אניח את הקרדיט העיתונאי שלי על כף המאזניים, ואפתח בקביעה יומרנית: אני לא נותן יותר מעשרה אחוזים שבצלאל זיני אכן הבריח סיגריות לעזתים בעבור בצע כסף. לא קונה סיגריות ולא קונה את זה. אני מכיר את הנפשות הפועלות, וגם שוחחתי עם אנשים שמכירים את הסיפור – זה לא מה שהתקשורת והפרקליטות מוכרות לכם. יש עוד סיבה לא להאמין, אבל נגיע אליה בהמשך. המילים הגדולות "קשירת קשר לביצוע פשע", "סיוע לאויב בשעת מלחמה" ו"הפרת אמונים" יתגלו כעורבא פרח לחלוטין בנוגע לבצלאל זיני, או לכל היותר קשר עקיף ומאולץ לחלוטין.
אתן ציור שיסבר את האוזן: זיני הוביל שיירה של כלים כבדים במסגרת תפקידו במילואים, ובתוך השיירה היה חייל או עובד קבלן שהעביר טובין לאיש קשר עזתי. אני כמובן לא קובע שזה מה שקרה, אבל אני מוכן להניח את יוקרתי על אירוע ברמה הזאת ומטה.
בצלאל זיני, כך מבין כל בר דעת, הוא לא הסיפור פה. מבחינת התיק, הוא אחד מתוך תשעה נאשמים, ולא מהחמורים שבהם. כשלעצמו, הוא לא נושא בדרגה בכירה בצבא וגם לא באזרחות. הוא היה צריך לעניין אותנו כמו תשעת האנונימיים האחרים, או כמו חיילים שהואשמו לאורך המלחמה בעבירות דומות (שאפילו לא שמעתם עליהם). כל בר דעת מבין שהסיפור הוא אחיו – דוד זיני, ראש השב"כ. כל הסיקור, העיסוק, המסגור והפמפום של הפרשה מתחיל ונגמר שם. יש שיגידו – גם עצם החקירה וסעיפי האישום. אבל לזה עוד נגיע.
מה שהתחולל בשבועיים האחרונים, עד שהגיע השופט יניב בן הרוש ופיזר את העננה מעל הפרשה, היה המשך הקמפיין נגד ראש השב"כ שלא פסק לרגע מאז שראש הממשלה הודיע על הכוונה למנותו. צו איסור הפרסום על הפרשה, בדיוק כפי שהיה בעבר עם פרשות קטארגייט, בילד, ברוורמן וה"סחיטה" ואחרות, איפשר לתעמולני קפלן הנמרצים ליצוטר רושם של בגידה רבתי בביטחון המדינה על מנת לפגוע בימין. בן הרוש ראוי לשבח על הצעד שלו, שאותו גם נימק בטוב טעם: "חשוב שהציבור יידע שלא הוברחו טנקים ולא רחפנים, אחרת אנשים מאמינים לשמועות שמתפרסמות ברשת. מצאתי להתיר לפרסם את טיב החשדות, כדי לפזר את העננה הכבדה".
אולי יעניין אתכם
עוד מאת יוני רוטנברג
בקואליציה מתווכחים, ועשיית הצדק במחבלי הנוחבה מתעכבת
עוד מאת יוני רוטנברג
מבחינת היועמ"שית אם השר מדבר עם אזרחים, צריך לפטר אותו
עוד במשפט
הטרדה או מחאה לגיטימית? ארגוני שמאל עתרו נגד הנהלת בתי המשפט
עוד במשפט
מנדלבליט על פרקליטות מחוז ירושלים: "הרגשתי לא בנוח איתם"
עוד מאת יוני רוטנברג
השופטים לא אהבו את המינויים של קרעי, והמציאו ועדה חדשה
עוד מאת יוני רוטנברג
שרגא דרש מהשופט שטיין לפסול את עצמו. הסיבה: הוא שמרן
רק בדבר אחד טעה השופט: אלה לא "שמועות ברשת", מה שעלול להתפרש כדברי הבל של בוטים איראניים עם שני עוקבים, אלא דיווחים נפוחים ומלאי ידענות כביכול של דמויות תקשורתיות בכירות. הנה מה שכתב יקיר טור זה, בר שם־אור, עיתונאי לכאורה שהוביל עד לאחרונה את תוכנית התחקירים של תאגיד השידור הציבורי: "מי שמבריח לעזה רחפנים כבדים הוא בוגד. בדיוק כמו מי שמרגל עבור איראן". כלומר, המציא חשדות וגזר את דין החשודים. מופת של עיתונות.
ומה נאמר על אמיר אורן, לשעבר כתב צבאי מפואר, שהתחיל לפמפם את הקונספירציה באובססיביות עוד מרגע פרסומה. "אם הפרשה הביטחונית שנרמזה הערב בערוצים 12 ו־13 תבשיל לחשדות חמורים עד כדי אישום, פקיד בכיר שאינו מעורב בה במישרין ייאלץ להתפטר, ללא שיקול דעת לממונה עליו, כי כך נקבע מראש מתווה מינויו", קבע בפסקנות ברשת X. זה היופי – אין חשדות ברורים, הכול חוסה תחת צו איסור פרסום, וכך אפשר להשתמש בתוצאה (פיטורין, לשיטתו) כדי להדביק רבב של בגידה בראש השב"כ.
הרשימה עוד ארוכה אבל אין טעם להלאות. מרגע שהשמועות על מעצרו של בצלאל זיני התחילו לרוץ, החגיגות נפתחו. לנפח כמה שיותר, לקשור כמה שיותר לאחיו, לערפל כמה שיותר את הסיפור כפי שהוא. מה שעצוב כאן זה שלא רק עיתונאים – שאת הציפיות מהם כבר איבדנו – לקחו חלק בציד המכשפות. המהלך הוא גדול הרבה יותר, ושותפים בו שופט עליון בדימוס ופרקליט מדינה.
המשימה של הימין
זה מתחיל חודשים אחורה, בוועדה לבחינת מינויים בכירים בראשות השופט אשר גרוניס. כבר בזמן אמת התריע כל מי שעיניו בראשו, כולל כותב שורות אלה: גרוניס הניח מטען צד בתוך ההחלטה שלו שכביכול מכשירה את המינוי של זיני. בצעד חסר תקדים הוא החליט לא רק לעסוק בכשרות המינוי נכון לרגע שבו הונח לפניו, אלא גם להציב סטנדרטים לחובת פיטורין מצד ראש הממשלה באירועים היפותטיים עתידיים. "אם בגדר כהונתו יהיו מקרים בהם יהיה מידע מסוים לגבי בני משפחה… אם תהא מידת הקירבה רבה מאד, ואם יהיה מדובר במידע לגבי מעשים קיצוניים, מן הראוי שיתפטר מתפקידו ואם לא יעשה כן יהיה נכון להפסיק את כהונתו", נכתב בהחלטת הוועדה.
הרקע שם היה קרוב משפחה של זיני, שהיה בדוקאי של שב"כ במסגרת פעילותו בגבעות יו"ש. גרוניס בחן את האירוע ולא ראה בו מניעה, אבל עשה בו שימוש מכוער כדי להכין את הקרקע להפלת זיני. תבינו, בעולם שפוי אפשר היה לקרוא פה אזהרה בעניין טוהר המידות של שופט ישר דרך. אבל בעולם שבו אנו חיים, עולם שבו ראש השב"כ מככב אחת לשבוע ב"פרשיות" מצוצות מהאצבע ("הוא לא לחץ יד!") ומשימת טרפודו היא הראשונה בצ'ק ליסט של קפלן, זו קריאה ברורה לפעולה. כאילו אמר השופט גרוניס כך: לא הצלחתי לטרפד את מינויו כעת, אבל לכו וחפשו פרשייה שתהיה רלוונטית לקרוב משפחה שלו, והתשתית לפיטוריו כבר מוכנה.
צריך להעריך את המשמעת והמחויבות בשמאל. הקריאה הזאת הדהדה והפכה לתוכנית פעולה. אומנם החקירה עצמה נולדה בגופי האכיפה בלידה טבעית, אבל הקמפיין הבלתי נלאה להדביק את בצלאל זיני לפרשה ולהפוך אותה לבגידה חמורה – הם מאה אחוז יישום חזון גרוניס. רואים את זה בהתעקשות המופרכת של פרקליט המדינה עמית איסמן לצרף להצהרת התובע סעיף אישום של סיוע לאויב בשעת מלחמה – עבירה שדינה יכול להגיע למאסר עולם – לתמיהתם הרבה של כל גורמי המקצוע. זאת ועוד, כפי שפרסם עמיתנו אבישי גרינצייג, זה לא המקרה הראשון של הברחת סיגריות על ידי חיילים לעזה, ובמקרים קודמים לא עלו על דל שפתי הפרקליטות הצבאית רעיונות כמו פגיעה בביטחון המדינה וסיוע לאויב.
לנו כאנשי ימין יש משימה אחת: לא להתרגש. בכלל. לא באירוע הזה ולא באירועים הבאים שיתרחשו סביב ראש השב"כ. צריך להפנים שמינוי זיני לראש השב"כ הוא הצעד החשוב ביותר שנעשה בתחום המשילות של הימין מזה עשורים, שלא לומר מאז ומעולם. זו פנינה שצריך לשמור עליה מכל משמר. בזיני ייבחן העם. זה עניין חד ופשוט: אם רונן בר לא הודח יום למחרת 7 באוקטובר, לא קיימת סיבה בעולם שבעטיה זיני לא ישלים את הקדנציה בתפקיד שאליו מוּנה כחוק. זו צריכה להיות דרישה ברורה וצודקת שלנו מנבחרי הציבור שלנו. לא תחקירים, לא ניגודי עניינים, לא בג"צים. זיני הוא האיש שלנו, סוף סוף, בראשות השב"כ, וכך זה חייב להישאר עד תום המועד החוקי.
לתגובות:
