אנחנו נמצאים בפברואר 2026, והכתובת כבר על הקיר, או יותר נכון, על המים. במסיבת עיתונאים חגיגית ביוהנסבורג, הכריז מנדלה מנדלה (הנכד של, שמנצל את המותג המשפחתי כדי לקדם שנאת ישראל) על השקת "משט הסומוד העולמי". היעד: חודש מרץ הקרוב. ההיקף: כפול ומכופל מהשנה שעברה. מאה ספינות, אלף אנשי רפואה ו"חוקרי פשעי מלחמה" (שם קוד לפעילי BDS), שיצאו מאיטליה, ספרד ותוניסיה.
המטרה המוצהרת שלהם, כפי שאמר מנדלה בפה מלא, היא לא "סיוע הומניטרי" (הרי נכנסות 4,200 משאיות בשבוע, והמלחמה הסתיימה). המטרה היא "לבודד את ישראל, לגרום לה לקרוס ולהוריד אותה לברכיים". ובכל זאת, מול הכרזת המלחמה הזאת, מערכת הביטחון והמשפטנים נכנסים שוב לנוהל הקרב העבש של "איך נעצור אותם בעדינות בלי להרגיז את העולם".
הבעיה היא שמדינת ישראל מתייחסת למשטי הטרור בדיוק כמו שהיא מתייחסת לתופעת המסתננים והשב"חים: בשיטת הדלת המסתובבת. תופסים, נוזפים, מגרשים, ומחכים לפעם הבאה. זוהי "שיטת מצליח" קלאסית: מבחינת המארגנים, במקרה הגרוע, הם מקבלים כותרות ב־CNN וחוזרים הביתה כגיבורים (כמו שקרה למנדלה עצמו ולגרטה טונברג במשט הקודם באוקטובר). ובמקרה הטוב, הם מצליחים לפרוץ את הסגר. אין להם שום מחיר הפסד אמיתי.
אנחנו סוחבים איתנו את הטראומה של המרמרה מ־2010. שם, ניסיון לעצור משט הפך לקרב פנים אל פנים עם פעילים חמושים, שהסתיים בתשעה הרוגים טורקים, משבר דיפלומטי חריף והתנצלות ישראלית מבישה שנים אחר כך. מאז, הצבא פיתח שיטות השתלטות סטריליות יותר, כמו במקרה של ה'זייתונה' ב־2016 או הספינות הנורבגיות ב־2018.
אולי יעניין אתכם
אבל הסטריליות הזאת היא הבעיה. אנחנו מנצחים בטקטיקה (עצירת הספינה) ומפסידים באסטרטגיה (הרתעה). הספינות נגררות לאשדוד, הפעילים מועלים על טיסה חזרה לאירופה על חשבוננו או במימון מדינותיהם, והספינה? מעלה חלודה או מוחזרת לבעליה אחרי הליכים משפטיים מתישים. בהרצאות שלי אני קורא לזה "אכיפת דמה": אתה מראה נוכחות אבל לא גובה מחיר.
כדי להבין איך לעצור את "משימה 2026", צריך להסתכל על התמריצים. משט של מאה ספינות הוא עסק יקר בטירוף. ספינות, דלק, ציוד לוגיסטי, ביטוח. כרגע, הארגונים האנטי־ישראליים רואים בהוצאה הזאת "תקציב שיווק". הם קונים צי במיליוני יורו, ומקבלים זמן מסך ששווה מיליארדים. מבחינתם, זה ROI (החזר השקעה) מצוין.
כאן בדיוק ישראל צריכה לשנות דיסקט. במקום להתעסק רק בסיכול, צריך לעבור לחילוט. החוק הימי הבין־לאומי (מדריך סן־רמו) ברור מאוד: כשמוטל מצור ימי חוקי, ולישראל יש מצור חוקי ומוכרז על עזה, כל כלי שיט שמנסה לפרוץ אותו הוא מטרה לגיטימית לתפיסה. לא "עיכוב", אלא תפיסה של "שלל ימי" (Prize of War).
ההצעה שלי פשוטה ובירוקרטית להחריד, ולכן היא תעבוד. ראשית הכרזה מוקדמת. ישראל מודיעה שכל מאה הספינות של "צי הסומוד" שייכנסו למים הטריטוריאליים יוחרמו לאלתר, ללא אפשרות ערעור, ככלי ששימש לביצוע פשע וסיוע לאויב. ובשלב הבא השתלטות וגרירה: חיל הים עוצר את הספינות וגורר אותן לנמל אשדוד. ומכאן מכירה פומבית מהירה: במקום שהספינות יירקבו, הן עוברות הליך חילוט אזרחי מזורז ומוצעות למכירה פומבית תוך 30 יום. מי שקונה – קונה.
היעד הכספי: הכסף מהמכירה לא הולך לקופת האוצר הכללית אלא לקרן פיצויים לנפגעי טרור בעוטף עזה או לשיקום חיילי מילואים.
תחשבו על התמריץ החדש: ברגע שהתורם מספרד או מתוניסיה יבין שהספינה היקרה שלו עומדת להפוך, באופן אירוני, לתרומה לקיבוץ בארי או לניר עוז, המוטיבציה שלו תצנח לאפס. אין דבר שמדכא "לוחמי צדק" אירופאים יותר מאשר הידיעה שהכסף שלהם מממן את הציונות.
המשפטנים יצעקו שזה לא מידתי. הפקידים במשרד החוץ יגידו שזה יצטלם רע. אבל האמת היא שהעולם כבר כועס עלינו בכל מקרה. מנדלה וחבריו כבר הכריזו שהם רוצים "לגרום לישראל לקרוס". ואם אנחנו כבר משלמים את המחיר המדיני, לפחות שנהיה אפקטיביים. הטרייד אוף ברור: אנחנו נקבל כמה גינויים באו"ם (שנקבל הרי ממילא), אבל נייצר הרתעה כלכלית אמיתית. ארגון שיאבד צי בשווי עשרות מיליונים יפשוט את הרגל ולא יחזור לסיבוב נוסף.
אנחנו צריכים להפסיק להתנהג כמו שוטר תנועה שנותן אזהרה, ולהתחיל להתנהג כמו ריבון. משט הוא לא הפגנה, הוא ניסיון פריצה של גבול ריבוני במטרה מוצהרת להפיל את המדינה. מי שמנסה לפרוץ את הגבול עם רכב – הרכב מוחרם. מי שמנסה לפרוץ עם ספינה – הספינה תימכר. הגיע הזמן לגבות מחיר במזומן על הטרלול הזה.
הכותב הוא עורך דין, יוצר ערוץ 'על המשמעות'.
מייל לתגובות: [email protected]
