הסולטאן חוזר למרכז: המצור הדיפלומטי של ארדואן על ישראל

זה היה השבוע של ארדואן. בעוד תשומת הלב העולמית מופנית למתיחות ולשיחות בין ארצות הברית לאיראן, תורכיה של "הסולטאן" פועלת נמרצות מתחת לפני השטח כדי לגבש קואליציה אזורית חדשה ומטרידה. לאורך השבוע האחרון רשם ארדואן ביקור היסטורי אצל יריבתו-לשעבר ערב הסעודית, וכן בקהיר, שגם היא עד לא מכבר הייתה מסוכסכת עימו על רקע קשרי תורכיה באחים המוסלמים, וההסכם הימי בין תורכיה ללוב מ-2019 שעשה שמות במים הטריטוריאליים של מצרים. כמו כן, ארודאן אירח בארמונו את המלך עבדאללה ואף קיבל ממנו את אות השריף חוסיין – על שם סבא רבא-רבא של המלך הנוכחי, ששיתף פעולה עם הבריטים כדי להקים מדינה האשמית על שטחי חורבות האימפריה העות'מאנית.

פגישותיו האזוריות של ארדואן אינן רק מהלך של פיוס דיפלומטי או שיתוף פעולה כלכלי גרידא; אלא מדובר בשאיפה לשכוח את מהמורות העבר כדי לייצר ציר פוליטי-ביטחוני ששם לו למטרה לבלום דווקא את ישראל.

התפאורה בקהיר הייתה כמעט בלתי נתפסת עבור מי שעקב אחר העשור האחרון במזרח התיכון. ארדואן, שעד לא מזמן הוקיע את שלטונו של עבד אל-פתח א-סיסי וראה בו אויב אישי ואידיאולוגי, התקבל בבירה המצרית בזרועות פתוחות. לאחר 13 שנות קיפאון עמוק שנבעו מרדיפת האחים המוסלמים בארץ הנילוס, השניים חתמו על הסכמים בני עשרות סעיפים בתחומים שונים, ממזכר הבנות צבאי ועד לשיתופי פעולה בתחומי הרפואה. השניים גם הוציאו הצהרות משותפות נגד פעילותה של ישראל בסוריה, בלבנון, באיו"ש ובעזה. נראה כי בקהיר ובאנקרה החליטו להניח את משקעי העבר בצד לטובת יעד משותף ודחוף יותר.

קודם לכן, בריאד, התמונה הייתה דומה. החתימה על הסכמי מיליארדים בין ארדואן ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, כללה השקעות ענק באנרגיה מתחדשת ונפט, וכן הודעות על מאמציה של תורכיה לחתום על הסכם סחר חופשי עם מדינות מועצת המפרץ (GCC). ההודעות המשותפות שיצאו מהפגישות עסקו, מן הסתם, בדחייה של מעשיה של ישראל בעזה, וכן בהתנגדות נחרצת להכרה הישראלית בסומלילנד.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין הסכם מכה: הברית החדשה-ישנה של העולם הסוני

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

זירה מדאיגה נוספת המתנהלת הרחק מעין הציבור, והיא אפריקה. בעוד המנהיגים מחייכים למצלמות, המודיעין המצרי מנהל מלחמת צללים אגרסיבית נגד הנוכחות הישראלית ביבשת . ראש התיק הפלסטיני במודיעין המצרי, הגנרל אחמד עבד אל-ח'אלק, חרש בחודש האחרון את היבשת – מרואנדה ועד אריתריאה וסומליה.

כזכור, לתורכיה נוכחות צבאית משמעותית בסומליה, והיא רואה בה מעין בת חסות ומודל למעורבות של אנקרה באפריקה – כמו גם קשרים חמים עם המשטרים בלוב ובסודאן; זאת בנוסף לפרויקטי תשתית גדולים ברחבי היבשת. בעבר אפריקה הייתה מבחינתה של ישראל כר פורה לשיתופי פעולה ביטחוניים, חקלאיים וכלכליים, וכעת התיאום המסתמן בין מצרים לתורכיה ביבשת מציב אתגר אסטרטגי עבור ירושלים, שרגליה הולכות ונדחקות בלחץ השתיים. כל זאת כאשר ברקע הצלחותיו של משטר אלשרע לדחוק את רגליהם של הכורדים, שנואי נפשה של תורכיה, בשטחי צפון מזרח סוריה, בסיוע תורכי.

המניע להתלכדות הזו ברור: ישראל של אחרי מלחמת חרבות ברזל נתפסת כיום כשחקנית חזקה, אולי חזקה מדיי, שפעולותיה בעזה ונגד איראן מערערות את היציבות שהמשטרים המקומיים מבקשים לשמר. מטרתו של ארדואן, לעבר להשבת גדולתה של תורכיה בעולם המוסלמי, היא לצמצם את מרחב התמרון הישראלי במדינות הטבעת, בקרן אפריקה, בים האדום ובמפרץ, תוך שימוש באזהרות מפני "חדירה ביטחונית ישראלית" שתפגע באינטרסים המקומיים, ובליווי הדהוד של תאוריות קונספירציה אנטישמיות בתקשורת הממסדית התורכית.

מעבר לכך, כאשר שתי המדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל – מצרים וירדן – מוצאות שפה משותפת עם ארדואן בגיבוי סעודי שקט, חרף ההבדלים האידיאולוגיים בינן לבין עצמן, המרחב האסטרטגי הישראלי מצטמצם. לאחר החלשת הציר האיראני, ישראל מוצאת עצמה ניצבת בפני אתגר חדש מטעם מדינות שאינן מגדירות אותה בחיוב כאויבת, ואינן מאיימות עליה בפירוש באיומים צבאיים-קינטיים, אלא שואפות למנף את היכולות הדיפלומטיות והכלכליות שלהן ולהטיל את כובד משקלן כדי לייצר מעין חומה סביב ירושלים. זאת, בניסיון לגדר אותה ולחסום אפשרויות של התפתחות במרחב, ובמקביל גם לקחת חלק ביוזמות עולמיות ואזוריות כדוגמת מועצת השלום של טראמפ, במטרה למצוא חן בעיני המערב ולהדגיש את נכסיותן מבחינתו.

ההתבטאות המפתיעה של שר החוץ התורכי פידאן מהשבוע שעבר, לפיה תורכיה תבחן החזרה של היחסים עם ישראל לאחר שוך הקרבות, צריכה גם היא להיקרא בהקשר זה: מדובר בשיטת מקלות וגזרים של מי שממנפת דווקא את קשריה עם ישראל ועל כן מעוניינת לנסות "לאלף" אותה – זאת בניגוד לשיטה המסורתית מימי נאצר ועד ח'אמנהאי, של הכרזת מלחמת חורמה במטרה להתמודד עם כוחה של מדינת היהודים.

השבוע הזה הוא בגדר תמרור אזהרה בוהק לישראל: מדינות האזור שואפות לבודד את ישראל ולהפוך אותה לאיראן שנייה, למתג אותה כשחקנית בעייתית שלא ניתן לסמוך עליה, ולהבאיש את ריחה בעיני שותפותיה במרחב ובעולם. ישראל עלולה למצוא את עצמה מול חזית מאוחדת שבחלקה מונעת מאידיאולוגיה דתית קיצונית של האחים המוסלמים, ובחלקה השני מחישוב קר של כוח ואינטרסים.

המזרח התיכון משנה את פניו – לא עוד "מחנה סוני מתון" מול "מחנה אסלאם פוליטי" ו"ציר שיעי", אלא מחנה סוני-אסלאמי מורחב השואף להגמוניה אזורית ולאתגור ישראל ואיראן בעת ובעונה אחת. מתוך תפיסה כמעט בן גוריונית של ברית פריפריה חדשה, ישראל כבר החלה לפעול במעגלים שמסביב – מול הודו, אתיופיה, סומלילנד, המדינות ההלניות, ועוד; זאת במטרה לייצר מענה מדיני יצירתי שיבקע את הציר החדש. כעת על ישראל להמשיך במאמצים אלו כדי למנוע מצב של החלפת אותה "טבעת אש" של פרוקסים איראניים, בחומה בצורה, דיפלומטית וביטחונית, של המדינות שהיו אמורות להיות שותפותיה ליציבות האזורית.