כשראש ממשלת אוסטרליה עשה קולות של דג

יהודי שאינני מכיר, וגם לא הזדהה בשמו, ניגש אליי השבוע באמצע הרחוב בסידני, אוסטרליה. הוא אמר שהוא עוקב, צופה וקורא אבל ביקש: ״תפרסם יותר חדשות טובות. לא רק דברים רעים״.

בישראל זה שכיח שאנשים נתקלים בעיתונאי ומתחילים להשיא עצות ולחלוק תובנות. קיבלתי טריליון עצות מכל הבא ליד, אבל לא זכור לי שאת העצה הזאת קיבלתי. הקטע המצחיק הוא שממש את אותה אמירה קיבלתי גם מיהודי אוסטרלי נוסף, בבית הכנסת של חב״ד בקהילת בונדיי ביץ׳.

הסברתי לו: ״תשמע, זה ׳קצת׳ קשה בתחום סיקור המשפט לפרסם חדשות טובות ולא רק דברים רעים, כי התחום הזה במהותו עוסק בהיבטים השליליים של החברה ושל המדינה. האם אתה מצפה לכתבה שאומרת ׳היום לא היה רצח באזור המרכז׳? אם דבר שלילי לא קרה, זו לא ידיעה חדשותית. כמו שאתה לא תספר לאשתך בהתרגשות שהיום נהגת לעבודה, ולא עברת תאונת דרכים, וגם לא נשדדת, ואפילו לא איבדת את הארנק בדרך״.

אבל אם שני אנשים שונים אמרו לי את זה בזמן כל כך קצר, צריך בכל זאת לחשוב ולבדוק אם יש דברים בגו. בישראל באמת די נדיר שחדשות טובות או חדשות רכות יתפסו מקום מרכזי. אבל כנראה זה לא כך בכל העולם, ויש מקום לבחון אם הפרופורציות אצלנו לא התעוותו. אז אשתדל לפחות בטור הזה ״לתקן״ קצת את דרכיי.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג ראשי המפלגות חייבים להסכים איך לא מסכימים

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

במוצאי שבת הצטרפתי, בהחלטה של הרגע האחרון, למשלחת של נשיא המדינה יצחק הרצוג בביקורו באוסטרליה. האמת היא שהיה ביקור מרגש. ההקשר של הביקור היה הטבח הנורא שחוותה הקהילה היהודית המקומית במסגרת חגיגות חנוכה לפני כחודשיים. 15 איש נרצחו בפיגוע הזה, שהוא הפיגוע הקטלני ביותר בתולדות אוסטרליה. שני מחבלים מוסלמים, אב ובנו המזוהים עם דאעש, ביצעו את הטבח.

מצד אחד, הביקור היה באמת מרגש מאוד. הניצולים ומשפחות הקורבנות דיברו על הגאווה היהודית שאוחזת בהם, ועל האמונה בצדקת הדרך, על האיסור לכופף את הראש בפני אנטישמיות, על האהבה שלהם לעם ולמדינה. ומן הצד השני, הביקור היה מרתיח וכמעט בלתי נתפס.

באופן רשמי, הרצוג הוזמן על ידי ראש הממשלה האוסטרלי אנתוני אלבניזי. אך לא נתקלתי בתופעה כל כך מופרעת, שהגורם המארח מתאמץ להצניע כמה שיותר את הביקור הדיפלומטי – ובפרט כשהביקור הזה איננו עוסק בעסקאות כריית מתכות נדירות או שיתופי פעולה בתחומי האנרגיה וההייטק, אלא ביקור שכל כולו עומד בסימן הזדהות עם הקהילה היהודית המקומית ומאבק באנטישמיות הגואה באוסטרליה, כמו ביתר העולם המערבי.

אם רציתם לראות עד כמה האנטישמיות גואה, הייתם צריכים לראות את התנהלות ראש הממשלה אלבניזי. לבית הכנסת המקומי של חב״ד הגיעו נשיא המדינה הרצוג, יושב ראש הסוכנות היהודית דורון אלמוג, יושב ראש ההסתדרות הציונית יעקב חגואל ואישים חשובים נוספים, כדי לערוך טקס זיכרון לנרצחים בפיגוע, חלקם מבאי בית הכנסת הזה. גם אלבניזי כיבד את האירוע בנוכחותו. אבל מהר מאוד התברר שכבוד הוא לא הצד החזק שלו, לפחות לא כלפי הקהילה היהודית.

במשך שעה, אלבניזי עמד ושוחח עם בני הקהילה ועם האורחים. הכעס כלפיו הורגש באוויר. ראש הממשלה שלהם בכבודו ובעצמו נוכח באולם הקידושים של הקהילה, ומעטים מאוד ניגשים אליו ומשוחחים איתו. כאשר עברתי לידו, מישהי מהצוות שלו הציעה לי להצטלם איתו. במקביל, ארבעה-חמישה אנשים מקפידים שחלילה לא ישאלו אותו אף שאלה, ושהוא לא יצטרך להביע עמדה ודעה על הנסיבות ועל האירועים שהובילו לטבח. אלבניזי, למרות כיפת הקטיפה שחבש לראשו ולמרות החיוכים שפיזר, שידר את המסר שהוא מת כבר לעוף מהמקום הזה ועם כמה שפחות נזקים.

לאחר מכן נערך הטקס בבית הכנסת עצמו. הרצוג פנה לראש הממשלה ואמר לו שאין מקום לאנטישמיות באוסטרליה: ״הטרוריסטים ביקשו להטיל פחד בעם היהודי, ואנו משיבים בגאווה יהודית. הם ביקשו לפלג באמצעות שנאה דתית, ואנו משיבים בסולידריות בין בני אדם בעלי מצפון מוסרי, מכל הדתות״. הרצוג כיבד את אלבניזי, הודה לו על נוכחותו ושיבח אותו על התיקון שהוא החל לבצע כדי להיאבק באנטישמיות. לא היה קשה לזהות שהשבחים היו חצי כתב אישום. ״נאבקתי באנטישמיות כל חיי, ומניסיוני למדתי כי המאבק הזה מחייב צעדים רחבים, רציניים ומעמיקים", אמר הנשיא, "אני משבח את החקיקה והיוזמות שנקטת. המבחן האמיתי יהיה ביישומן המלא ובתוצאותיהן״.

לאחר מכן דיבר יושב ראש ההסתדרות הציונית חגואל, שנזף גם הוא באופן מרומז ועדין באלבניזי. יושב ראש הסוכנות היהודית, האלוף במיל׳ דורון אלמוג, נשא נאום מרגש מאוד, ובו סיפר על שמונה מבני משפחתו שנרצחו באירועי טרור, האחרון שבהם בשבעה באוקטובר. אלמוג דיבר על גאווה יהודית, אמונה בצדקת הדרך, המחויבות שלנו להיות ״חברת מופת״, סולידריות חברתית, ועל הצוואה לחיים שקיבל ממותו של אחיו ערן הי״ד, לא להשאיר אף אדם מאחור.

גם רב בית הכנסת (שחתנו נרצח בפיגוע בחנוכה) נשא דברים, ואפילו הגבאי (!). ומי לא נשא דברים? ראש הממשלה האוסטרלי, האישיות הבכירה ביותר. במשך כל הטקס הוא עשה מאמצים כבירים לעשות קולות של דג. יודעים מה היה החלק היחיד שהוא הסכים לקחת על עצמו בטקס? הוא הקריא את שמות הנרצחים, וזהו. כלום. פשוט נשא את שמות הנרצחים מתוך דף, בלי שום תוכן מעבר לזה. לא מילה אחת נוספת לפני ולא מילה אחת נוספת אחרי. יחד עם עמיתי מיכאל שמש, שפשפנו את העיניים כדי לוודא שאנחנו לא הוזים. אבל אנחנו לא הוזים.

אנטישמים הולכים לישון מוקדם

האירוע הזה המחיש לנו עד כמה מנהיגים מערבים מפחדים בימים אלו להביע הזדהות עם הקהילה היהודית ועם מדינת ישראל בדרך כלשהי, אפילו בנסיבות טרגיות שכאלה. אלבניזי הוא כנראה הפחדן מכולם, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד. גם ביום רביעי השבוע אלבניזי המשיך באותה מדיניות. הוא נפגש עם הרצוג לפגישת עבודה רשמית, אך ציבורית התעלם מקיומה ולא הוציא שום התייחסות ברשתות החברתיות שלו. כל האירוע הזה הוא בשבילו כמו עצם בגרון, שהוא רוצה לשים מאחוריו.

אלפי מפגינים קולניים השתתפו במחאות נגד ביקור הנשיא הרצוג ביבשת, על רקע המלחמה בעזה. מוסלמים רבים היגרו לאוסטרליה בעשורים האחרונים, והנוכחות התקשורתית והפוליטית שלהם מורגשת בהחלט. אלבניזי ושותפיו מפחדים מהם ותלויים בהם. גם הסיקור התקשורתי המקומי ממחיש זאת. אין ספק שהרצוג התקבל כאן בכבוד גדול, וכל בכירי הממשל נפגשו איתו. השאלה היא אם מדובר בשינוי כיוון בעקבות ההלם של הפיגוע והבנה אמיתית של הסכנה שאליה אוסטרליה נגררה, או שמא מדובר בניסיון לסמן 'וי' בלית ברירה כי אי אפשר להתעלם, אך מה שהיה הוא שיהיה. אם חשבון הטוויטר של אלבניזי הוא המדד – התשובה ברורה.

לעומת זאת, דווקא הקהילה היהודית מסרבת לכופף את ראשה. באחד הערבים התפללנו, כמה חברים עיתונאים, בבית הכנסת הגדול בסידני (ולמעשה בכל חצי הכדור הדרומי). בסיום התפילה הזמין אותנו רב בית הכנסת ושליח חב״ד, הרב לוי וולף, לארוחת ערב בביתו. זו הייתה ארוחת מלכים, שכללה גם את הקניידל הגדול בתולדות העם היהודי (אולי חזרה גנרלית לקראת ליל הסדר).

הרעבעצין חני וולף סיפרה לנו שהפיגוע גרם לבני הקהילה היהודית רק להתגאות עוד יותר ביהדותם. המוני בנות יהודיות החלו לענוד באופן מופגן שרשרת של מגן דוד. למרות תחושת הבגידה שהקהילה חשה מצד ההנהגה המקומית, הקהילה מסרבת להסתיר את הזהות המאוד ציונית שלה. הרב סיפר לנו על המיליונים הרבים שבני הקהילה תרמו לישראל לאחר שבעה באוקטובר. למעשה, קהילת יהדות אוסטרליה היא התורמת הגדולה ביותר למדינת ישראל, לפי נפש. שאלתי על כך לאחר מכן את חברת הכנסת לשעבר איילת נחמיאס־ורבין, שהצטרפה למשלחת כבכירה בסוכנות היהודית. היא אישרה זאת.

הביקור בבית הספר היהודי 'מוריה' היה מרגש עד דמעות אפילו לאדם ציני כמוני. בניגוד למקובל במקומות אחרים בעולם, כאן בסידני הסטנדרט הוא שיהודים הולכים ללמוד בבית הספר היהודי דווקא. הילדים, מגיל יסודי עד תיכון, מגיעים לבית הספר עם כיפה. הרוב הגדול מסיר אותה במשך היום. הזהות היהודית והציונית מורגשת בכל פינה בבית הספר. ואם מדברים על פינות, אז במסגרת השיטוט שלי בבית הספר, מצאתי פינת הנצחה באחד הקירות המרכזיים בחצר. סטיקרים רבים, המנציחים את חללי צה״ל ואת קורבנות טבח שבעה באוקטובר, מעטרים כל אינץ׳ ואינץ׳ בקיר הזה.

בטקס שנערך בבית הספר, אחד הנערים סיפר שבמשך שנתיים הם היו עסוקים בתפילות, במחשבות ובהזדהות עם היהודים בישראל, ואז הפיגוע בסידני תפס אותם כשהם היו בביקור בירושלים – והמחשבות שלהם נדדו אל הקהילה הפרטית שלהם בסידני.

והנה זווית אישית קטנה. ביום ראשון בערב הסתובבתי יחד עם מיכאל שמש ליד בניין העירייה. לפני כן התקיימה הפגנה רועשת וסוערת של פעילים פרו־פלשתינים נגד הביקור של הרצוג. כשהגענו, לאחר צאת הכוכבים, ההפגנה שככה וכמעט כולם הלכו לבתיהם. האנטישמיות שמתבטאת באנטי־ציונות מאוד חזקה אצלם, אבל החבר׳ה האלה הולכים לישון מוקדם. 'ליל הבדולח' הם לא יעשו לנו, אולי צוהרי בדולח. ובנימה יותר רצינית – כשהגענו לשם, זיהה אותנו אחד הפעילים הפרו־פלשתינים. הוא צעק עלינו להתחפף יחד עם ״החבר שלנו״ (התכוון להרצוג), אחרת הוא יקרא לחברים שלו והם יעיפו אותנו. האיום באלימות היה ברור מאוד. זמן קצר לאחר מכן איזשהו אוסטרלי, שהציג את עצמו כקתולי, הגיע לכיווננו ולחש לי: ״סידני כבר לא בטוחה ליהודים. כדאי לכם ללכת מפה כי הפלשתינים מחפשים אתכם. לא האמנתי שדברים כאלה יהיו בסידני״. אגב, הוא בעצמו כנראה לא חובב ציון גדול, ודיבר על כך שיש ליהודים המון כסף.

אגב, היה מעניין לשמוע אמירה פומבית של הרצוג, שהגיע מהצד השמאלי־מרכזי של המפה הפוליטית שלנו. הוא אמר להנהגה האוסטרלית כי ״היחסים בינינו אינם תלויים רק בסוגיית ישראל והפלשתינים ובסכסוך, אלא נשענים על בסיס רחב הרבה יותר. עלינו להביא את היחסים בין מדינותינו לנקודה חדשה וטובה יותר, בלי קשר לסוגיה הפלשתינית״. לו יהי.

בסיכומו של דבר, יש הרבה מקום לדאגה בשל התהליכים שמתרחשים לנגד עינינו בעוד אנחנו בישראל עסוקים באלף ואחד דברים אחרים. אבל גם יש הרבה מקום לגאווה, כשרואים קהילה יהודית שמתגאה בזהות שלה, שמסרבת להפנות עורף למדינת הלאום שלה, שממשיכה לבטא בראש מורם את הערכים היהודיים והציוניים שעליהם מתחנכים הילדים, למרות גל האנטישמיות. אולי זה לא מקרי שדווקא בקהילה היהודית הזאת, שני אנשים שונים ובאזורים שונים בסידני ביקשו ממני לכתוב יותר דברים חיוביים. אולי זה סוד הקסם וסוד ההצלחה שלהם.

לתגובות:

[email protected]