ב-30 בינואר 2026 פתחו כל כלי התקשורת בישראל – מ"כלכליסט" ו-ynet ועד ערוץ 12 ו-14 – את הבוקר עם אותה כותרת מבהילה: מספר העניים במדינה עלה, כמעט 29% מהישראלים עניים. בכירי הביטוח הלאומי, צביקה כהן וניצה קסיר, התחרו ביניהם מי מהם יספק תיאור דרמטי יותר של מצב העוני בישראל שיצדיק את "קריאת ההשכמה" ואת הדרישה הדחופה ל"רשת ביטחון". ארגוני סיוע, מ"לתת" ועד "פתחון לב", מיהרו להצטרף לחגיגה ודרשו, כמה מפתיע, עוד תקציבים ועוד מנגנונים ("רשות לאומית למאבק בעוני").
אבל האמת היא שדוח העוני הוא לא מסמך כלכלי רציני. הוא כלי נשק פוליטי ובירוקרטי שנועד לשרת מטרה אחת: ניפוח תקציבי הרווחה והנצחת המנגנון שמתפרנס מהטיפול בעוני.
כדי להבין את ההונאה, צריך להבין את השיטה. במוקד הבלוף הסטטיסטי עליו מתבסס הדוח עומד המושג "חצי מהחציון". בישראל, בשונה מארה"ב, "קו העוני" הוא מושג יחסי: 50% מההכנסה החציונית במשק. זה נשמע טכני, אבל המשמעות היא קריטית: המדד הזה לא בודק האם חסר למישהו אוכל במקרר, האם יש לו מעיל לחורף או האם חברת חשמל לא ניתקה אותו בגלל חוסר יכולת לשלם את החשבון החודשי. הוא בודק אי-שוויון, לא עוני.
תארו לעצמכם מצב היפותטי שבו מחר בבוקר כל אזרח בישראל מקבל שכר כפול. העשירים נהיים עשירים יותר, וגם העניים חיים ברווחה גדולה פי שניים. כולם מקבלים כפול. במונחים אבסולוטיים, מצבם של העניים ישתפר פלאים, אלא שבדוח הביטוח הלאומי שיעור העוני יישאר בדיוק אותו דבר.
אולי יעניין אתכם
עוד בכלכלה
מניית דוראל ירדה 50% מהשיא. האם זו הזדמנות?
עוד בכלכלה
אשליה במבצע: כשהממשלה מייקרת ומאשימה את המדף
עוד בכלכלה
הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37
עוד בכלכלה
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
עוד בכלכלה
אחרי שלוש שנות מלחמה, הכלכלה הישראלית חזקה יותר מכלכלות מובילות במערב
עוד בכלכלה
הווארד יוז (HHH) מחליפה מתחמי מגורים בפוליסות ביטוח
האמת לא משרתת את האינטרס הפוליטי
במאמר המופתי של עמיעד כהן בכתב העת "השילוח" הוסבר בהרחבה כיצד השיטה הזו, המועתקת מהסוציאליזם האירופי, מעוותת את המציאות. היא נועדה לשרת אג'נדה של צמצום פערים (קנאה), ולא של צמצום מחסור (עוני אמיתי). עיתונאים בורים מעתיקים את ההודעות לעיתונות מטעם הביטוח הלאומי בלי לשאול את השאלה הפשוטה: האם רמת החיים של העניים עלתה? התשובה היא כן, אבל זה לא משרת את האינטרס של מי שרוצה עוד תקציב לעוד משרות.
זה לא העיוות היחיד שממנו סובל הדוח. הנתון החשוב ביותר בדוח, זה שמוצנע בדרך כלל, הוא הקשר הדרמטי בין עבודה לעוני. הדוח מראה בבירור: בישראל, עוני נובע כמעט תמיד בבחירה (או באילוץ תרבותי) שלא לעבוד. הפער בין משפחה עם שני מפרנסים למשפחה עם מפרנס יחיד או אפס מפרנסים הוא תהומי. משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים כמעט ולא נמצאות מתחת לקו העוני.
אולם במקום לעודד יציאה לעבודה, המערכת הנוכחית עושה את ההיפך המוחלט. אנחנו משקיעים מיליארדים בקצבאות, בהנחות וב"תמיכות" שיוצרות מס שולי אפקטיבי של 100% על יציאה לעבודה. אם אדם יוצא לעבוד ומאבד את ההנחה בארנונה, במעונות ובקצבת הבטחת הכנסה – לא משתלם לו לעבוד.
העוני הפך לנוח מדי
אשר על כן, המדינה לא משקיעה "פחות מדי" ברווחה, אלא הרבה יותר מדי. הכסף של הרווחה לא מחלץ אנשים מעוני; הוא משמר אותם בתוכו. ועל הדרך הוא יוצר את העוני הקשה ביותר: עוני תודעתי. תחושת "מגיע לי" ונזקקות נלמדת.
כתוצאה מכך יש אמנם עבודה, אך אין עובדים. כמעסיק, אני נתקל באבסורד הזה יום יום. המשק הישראלי נמצא בתעסוקה מלאה. מעסיקים משוועים לידיים עובדות, גם במשרות משרדיות נוחות עם שכר התחלתי נאה ותנאים טובים. אבל אנחנו לא מוצאים עובדים. למה? כי עבור אוכלוסיות רחבות, האלטרנטיבה של ישיבה בבית בחסות הביטוח הלאומי והעמותות הפכה לנוחה מדי.
הפתרון הוא לא עוד "רשות למלחמה בעוני" שתייצר עוד ג'ובים למקורבים, ולא עוד העלאת קצבאות שתגדיל את הגרעון. הפתרון הוא הפסקת התמריצים לאי-עבודה, מעבר למדידת עוני אבסולוטית (סל צריכה בסיסי), והבנה שאחריות אישית ועבודה קשה הן הדרך היחידה, והמוסרית ביותר, להצלחה כלכלית.
הכותב הוא עורך דין ויוצר ערוץ על המשמעות
