שרגא דרש מהשופט שטיין לפסול את עצמו. הסיבה: הוא שמרן

מכירים את המושג ספין־אוף? בעולם המסחרי ורווי סדרות הטלוויזיה שבו אנו חיים, זו הפכה להיות פרקטיקה די רווחת של חברות הפקה. סדרה מסוימת הצליחה בקרב הקהל, אך מיצתה את עצמה מבחינה עלילתית או שהדברים כבר לא הסתדרו כלכלית. במקרה כזה, פעמים רבות חברות ההפקה ינסו לעשות עוד מהלך אחרון כדי לסחוט את הלימון, וישלחו את היוצרים לכתוב סדרת ספין־אוף. סדרת הבת הזאת תהיה צנועה יותר, תתמקד בדרך כלל בשחקן משנה מהסדרה המקורית, ותגלוש למחוזות אחרים. ועם זאת, היא עדיין תוכל לסחוף אחריה את מעריצי הסדרה המקורית, שצמאים לכל פיסת סרטון שתמשיך את החוויה.

חובבי הבאנגר "בג"ץ גופמן", אם כן, בוודאי ישמחו להמשיך איתי אל סדרת הספין־אוף "הג'ינג'י נגד שטיין". בסדרת ההמשך מופיע אחד מגיבורי המשנה של בג"ץ גופמן, נציג העותרת מהתנועה לאיכות השלטון עורך הדין אליעד שרגא, כגיבור טראגי שמנסה לסגור חשבון עם מי שהנחיל לו תבוסה בסדרה המקורית. הוא מגייס לטובתו את מיטב הטיעונים המשפטיים (כאן כנראה הגזמתי), ויוצא למסע נקמה נגד השופט הזחוח שהטיח בו דברים קשים תוך כדי דיון ובפסק הדין. האם השיג עורך הדין שרגא את נקמתו? וכיצד השיב לו שופט העליון? הפרק הראשון מיד מתחיל.

מי שצפה בדיון שנערך בבג"ץ בעתירות נגד מינויו של ראש המוסד רומן גופמן (כמה נעים לגלגל את המילים האלה על הלשון), לא יכול היה שלא לשים לב לדינמיקה המשונה בין עורך הדין אליעד שרגא לשופטים. מחד, שרגא כמנהגו דיבר כבן בית, הפליג במניפסטים פוליטיים ועשה ככל העולה על רוחו. מאידך, מורת הרוח של השופטים הייתה בולטת. הם גם נתנו לה דרור מדי פעם במילותיהם.

רגע השיא, אולי, של מופע הטרללת בבית המשפט העליון היה כאשר שרגא בחר לתאר את ראש המוסד כעבריין סדרתי, או בשפה אקדמית יותר: "רצידיביסט". הביטוי עורר סערה באולם, ואחרי ששככה דאג שטיין להרביץ מוסר בנציג העותרות שחצה את הגבול בעיניו. "טוב יהיה אם אדוני לא ישתמש במילה הזאת", אמר בזעם בלתי עצור, "למילה הזאת יש משמעויות. ככל שאדוני מרבה במטאפורות, כך הטיעון שלו הולך ונחלש. אצלי מטאפורות לא עובדות. זה בחוג לספרות. עד כאן".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג בקואליציה מתווכחים, ועשיית הצדק במחבלי הנוחבה מתעכבת

עוד מאת יוני רוטנברג מבחינת היועמ"שית אם השר מדבר עם אזרחים, צריך לפטר אותו

הגבול הדק שבין גיחוך לשחיתות

הדיון הטעון הסתיים, וכעבור כמה ימים הגיע פסק הדין. גם שם שטיין לא חסך שבטו מהמופע המחפיר של העותרים, ובראשם התנועה לאיכות השלטון ועורך הדין שרגא. ניכר היה ששטיין ממש כאב את מסע הייסורים וההשפלות שספג אדם ערכי ומוכשר כמו גופמן, רק בגלל המצווה לחסל כל אדם שנקשר לנתניהו בצורה כלשהי. שטיין כינה את העותרים הציבוריים בתיק, כלומר אלו שהם לא אורי אלמקייס שטוען שנפגע באופן אישי מגופמן, "מתלוננים, מקטרגים ומטילי דופי". הוא גם תיאר אותם כמי שמונעים מ"אינטרס סקטוריאלי צר או אינטרס מפלגתי כזה או אחר". הציטוטים עוד רבים, אבל היה ברור שלשטיין יש ביקורת נוקבת נגד העותרים. בקיצור, הוא כתב את האמת הגלויה לכול. וכי יש מישהו שעוד חושב שלתנועה לאיכות השלטון יש עניין כלשהו עם איכות השלטון? יש לה עניין רק עם ביבי, ביבי וביבי, וכשנותר זמן אז גם בן גביר או סמוטריץ' בשביל הגיוון.

ובכן, כאן העלילה מתפתחת. שרגא, כך ניכר מלשונו הגם שהיא עוטה על עצמה ארשת משפטית מהוגנת, די נפגע מהכסאח של שטיין. ולפיכך, הוא החל לעבוד על הנקמה. ודאי ידוע לכם, שכפי שאתם קמים בבוקר ויוצאים אל מקום עבודתכם, כך עורך הדין שרגא מתעורר בכל בוקר ושם את פעמיו להיכל בית המשפט העליון. אומנם המוסד המכובד אינו מעסיק אותו ואין לו בו שום מעמד רשמי, אך זוהי פרנסתו כעותר ציבורי שמתוקצב בכספי תרומות בסך עשרות מיליונים מדי שנה. לפיכך, לא חלפו ימים מספר ודיון נוסף נקבע בנוכחות השניים – השופט שטיין והעותר שרגא. הפעם שרגא בא כדי לדרוש את כבודו.

אל בית המשפט הוגשה, ימים לפני הדיון, בקשת פסלות. עורך הדין שרגא טען כי על השופט שטיין לפסול את עצמו מלדון בתיק שבו שרגא מייצג בעתירה. העתירה עצמה, יש לציין, מרקדת על הגבול הדק שבין גיחוך לשחיתות. שרגא עתר בדרישה למתן צו קבוע של בג"ץ, שיאלץ את כל רשויות המדינה להפר את הוראת שר המשפטים שלא לכנות את יצחק עמית "נשיא העליון", ולקבע ברשומות את המינוי והטייטל. העובדה שבג"ץ מרשה לעצמו לשבת ולדון בשאלה הזאת מעוררת גיחוך, והעובדה שעותר שעומד כמעט יום יום מול שופטי בג"ץ והנשיא עמית מקדיש מזמנו ומרצו כדי להילחם על כבודו של השופט – זה כבר יותר קרוב לשחיתות.

שתי טענות היו לשרגא בבקשתו לפסול את שטיין. הראשונה היא הביטויים החריפים שבהם השתמש נגדו שטיין במהלך הדיון ובפסק הדין. לפי שיטתו, כבוד השופט שטיין "גילה עוינות מופגנת כלפי התנועה לאיכות השלטון", ולפיכך הוא נתון בתוך "נעילת דעת" שלא תאפשר לו לדון בעתירה בלא משוא פנים. אני רק לרגע מזכיר שמטרת העתירה המדוברת היא ששופטי בג"ץ ידונו בצעד שעשה שר המשפטים ממש נגדם, אבל בעניין זה עורך הדין שרגא אינו חושש לנעילת הדעת ככל הנראה. אולי יש מקום לחילוק, קטונתי.

הטענה השנייה היא המעניינת והחשובה יותר. שרגא מסביר שבפסק הדין שלו בבג"ץ גופמן, שטיין חשף את עצמו כמי שאינו ראוי יותר לדון בעתירות שמגישות "עותרות ציבוריות", קרי עמותות שהגשת עתירות לבג"ץ היא חלק מפעילותן. אין בידי סטטיסטיקה וספק אם ביד הרשות השופטת היא קיימת, אך הרוב המוחץ של העתירות המוגשות לבית המשפט הנכבד הן כאלה שעומדות מאחוריהן "עותרות ציבוריות". האם הבנו נכון, והתנועה שכל עניינה הוא איכות השלטון לכאורה מגישה אשכרה בקשה רשמית לבית המשפט הנכבד לנטרל את אחד משופטיו באופן קבוע מרוב העתירות המוגשות אליו?

מקוממת עוד הרבה יותר היא ההנמקה. שרגא מתאר בבקשת הפסלות כי השופט שטיין תוקף בפסק דינו "מתקפה תיאורטית ומכלילה נגד עצם הגשת העתירה, תוך הגדרת מוסד העותרת הציבורית ככלי להטחת רפש, ותוך השמת התואר 'עותרים ציבוריים' תחת מירכאות כפולות ומצמצמות". המסקנה מכך, לדידו, היא ש"השופט גילה עוינות מופגנת כלפי מוסד העותר הציבורי", ולפיכך דעתו כאמור נעולה ואינו יכול לדון בעתירות של עותרת כזאת.

דרושים שופטים תקיפים בדעתם

בואו רגע ניישר קו גם עם מי מהקוראים שאינו שולט במושגים המשפטיים. זה חשוב כדי להבין עד כמה הבקשה של שרגא אבסורדית. הדיון בעניין "עותרת ציבורית" מוכר בשיח הציבורי יותר בשם "זכות העמידה". זכות העמידה היא אחת מאבני המחלוקת העיקריות בין תומכי היוריסטוקרטיה של בג"ץ ובין החפצים ברפורמה משפטית. במידה רבה, הזכות הבלתי מוגבלת שהעניק בג"ץ לכל מאן דהוא להגיש עתירה בכל עניין, גם אם לא נפגע ממנו ישירות או אפילו בעקיפין, היא אם כל חטאת משפטית בארצנו. העובדה שעל כל צעד ושעל – כולל איך קורא שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון – מוגש כאן בג"ץ, היא פרי הבאושים של דוקטרינת העמידה הבלתי מוגבלת.

ברור מדוע השופטים, מאז המהפכה המשפטית של ברק, תומכים בהרחבת הזכות הזאת. הם דוגלים בעמדה ש"מלוא כל הארץ משפט", וכדי לממש אותה הם צריכים כמה שיותר עותרים בכמה שיותר עתירות. רק כך יובא להכרעתם כל נושא חשוב ולא חשוב במדינה. אבל מנגד, יש משפטנים שמרנים שסבורים כי הריפוי של המערכת מתחיל בצמצום זכות העמידה. ובדיוק בשביל זה עמלו לאורך השנים גדעון סער, איילת שקד, אמיר אוחנה ויריב לוין, כדי שייבחרו לבית המשפט שופטים כאלה. שטיין, למשל, מונה על ידי שקד במסגרת דיל עם נציגות נשיאת העליון, בדיוק בשביל שיביא לבית המשפט את הגישה המצמצמת את זכות העמידה.

כשמבינים את זה, מה בעצם שרגא אומר פה בבקשת הפסלות הפרוצדורלית והשולית כביכול? במילים פשוטות: שופט שמרן הוא שופט פסול. אסור לו לדון, מפני שהוא מחזיק בדעות לא לגיטימיות לגבי ההליך שמביאות אותו לכדי "נעילת הדעת" ו"משוא פנים". אנסה להמשיל את זה לאידך גיסא, כדי שיקל עליכם להבין: נניח שארגון 'לביא' מגיש בג"ץ, ולפני הדיון הוא מגיש בקשת פסלות נגד השופט עמית מפני שהוא שמאלני מסריח והוא ינסה לדפוק אותם. סלחו לי כמובן על הבוטות, אבל זה לא אני שהתחלתי. שרגא, בחוצפה שאין כדוגמתה, עשה את זה לא כתעלול רטורי בעיתון אלא ברצינות תהומית, על נייר רשמי ובהליך פרוצדורלי תקף בבית המשפט העליון.

שטיין, יש לציין, היה הפעם עדין. בתגובתו הוא דחה את הבקשה בטענה שאין בעמדותיו המשפטיות עילה לפסילתו מלדון. באכזבה אציין שניתן היה לשמוע בדבריו אפילו צליל אפולוגטי, כשטען להגנתו שבעבר אף קיבל עתירות של עותרים ציבוריים כך שדעתו אינה נעולה. אם נחזור לתמונת המראה התיאורטית של 'לביא' מול עמית, שם אין לי ספק שעמית לא רק שלא היה מתרץ את עמדתו בחשש – אלא היה קובע שהעותרת ביזתה את בית המשפט ומטיל עליה סנקציות כמקובל.

ואני אומר: אדרבה ואדרבה, טוב יהיה למשפט וטוב יהיה להפרדת הרשויות אם דעת השופטים תהיה נעולה נוכח עותרים ציבוריים. להחליט קטגורית, שתפקיד בית המשפט הוא רק להגן על אזרחים שנפגעו מהמדינה. כבר הבאתי כאן בעבר מחקר שמראה כיצד מדינות אירופה מנצלות את המוסד הזה, ובעזרת מאות מיליוני יורו מנהלות את המדיניות הישראלית באמצעות "עותרים ציבוריים" שמשמשים כפרוקסיז שלהן. כנראה שנצטרך להמתין עוד סבב מינויים אחד או שניים, כדי לשמוע שופטים שמחזיקים בעמדות הנכונות, וגם לא חוששים לעמוד עליהן בתוקף.

לתגובות:

[email protected]