באילת התקיים השבוע כנס מנהלים בחינוך של מרכז השלטון המקומי. אחד הדוברים בו היה חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין ויושב ראש מרכז השלטון המקומי. הוא הציע פתרון יצירתי למצוקת המחסור במורים: ייבוא עובדי חינוך ממדינות זרות.
החרה־החזיק אחריו שר החינוך יואב קיש, שבמקום להקהות את שיניו ענה שלוש תשובות לא נכונות: היוזמה לא נבדקה ולא אושרה במשרד החינוך, מצוקת המורים היא בעיה מוכרת ונבחנים כל מיני פתרונות, מצוקת המורים קיימת בערי המרכז בלבד – בפריפריה דווקא יש עודף מורים. שר החינוך לא מצא לנכון להתייחס למשמעות הערכית־חינוכית של היוזמה ההרסנית של ביבס, ואין להתפלא על כך: משטר הפוליטיקלי קורקט אינו מאפשר לענות לביבס את התשובה הנכונה, בלי להימרח בזפת ונוצות על מסכי הערוצים שהרייטינג שלהם הולך ומתמעט. קיש, בניגוד לביבס, הוא איש ערכי. אני יודע שהוא מאמין בליבו בנימוק הערכי שמיד אציג כאן. אבל יש להחזיק לחובתו את חוסר יכולתו לומר את הדברים מפורשות.
כאן, בשוליו של עיתון בשבע, אזור הדמדומים של התקינות הפוליטית, מותר לומר את הדברים לאשורם: מי שישנן את מעט מורשת ישראל שעוד מלמדים בחינוך הממלכתי מפיה של סייעת פיליפינית – משהו בזהות היהודית־ישראלית שלו ייפגם. מי שגננת תאילנדית תשיר לו בגן "מי אוהב את השבת" – יתבלבל מאוד. זה מה שהפרוגרס רוצה. זה מה שיפקיע מהחברה הישראלית את כוח העל המלכד שלה.
השמאל הפרוגרסיבי, בהשראת הרעיון המרקסיסטי של "פועלי כל העולם התאחדו", מסתכל על ההבדלים שבין אנשים ובין קבוצות כדבר מגונה. ועד שיתגשם החזון הדיסטופי של מחיקת כל הזהויות, יש להתכחש להבדלים הללו, כשם שמתכחשים לדברים השייכים לצנעת הפרט. הפרוגרס ממילא רוצה למחוק את טקס קבלת השבת בחינוך בישראל. בלבול הילדים עם גננת לא יהודייה הוא צעד חשוב בדרך לשם.
אולי יעניין אתכם
אנחנו, בימין השמרני, מבינים שחברה יציבה מורכבת מתחושת זהות מבוססת של כל הפרטים בה. והזהות נבנית בגיל הרך בצורה הדרגתית במעגלים מתרחבים: אדם לומד להכיר בתחילה את עצמו ואת הוריו, אחר כך את אחיו, ואז את חבריו ואת המשפחה המורחבת. את השכנים, הקהילה, השכונה. העיר, העם, העולם. הזהות העצמית בכל מעגל שכזה מתגבשת רק מתוך הכרה בקיומם של מעגלים אחרים, של ההבדלים היפים והניטרליים ביניהם, הבדלים שהופכים את העולם שה' ברא למגוון ויפה כל כך, הבדלים שהחיכוך ביניהם הוא שמצמיח את הקדמה האנושית, הבדלים שהתכחשות להם מדכאת את האדם ועולמו.
משטור השיח באמצעות ההגמוניה השמאלנית בתקשורת ובאקדמיה הותיר את ההכרה באוטונומיה הזהותית של הקבוצות בחברה כרעיון מגונה שצריך להתנצל עליו אלף פעמים, אם בכלל אומרים אותו. השמאל המציא מדרון חלקלק מדומיין, שבו אם אנחנו מכירים בקיומם של הבדלים רלוונטיים בין בני אדם, בסוף באופן בלתי נמנע נשלח חלק מהם לתאי הגזים. לכן, מי שמתנגד לייבוא מורים מתאילנד, צריך לספור לפני כן שבעה נקיים ולהוכיח שהוא לא גזען. או אולי פשוט יותר לברוח לטיעונים טכניים ולהימנע משיח ערכי.
חיים ביבס הוא ראש עיר מעולה, ועירו מודיעין היא מהאטרקטיביות והמוצלחות שבערי ישראל, בין השאר בגלל עבודתו המשובחת. כדי לנהל את העיר מודיעין צריך מיומנות, שממנה יש לביבס בשפע. מה שלא צריך זה ערכים. מודיעין היא עיר שעדיין, ברוך ה', אינה מתמודדת עם מיעוט ערבי גדל, עיר שאין בה כיסי עוני ופשע שמעוררים שאלות ערכיות. אבל ביבס הצהיר כמה פעמים שהוא מתכוון לזנק על המרוץ לראשות הממשלה כשכהונת נתניהו תסתיים. ולאור ההצהרה הזאת, חובה להבחין בפער שבין העיר מודיעין ואתגריה ובין מדינת ישראל ואתגריה.
בזמן שאני כותב את הטור הזה, ראש הממשלה עושה בוושינגטון למען מדינת ישראל ועם ישראל. רבות כתבתי כאן שתחת ניצוחו של נתניהו, מדיניות החוץ של ישראל חסרה בהירות מוסרית. כמו קיש בסוגיית המורים הזרים, נתניהו מתקשה לחבר בין ערכיו הציוניים היצוקים בבטון ובין עשייה מדינית קרה. "ארץ ישראל יהודית מהירדן ועד הים" היא סיסמה שלא נאמרת על ידי שגרירינו, וחידוש ההתיישבות היהודית ברצועת עזה "אינו ריאלי", למרות שנתניהו עצמו חשף בשבוע שעבר שגם בעיניו ההתנתקות היא שאפשרה את הטבח. ובכל זאת, מה שמניע את נתניהו להביא לישראל את ההישגים שהביא הוא הכרתו הפנימית שאין לערער עליה בקיום ובייחוד של עם ישראל ומדינת ישראל.
מי שחושב שאפשר לייבא מורים מתאילנד – חסר את ההכרה הזאת, ולכן הוא אינו מתאים לכהן בראשות הממשלה של מדינה כמו ישראל, שקיומה והישרדותה תלויים בחיבור עמוק לערכים.
