התחלה// לפני 50 שנה, בשכונת רמת אילן שבגבעת שמואל. "ילדות גוש־דנית קלאסית". השלישית מתוך ארבעה ילדים.
אבאמא// ישראל שלמון (83), בן כפר פינס. כלכלן, כיהן כסמנכ"ל בנק מרכנתיל. אמא שושי (80) הייתה מנתחת מערכות בתעשייה האווירית. "אבא שלי דחף אותנו להישגים ולעצמאות. אמא בתנועה הפוכה עטפה אותנו בהמון חום ושייכות ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו. כילדים זו הייתה ממש השלמה מבורכת. לחשוב בצורה עצמאית ותמיד לדרוש מעצמך יותר, אבל ממקום בטוח שמקבל את עצמו".
פשטות// "אף על פי שההורים שלי היו בתפקידים בכירים, הבית חינך לצניעות. לא מותגים ולא שום דבר ראוותני. לא חסר לנו כלום, אבל הכול היה פשוט ומינימליסטי. הצניעות הייתה ערך".
סבא יהודה// "סבא שלי יהודה הראל ז"ל, אבא של אמא, היה ועודנו דמות משמעותית בחיי. בתור ילדה ראיתי אותו ממש חי תורה. כשהייתי בת 15 הוא העניק לי את הספר 'סנה בוער בקוצק', ספר על הרבי מקוצק, ואני נדבקתי לספר הזה. הרבי מקוצק הוא דמות שלוקחת כל דבר עד הסוף, בלי פשרות. זה שבה את ליבי. בהמשך סבא נתן לי את 'שפת אמת' והתחלתי ללמוד אותו בשבתות כנערה צעירה. שם התאהבתי בלימוד התורה".
אולי יעניין אתכם
תיכון// אולפנת אמונה בני ברק. "בכיתה י' קרה מבחינתי מהפך. היו לנו מחנך ומורה למוזיקה חב"דניק, ושניהם לימדו אותי בעיקר תורה לשמה. למדנו תורה ברמה גבוהה, והלב נפתח". הייתה חניכה בסניף בני עקיבא קריית אונו. "בכיתה י' הוציאו אותי להיות מדריכת חוץ בסניף גבעת שמואל. את כל התהליכים הרוחניים שעברו עליי העברתי גם לחניכים. זה היה קשר עמוק ומשמעותי".
מדרשה// "בסיום התיכון החלטתי ללכת ללמוד שנה במדרשת ברוריה. זאת הייתה בשבילי שנה משנת חיים. הרבנית אסתי רוזנברג הייתה הר"מית שלי. לא יכולנו להפסיק ללמוד. היינו חבורה שטרפה את ארון הספרים. שם התקבעה בנפש המחויבות להלכה, וקיבלתי את הנגישות לארון הספרים היהודי. בהמשך, לאחר השירות, הרגשתי צורך ללמוד אמונה לעומק. הלכתי למדרשת הרובע ומצאתי שם את תורת הרב קוק, שהיא מגדלור ומצפן לחיים עד היום. אני אומרת על עצמי בחיוך שאני 'אורות דרובע בכלים דברוריה'".
שנתיים שירות לאומי// שנה ראשונה במושב רוויה, באתר קרוואנים של עולי מבצע שלמה מאתיופיה. "בשנה השנייה חזרתי להיות קומונרית בסניף שלי בגבעת שמואל. החוויה הזאת הייתה מאוד חזקה בשבילי. הזדמנות ראשונה לקחת אחריות על ניהול כולל של מוסד חינוכי. הסניף הפך לבית שני לנוער של גבעת שמואל. פעולות, לימוד תורה, התנדבויות, העיקר שהסניף יהיה תמיד פתוח ותוסס מעשייה".
משפטים// השלימה תואר במשפטים באוניברסיטה העברית. "החיבור לבית המדרש היה אמור להוביל אותי באופן טבעי ללימודי הוראה, אבל לאבא שלי היה חשוב מאוד שאלמד משהו שיפתח לי אפשרויות בחיים, בטענה ש'אף פעם לא מאוחר להיות מורה'. אז למדתי משפטים. אפילו עבדתי כעורכת דין במשך שנתיים, אבל הלב משך אותי לחינוך. בדיעבד אין בי חרטה על לימודי המשפטים. הרבה מרוחב הדעת וההיכרות שלי עם תחומי החיים הגיע משם. זה משרת אותי בניהול ובחיים באופן כללי".
נגוהות// האינתיפאדה של שנת 2000 פרצה בראש השנה במהלך הלימודים באוניברסיטה. "היו מהומות בכל הארץ. שם נפל לי האסימון כמה אוסלו הוא אסון נורא והחלטתי לעשות מעשה: מיד אחרי סוכות עזבתי את הדירה בירושלים ועברתי לגור ביישוב נגוהות בדרום הר חברון. היו שם בזמנו עשר משפחות, ובאנו שלוש בנות רווקות".
עמית// באותה תקופה פגשה את מי שעתיד להיות בעלה, עמית הלוי. "כבר אז הוא היה אדם חדור אידאולוגיה של אהבת הארץ. חיפאי במקור, שלמד במרכז הרב תשע שנים, עשה 'הסדר מרכז', ובשלב שהכרנו הוא עבד בצ'ק פוינט במחשבים. עם עמית הכול היה נורא מהר. אחרי שבועיים התארסנו".
החצי השני// חבר הכנסת עמית הלוי (54) מהליכוד. "נפש תאומה וחברותא עמוקה שלי. עמית הוא שליח ציבור במלוא מובן המילה. אנחנו תמיד יחד בעשייה. כשהקמתי מדרשה הוא ניהל אותה, וכשהוא הקים את המכללה למדינאות ועמד בראשה במשך 13 שנים, אני כתבתי לו תוכניות לימוד. אנחנו זוכים לחלום ולהגשים יחד".
הנחת// שישה. הדר בת־עמי בת 24, יהודה הראל בן 22, כנה בת 19, טליה בת 16, אברהם בן 14, מתניה בן 12. "הם שותפים אמיתיים לדרך. מקור כוח. אני מתייעצת איתם ומשתפת אותם בכל דבר".
על הגבעה// בהיותם זוג צעיר, אחרי חצי שנה בנגוהות, הם יצאו להתיישב בגבעה שממול. "ראינו שערבי מהכפר הסמוך מתחיל לחרוש את הגבעות ששייכות ליישוב, והחלטנו שאנחנו עוברים לשם. היינו שלוש משפחות, בלי מים, בלי חשמל, בלי גדר. הוצאתי רישיון נשק. הייתה לנו תינוקת בת חודש. זה היה מאתגר, פעם עף הגג באמצע הלילה מהסופות, ופעם מכונת הכביסה עפה מהרוח אל הכפר. גרנו שם חמש שנים. היום, על הבית שבנינו בעשר אצבעות כפשוטו, יש מגרשים לבנייה. זה מרגש ברמות".
מדרשת נגה// "בשנים ההן הייתי עורכת דין, אבל הלב שלי רצה ללמוד וללמד. בברית של הבן השני אמרתי לעמית שבעצם החלום שלי הוא להקים מדרשה לבנות. דיברנו עם המזכיר של היישוב והוא זרם עם הרעיון. שכרנו קרוואנים, ראיינו בנות מכל הארץ, ובשיתוף עם עיריית קריית גת בנינו מדרשת שילוב. בבוקר הבנות עשו שירות, ואחר הצהריים ובערב למדו תורה. זו הייתה מדרשה מדהימה. כמו משפחה. עד היום הבנות שלמדו בה הן בשבילי כמו אחיות קטנות".
לקדומים// אחרי שלוש שנים עברה המדרשה לקדומים, שם פעלה עוד חמש שנים. "בתוכנית הלימודים במדרשה היה משהו מאוד מיוחד בעיניי, איזון מיוחד בין שכל לרגש, כלל ופרט, ספרי יסוד, אקטואליה, ארץ ישראל ומנהיגות. הכול נבע ממחשבה איך מצמיחים בנות גדולות, עם חיבור לתורה ממקום עצמאי ואותנטי".
לחינוך הציבורי// "באיזשהו שלב הייתה לי מחשבה לעבור לחינוך הציבורי ולהגיע למסה גדולה יותר של בנות. הייתי בת 38, התקבלתי לבית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל, שם קיבלתי תעודת הוראה וניהול ועברתי למערכת הפורמלית. בשלב הראשון עבדתי עם המפמ"ר של מחשבת ישראל, הרב יוחאי רודיק, לחדש את שיטות ההוראה במקצוע. בד בבד במשך ארבע שנים הייתי רבנית אולפנת טליה בירושלים. גיליתי את העולם של הנוער והתחברתי מאוד" .
החיים בהולד// בגיל 44, תוך כדי היערכות לדוקטורט במחשבת ישראל, חלתה בסרטן ונאלצה לעצור את כל התוכניות ולהתרכז בטיפולים ובהחלמה. "אחרי הגילוי היה חודש של בכי ואבל. זה לא היה קל, אבל אחרי חודש הפנמתי שזו החבילה שהקב"ה נתן לי, ואני משתדלת לגדול איתה ודרכה".
מחוזקת לעולם// "עברתי ניתוח, טיפולי כימותרפיה, הקרנות, טיפול ביולוגי, הכול. שקעתי בתהליך ריפוי. זו הייתה שנה של התכנסות פנימה, שקט, והמון תמיכה ואהבה. עד אז הייתי אדם מאוד משימתי, ופתאום זה לא מתאפשר. אבל דווקא מתוך החולשה הרגשתי איזו התנקות. אני מאמינה שזה יצר בי חוסן וחיבור למקום שלֵו וגבוה יותר".
אולפנת צביה ירושלים// אחרי שנת הבראה נכנסה לתפקיד ראש אולפנת צביה ירושלים, תפקיד שהיא ממלאת עד היום. "הרגשתי שראש אולפנה זה ממש הייעוד שלי, החיבור בין שלושת הצמתים של חיי – תורה, חינוך וניהול. לאהוב את התלמידות ולהסתכל עליהן כעל אדם שלם, שנמצא בחיפוש ובדיוק של הזהות שלו". באולפנה לומדות 380 תלמידות, מכיתה ז' ועד י"ב. בשנה הבאה תעבור האולפנה למבנה חדש בשכונת חומת שמואל, אחרי 50 שנה שבהן שכנה ברחוב ירמיהו במרכז העיר.
תורה נשית// "הגעתי לאולפנה עם רצון להביא את חוויית המדרשה לגיל התיכון. אני מאמינה שעם כל השנים של לימוד תורה נשי, עדיין לא פיצחנו מה בדיוק זה אומר. זה אתגר אדיר שהאולפנות צריכות לפצח".
עומק העומקים// "המלחמה הייתה חוויה מאוד חזקה באולפנה. פתאום כולם ראו איך 'דור המסכים', שהיו בטוחים שהוא שטחי וכביכול לא מחובר לכלום, הוא בעצם עומק העומקים וקודש הקודשים. במפגשים עם משפחות חטופים, בהתנדבויות ובעשייה רואים כמה אכפת לבנות מעם ישראל, ואיך הן חיות בתודעה של גאולה".
הרבנית// "כשנכנסתי לראשות האולפנה ביקשתי שיקראו לי הרבנית. לא לכולן זה היה קל. עד אז בראש האולפנה עמדו רבנים גברים, ובדרך כלל אישה בתפקיד היא פשוט 'המנהלת'. מבחינתי זו אמירה שלפני שאני מנהלת ולפני שאני אשת חינוך, אני אשת תורה. אם אולפנה היא מוסד שבא לחנך לאהבת תורה ויראת שמיים, חייבת לעמוד בראשה דמות תורנית שתהיה כתובת והן תוכלנה להתחבר אליה ולהזדהות איתה".
שליחים// "תמיד שואלים אותנו איך אפשר להסתדר בבית אחד עם שני תפקידים כל כך תובעניים כמו חבר כנסת וראש אולפנה. הסוד שלי טמון באינטגרציה. השליחות הציבורית שלו ושלי, הבית והילדים – כולם שותפים לחזון אחד וגם למעשה".
ובמגרש הביתי:
מה הלו"ז// קמה בחמש בבוקר, "הזמן הכי יעיל בבית ובעבודה. תפילה בנחת, שיחת בוקר עם עמית, התארגנות בבית. יציאה בשבע לאולפנה למרתון של עשייה".
פלייליסט// "פודקאסטים על היסטוריה ושיעורי התורה המופלאים של גיסתי לימור שלמון".
השבת שלי// "זמן משפחה אחרי כל השבוע העמוס".
דמות מופת// הרב קוק זצ"ל, "כל מה שאני עושה זה בהשראת התורה הגדולה שלו".
מפחיד אותי// "המאבקים הפנימיים שהורסים את החוסן הפנימי שלנו כעם".
משאלה// "שמשרד החינוך ייתן לנו את החופש ליצור".
כשאהיה גדולה// "ללמד תורה".
לתגובות:
