים ישראלים ביודעו שהוא פסול על ידי הצנזורה. פלדשטיין מציע את הרעיון הזה לאוריך, שמשיב לו בהודעת וואטסאפ: "סע, ננסה". כלומר, אין ספק שאוריך ידע ואישר את ההדלפה של המסמך המודיעיני הגולמי. זו ההסתבכות המשמעותית.
פרט לכך, אוריך מסובך בפרשה זו בעבירה של השמדת ראיה. מדוע? כי למחרת מעצרו של פלדשטיין – אוריך מיהר להחליף טלפון, לא גיבה את התוכן מהטלפון הישן ולמעשה פירמט אותו. בחקירתו מסר אוריך גרסה יצירתית ומשונה שהוא בכלל לא ידע שפלדשטיין נעצר ושסיבת החלפת הטלפון היא כי הוא חושש שהאיראנים או הרוסים מרגלים אחריו, ולכן הוא מחליף את הטלפון מדי כמה חודשים. הגרסה הזאת לא מחזיקה מים ומופרכת לחלוטין. לא ניכנס לכל פרטיה, אבל נסתפק בכך שהחוקרים הצליחו להוכיח שהפעם האחרונה שאוריך החליף טלפון הייתה שנתיים וחצי קודם לכן.
בתקופה הקרובה, הפרקליטות צריכה לקבל החלטה בנוגע להעמדה של יונתן אוריך לדין, זאת לאחר שפלדשטיין ורוזנפלד כבר הועמדו לדין בפרשה זו. בתוך הפרקליטות יש מחלוקת האם להעמיד לדין את אוריך גם על ההדלפה ל'בילד' למרות הקושי הראייתי להוכיח זאת, או להסתפק בהעמדה לדין על ההדלפה של הידיעה הגולמית לעיתונאים הישראלים ועל השמדת ראיה. הפרקליטות צריכה לקבל החלטה גם בנוגע לאינהורן, כאשר יש ראיות ברורות לכך שידע שהמסמך הזה נפסל על ידי הצנזורה בישראל, ושההדלפה לחו"ל נועדה לעקוף את החוק הישראלי.
ומה לגבי ראש הממשלה? אין ספק שראש הממשלה שמח מהפרסום ב'בילד', וכך כל הלשכה שחגגה על הפרסום ועל הפולו־אפים בתקשורת הישראלית. אוריך כתב לפלדשטיין בצורה אותנטית לאחר הפרסום: "הבוס מבסוט". אבל אין ראשית ראיה לכך שנתניהו ידע על כך מראש, או שידע שפלדשטיין ניסה לפרסם את המסמך בישראל והצנזורה פסלה זאת. לטענת נתניהו, הוא ידע על כך בדיעבד מהתקשורת. הפרקליטות מאמינה לטענה זו. פלדשטיין מנהל מאבק במשך יותר משנה כדי לשכנע שנתניהו ידע, ושבכל מקרה – הוא פעל על פי הוראותיו של אוריך, ומבחינתו הוא היה בטוח שהוא "פועל ברשות ובסמכות".
לתגובות:
