כולם נשא הרוח: לאן נעלם "גוש האחדות" הפוליטי? 

את תוצאות הבחירות לכנסת ה־26, שמשקפות במידה רבה את הלכי הרוח והעמדות השונות בעם, נדע רק בעוד חודש וחצי. אבל כבר בשלב הגשת הרשימות – שהמועד האחרון לכך היה ביום שלישי השבוע – קיבלנו כמה תובנות בלתי ניתנות לערעור על עם ישראל וסדרי העדיפויות שלו. התובנות בחסות אחוז החסימה, שבגובהו המופרז כיום מכריח מפלגות חסרות סיכוי להימנע מראש מריצה לכנסת ולא לנסות את כוחן בפועל. כך, חודש וחצי לפני הבחירות עצמן, אנחנו כבר יודעים בוודאות לאיזו סחורה בוודאות אין קונים.

בואו נחזור קצת אחורה בזמן. מיד אחרי ההלם הראשוני של טבח 7 באוקטובר, שני מוטיבים שקשורים זה בזה תופסים תאוצה והופכים לפנים החדשות של החברה הישראלית: המילואימניקים והאחדות. האהדה למילואימניקים היא המובן מאליו, אבל במקביל התעוררה תחושה – שגם נוסחה לא מעט פעמים על פה – שהתעורר פתאום רוב שקט שמביא שפיות וערכיות שנדמה היה שנעלמו מהחברה. ואולי המופע הבולט ביותר בערכיות של דור המילואימניקים הזה הוא האחדות. לא נוכל למנות את מספר הפעמים שנשמעה באוזנינו המנטרה: במארב שוכבים זה לצד זה קיבוצניק עם מתנחל, מורה מקריית גת עם הייטקיסט מתל אביב.

אבל שיח האחדות לא הסתכם רק במילואימניקים. הוא התפרס על כל שכבות החברה, כריאקציה למיני־מלחמת־אחים שהתנהלה עובר לטבח, כולל בחג שמחת תורה עצמו סביב ההקפות ברחובה של עיר. ראינו חיבוקים בין 'אחים לנשק' ורבנים בציונות הדתית, מיזמי חיבור פרחו כמו פטריות אחר הגשם, אפילו בוועדה לבחירת שופטים אורית סטרוק ויצחק עמית תקעו כף להעביר החלטות רק בהסכמה מלאה (ואז עמית הפר את ההתחייבות).

לא מדובר בהיסטוריה רחוקה, כך שאני מניח שכל קורא כאן יכול לשחזר בליבו את האווירה ששררה אז. זו הייתה כמעט בושה לריב על פוליטיקה, לעסוק במחלוקת, להטיח עלבונות בצד השני. לא נגזים ונאמר שלא היו לכל האורך קולות שהמשיכו להשמיע דברים חריפים, במיוחד ביקורות נגד סרבנות מצד אחד ונגד נתניהו מצד שני, אבל גם אי אפשר להכחיש את הרוח המפייסת ששלטה במיינסטרים. על פניו זהו דבר מבורך, אבל אפשר היה לצפות בקלות גם את השבריריות של האחווה הזאת.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג מגירה ריקה: המחדל שהוביל למלחמה הארוכה ונשכח

בנושא 1212b בחירות 26: מי עבר, מי נשאר, ומי הולך לבד נגד הסיכויים

אחרי תקופת ההלם הראשוני, שבה האחדות והעמדת המילואים כמין אידיאל חברתי שלטו כרעיונות מופשטים בשיח הציבורי בלבד, עברנו לתקופת ההגשמה. התארגנויות של תנועות וארגונים חוץ־פרלמנטריים צצו מכל עבר. זה קרה גם בתחום האחדות וגם בתחום המילואים, כשכאמור שזורים זה בזה. 'המילואימניקים – דור הניצחון', 'כתף אל כתף', 'המילואימניקים' בלי דור הניצחון, 'תיקון 2024' שהפך ל'אל הדגל', 'הרבעון הרביעי', 'פורום נשות המילואים', 'שותפות לשירות', 'פורום המפקדים והלוחמים במילואים', ואני עוצר כאן כדי להשאיר מקום להמשך הטור. מיזמי אחדות? אין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל. ספק אם מישהו יודע לרכז את הדבר הזה.

רבות מהתנועות הללו הפכו במרוצת הזמן לקוריוז או שנעלמו כליל. אבל היו כאלה עם כוונות רציניות ושדרה תפעולית אמיתית. הן קיבלו תהודה בתקשורת ובכנסת, והתבססו כקול חשוב בשיח. יודעים מה, בואו נקרא לילד בשמו: מתישהו בשלהי 2024, כשחוק הגיוס הפך להיות הנושא החם, היה ברור שהתנועות הללו יהיו גורם חשוב בבחירות הבאות – שאז נראו קרובות משהיו באמת.

אפילו וינטר נמצא במצוקה

החלוצים בתחום היו תנועה בשם 'תיקון 2024'. הם התאספו, חבורה של מילואימניקים מכל הקשת הפוליטית, ודרשו מהפוליטיקאים לפזר את הכנסת ולצאת לבחירות. הם החתימו אותם על "מתווה תיקון" שכולל התחייבויות שונות ומשונות לשינוי ההתנהלות בתוך הפוליטיקה הישראלית, ומעל הכול – ריח עז של אמביציות פוליטיות נדף מפעילותם. ב'הארץ' האשימו אותם בהיותם סוס טרויאני של ביבי, ומנגד עמית סגל סימן אותם כפרויקט מתוחכם של קפלן. התחושה הייתה שהם הדבר הבא.

סדר היום הזה נשמר גם כשהבחירות במועדן האמיתי התקרבו. תנועות המילואימניקים הרציניות רק חיזקו את כוחן לקראת מרוץ ממשי לפוליטיקה, כשחלקן – כמו 'המילואימניקים' של הנדל ו'תיקון 2024' בגלגולה כ'אל הדגל' – אף הכריזו רשמית על ריצה לבחירות. גם השאר אותתו על כיוון דומה. זה היה ניתוח כמעט מובן מאליו שבבחירות הקרובות, לצד נושא גיוס החרדים שמשתלב היטב באג'נדה, אחדות ומילואים יהיו הסחורה הכי אטרקטיבית בקרב המצביעים. כלומר, הביביסטים יישארו ביביסטים, הקפלניסטים – יאיר גולן, אבל "עם ישראל" (או "עמך ישראל") יחפש את הקול החדש והמשרת במילואים שרוצה אחדות בעם.

נקפוץ אל שורת המסקנות: אף תנועת מילואים לא הצליחה להתגבש למסגרת פוליטית בעלת סיכוי ממשי לעבור את אחוז החסימה. 'אל הדגל', חלוצת התחום, הודיעה ביום סגירת הרשימות שלא תרוץ בבחירות לכנסת ה־26, בשל היעדר תמיכה ציבורית מספקת. 'המילואימניקים – דור הניצחון' גם לא הצליחו להתגבש כמסגרת עצמאית, וחברי הארגון התפזרו כקישוטים למפלגות שונות במיקומים לא אטרקטיביים, בלי להותיר חותם אלקטורלי. 'כתף אל כתף' התמזגו לתוך מפלגתו של בנט, שהתמזגה עם 'יש עתיד', וכל אלה ביחד מפלרטטים עם אחוז החסימה. 'פורום המפקדים והלוחמים במילואים' שלחו את חזי נחמה לשריון במפלגה שגם נפלה בגיבוש טרם סגירת הרשימות. 'הרבעון הרביעי' התפוגגו פוליטית, מסתפקים בדוידי בן ציון שמתמקם במפלגה מתנדנדת. וכמובן: 'המילואימניקים', שהפכו ל'בית ציוני', שהתחברו לחילי טרופר ונפרדו ממנו, שהתחברו שוב לכלכלית של זליכה ועינת וילף, ושכמו שאר מיזמי המילואים לא יגיעו לכנסת הבאה.

בעיניי זו ממש תופעה ראויה לציון, והיא רחבה אפילו יותר מהקריסה הפוליטית של מסגרות המילואימניקים. גם מפלגות שהריחו את הסנטימנט הזה בתקופה שלפני מערכת הבחירות, וחשבו להתלבש עליו ולגרוף באמצעותו הון אלקטורלי, קרסו בהדרגה עד מועד הגשת הרשימות. 'האחדות' של ארדן ואדלשטיין קמה במוצהר על הטיקט של שירות צבאי לכולם וכפיית ממשלת אחדות. מהר מאוד התברר שלסחורה אין קונים. בני גנץ, שעל פי הדיווחים היה במגעים לאיחוד עם המפלגה הזאת, הניף גם הוא דגל של כפיית ממשלת אחדות – והוא מוצא את עצמו בסקרים מתחת לאחוז החסימה. אפילו וינטר, קצין צה"ל מוערך עם לא מעט מילואימניקים ברשימה ודרישה ברורה לאחדות, מוצא את עצמו במצוקה לא קלה, עד כדי כך שנאלץ להכריז כמי שכפאו שד שהוא מוותר על חלום כפיית האחדות וימליץ על נתניהו לראשות הממשלה. בשורה התחתונה, אין היום במערכת הפוליטית שחקן רציני שמכריז על "כפיית אחדות". נותרנו עם אותם מחנות, שמתגוששים על כל הקופה.

על פניו, השורה התחתונה הזאת צורמת מאוד. היא מעוררת אותנו לשאול: האם שום דבר מעוצמות הנפש וגילויי האחווה של המילואים האינטנסיביים בשנים האחרונות לא יצא מגדרות המוצבים וחלחל אל החברה כולה? האם ערך כמו הפחתת השנאה והפילוג לא מדבר אל רוב העם אפילו אחרי אסון כמו זה שהתרגש עלינו?

רוצים מפגש, לא קמפיין

חוקר בחוג לסוציולוגיה אני לא. יתר על כן, אני לא ממש מאמין שבתחום הזה ישנן תיאוריות שאפשר לכנות אותן מדעיות, ולהתבסס עליהן כמידע אמפירי. ולכן השאלה תישאר, גם אחרי השורות הבאות, כשאלה פתוחה ומעניינת שלכל קורא שמורה הזכות לעיין בה. ובכל זאת, מחשבות שעלו לי בעניין.

כבר זמן מה שאני מבחין במגמה. זה אולי יישמע מתמיה, אבל אני מזהה אותה בעולם הפודקאסטים. זה אולי נשמע כמו דרך רנדומלית ואולי אפילו נישתית לאבחן מגמות חברתיות, אבל כשהקדשתי לכך מחשבה שנייה זה דווקא התחוור לי כמדגם די משקף. ומדוע? מפני שעולם הפודקאסטים, שהוא כבר לא קטן בכלל וחברים בו מיליוני ישראלים, הוא כזה שכמעט לא קיימות בו מחיצות בין העדפות הצרכנים להחלטות העורכים.

בעולם הזה, שבנוי מהרבה ערוצי תקשורת זעירים של אדם אחד או קבוצה קטנה של אנשים, אין חברות ענק וכיסים עמוקים של אוליגרכים שמנהלים סדר יום על פי האינטרסים שלהם, אין פוליטיקאים רבי השפעה שמנהלים יחסי תן וקח, וגם אין מערכות גדולות עם אינטריגות ומאבקי כוחות. יש אדם שמדבר מול מיקרופון, רואה בזמן אמת את מדדי הצפיות ותגובות הקהל, ומבין מיד אם החומר שהפיק קולע לטעמו או לא. והיות שהאינטרס שלו הוא להגדיל את מספר הצפיות, כמובן בגבולות השקפת העולם שלו, הוא יתקן להבא לפי הפידבק מהקהל.

במובן הזה, "טרנדים" שמתפשטים בעולם הזה מבטאים במידה רבה את העדפות הציבור. והטרנד שאני מזהה כבר תקופה מסוימת הוא של שבירת תיבות התהודה בשני המחנות. אצלי חרוט הפרק שבו הזמין השחקן יוסי מרשק את צבי סוכות לשיחה בפודקאסט שלו, וספג על כך ביקורות קשות. לאחר מכן הוא הקליט פרק נוסף ביישוב תקוע, ומשם נכנס עמוק לתחום השיחות עם הצד השני. הלכו בדרכו נדב פרי, שי האוזמן, ראם שרמן ועוד בעלי פודקאסטים פופולריים אחרים משמאל. בהתחלה זו הייתה החלטה שגררה ביקורת על ה"נרמול", אבל מהר מאוד זה הפך לנורמל החדש.

הטרנד הזה התפשט במהרה גם לפודקאסטים קטנים ונישתיים יותר, והשתלט גם על השחקנים הגדולים בימין. תמיר דורטל ב'על המשמעות' אירח בשיא הקמפיין על הרעב בעזה את עיתונאי 'הארץ' ניר חסון, מראשי הקמפיין בישראל. גדי טאוב התחיל לשלוף חברים מהעבר שלו בשמאל ולשוחח איתם בישירות ובכנות. הדוגמאות הן אין־סופיות, חפשו באפליקציית השמע הקרובה למכשירכם. זו מגמה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אני מעלה את האפשרות שזו התשובה להיעלמות גוש האחדות הפוליטי בצורה כה טוטלית. הציבור רוצה מאוד אחדות, זה משתקף היטב בהרגלי ההאזנה שלו, אבל הוא לא מחפש אותה בשדה הפוליטי בכלל. זה נכון בשתי רמות. ראשית, האחדות כפי שהיא משתקפת בפוליטיקה אינה אלא קונסטלציה של הרכבת ממשלה. אין בכך את החוויה האמיתית שאותה הציבור מבקש. האחדות שהייתה פופולרית, והיא עדיין פופולרית, היא מפגש בלתי אמצעי עם היריב. היא ביסוס התחושה שלמרות היריבות האידאולוגית יש אחווה לאומית. זו תחושה שלא מתקבלת ממהלכים פוליטיים, אלא במרחבים אינטימיים וחווייתיים הרבה יותר.

זו גם הסיבה, לדעתי, שחוויית המילואים לא הצליחה לעשות את הטרנספורמציה למפלגה פוליטית. המילואים הם חוויה אינטימית, עמוקה, עוצמתית, שבה אתה מרגיש אהבה של ממש ללוחם שנמצא לצידך בלי שהמחלוקת האידאולוגית יכולה בכלל לערער על כך. אין שום דרך שבה הרגש האותנטי הזה יקבל ביטוי בהצבעה למפלגה מסוימת. זה פשוט מאוד: החוויה הזאת קיימת באיתור קפוא בדרום לבנון, היא לא קיימת בפרגוד בבית הספר עירוני א' ב־27 באוקטובר.

וכאן משתלבת הרמה השנייה, העקרונית. הדרישה לאחדות, שזוהתה נכון על ידי יזמי ארגוני המילואים ומפלגות הגוש השלישי, לא פוענחה על ידם כראוי. הרצון לחוש את האחווה הזאת אין פירושו לוותר על השקפת העולם. שני המילואימניקים, זה מהקיבוץ וזה מהגבעה בשומרון, אוהבים זה את זה בלי לשאוף למסמס את המחלוקת ביניהם. ממשלת אחדות פירושה ממשלת סירוס. ממשלה שבה אף אחד לא מממש את מטרותיו האידאולוגיות.

מילואימניק, מלבד היותו מילואימניק, הוא גם אזרח ככל האזרחים. יש לו שאיפות ברורות בנוגע לדמותה של המדינה. הוא לא שואף לוותר עליהן בשביל "אחדות" שכלל לא מעניינת אותו. על דרך המשל מעולם הפודקאסטים, המפגשים המוקלטים שם כוללים עימותים קשים מאוד לעיתים, אבל הם כוללים מפגש. וזו הסחורה המדויקת שהקהל מצביע לטובתה ברגליים, לא קמפיין בחירות של אחדות שמנסה למכור "טוב משותף" אבסטרקטי ובלתי ישים.

לתגובות:

[email protected]