במהלך השבוע האחרון, לראשונה מזה 15 שנים חצו משאיות ירדניות עמוסות סחורות את אדמת סוריה בדרכן לתורכיה דרך מעבר הגבול באב אל-הוא. האירוע הזוטר הזה שאפשר אולי להמעיט בערכו ברגע הנוכחי, מסמל למעשה חזרה לנתיב שהיה חסום ברובו במשך שנים ארוכות בשל מלחמת האזרחים המדממת בסוריה, זאת על רקע עלייתו והתייצבותו של משטר אלשרע ולצד התעצמותה הכלכלית והמדינית של תורכיה.
מעבר לבשורה הלוגיסטית הזוטרה, המהלך הזה עשוי לרמז על מגמה שתטיל צל כבד על אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר של העשור האחרון: מסדרון IMEC.
תוכנית IMEC, קיצור של "מסדרון הודו – מזרח תיכון – אירופה", היא מגה-פרויקט ליצירת נתיב חוצה יבשות לשינוע סחורות ואנרגיה, שנועד לחבר את הודו לאירופה דרך איחוד האמירויות, סעודיה, ירדן וישראל. היוזמה, שהוכרזה בידי הממשל הקודם ומנהיגים מאירופה, המזרח התיכון והודו בספטמבר 2023, נתפסה בידי ארה"ב כמענה משמעותי ליוזמת "החגורה והדרך" הסינית ולמסדרונות השינוע האזוריים הנמצאים בשליטה רוסית.
בתוך התוכנית הזו ישראל נועדה להיות חוליה מקשרת קריטית: הנמל שדרכו תעבור הסחורה בין הים התיכון למזרח התיכון, בדרכה מהודו לאירופה ובחזרה. כזכור, מעט לפני שהמלחמה החלה, אווירת הנורמליזציה עם סעודיה הייתה בשיאה, ורוח הסכמי אברהם ריחפה מעל התוכנית הגרנדיוזית, שנראה היה שמתקרבת בצעדי ענק.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אהד מרלין
ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם
עוד מאת אהד מרלין
הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית
עוד במדיני
השגרירות העשירית בירושלים: קולומביה חנכה הבוקר את שגרירותה החדשה בבירה
עוד במדיני
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
עוד מאת אהד מרלין
מבצע הלכידה בעזה: בין מפגן הכוח לנסיבות העגומות
עוד מאת אהד מרלין
המשטר האיראני מודה: אנחנו במשבר כלכלי חמור
אלא שפחות מחודש לאחר ההכרזה החגיגית הגיע הטבח המזעזע של ה-7 באוקטובר, שלא רק שהצית מלחמה אזורית עקובה מדם, אלא גם הקריס – לפחות זמנית – את הארכיטקטורה האזורית שניסו לבנות בארה"ב ובאירופה. בכך חמאס, בהיותה זרוע של האחים המוסלמים השנואים על כלל המדינות בחלק המזרחי של IMEC – מהודו דרך איחוד האמירויות, סעודיה, ירדן וישראל – שיבשה גם את התחרות המערבית מול סין ורוסיה; גם אם מטרתה המוצהרת הייתה לשבש "רק" את הנורמליזציה עם ישראל ואת החיבור הכלכלי שלה למפרץ.
עד כה נראה שהמזימה החמאסית נשאה פרי. סעודיה הכריזה מספר פעמים שהיא הולכת ומתרחקת מהנורמליזציה, ועוסקת במקביל בכריתת בריתות אזוריות לעומתיות לירושלים אשר מדירות אותה במופגן – כולל עם יריבות לשעבר כמו תורכיה וקטר. בדומה לכך, לאורך המלחמה דאגה סעודיה למצב עצמה כאחת המתנגדות המרכזיות לישראל, וגם היום על רקע המתיחות בין ריאד ואבו דאבי, שופרותיו של מוחמד בן סלמאן עושים שימוש בהסכמי אברהם ובנורמליזציה עם ישראל ככלי ליצירת דה-לגיטימציה כלפי איחוד האמירויות, כ"סוס טרויאני ציוני", כפי שנכתב לא מזמן באחד העיתונים הממלכתיים.
בן סלמאן יודע שללא האור הירוק מריאד המסדרון נותר קטוע ותקוע, זאת למורת רוחו של הממשל האמריקני שהספיק להתחלף מאז; והוא מרשה לעצמו למנף את IMEC כקלף מיקוח בפני ישראל. במקביל, המציאות הזו מאפשרת לצירים חלופיים, כמו הציר היבשתי ירדן-סוריה-תורכיה, להרים ראש ולהציע אלטרנטיבה שתעקוף את ישראל בחיבור המזרח התיכון לאירופה.
אם כן, פתיחת המעבר היבשתי החדש בין סוריה לתורכיה מהווה מעין הצהרת כוונות מצידו של ארדואן. בעוד ישראל שקועה במלחמה והזירה האיראנית על סף פיצוץ, תורכיה פועלת בשקט כדי לבצר את מעמדה הכלכלי האזורי, ומנצלת את ייצוב סוריה בדמותה כדי להציע נתיב יבשתי רציף מהמפרץ ועד אירופה. היתרון ברור: שינוע סחורות במשאיות ללא צורך בפריקה וטעינה מחדש ובלי צורך בבידוק ביטחוני מתיש בגבולות ישראל ובנמליה, באופן שעשוי להוזיל עלויות ולקצר זמנים.
אם סוריה תצליח להוכיח יציבות וירדן תמצא את הנתיב הצפוני יעיל יותר ומכניס יותר, ישראל עלולה למצוא את עצמה מחוץ למשחק הלוגיסטי האזורי, שמשפיע גם על הכלכלה והגיאופוליטיקה.
אז מה יהיה על IMEC?
מסדרון IMEC, במידה שאי פעם ייצא לפועל, הוא פוטנציאל עצום למיצובה הגיאופוליטי של ישראל ולמתן זריקת עידוד לכלכלתה, שהושפעה באופן משמעותי מהמלחמה.
ישראל תצטרך אולי להפנים ש-IMEC איננה חייבת להסתמך על קו אחד קבוע בלבד, והיא יכולה לתפקד גם כרשת של נתיבים. יחד עם זאת, כדי שישראל תישאר רלוונטית גם ברשת זו, היא לא יכולה להסתמך רק על חסדי הגיאופוליטיקה או על תקוות שממשל טראמפ יבקש לכפות את הפרויקט על בן סלמאן. בירושלים יכולים כבר עכשיו לבצע שורה של צעדים, ממינוי פרויקטור לאומי שיתכלל את המשרדים השונים מול המדינות החתומות על IMEC, דרך שדרוג התשתיות הדיגיטליות והתחבורתיות באזור הגבול עם ירדן ובתוואי של רכבת העמק החדשה, ועד התמודדות עם חסמים רגולטוריים שונים שמאטים את קצב הפריקה והטעינה של סחורות – כל זאת כדי להוכיח שעוד לא אבדה תקוותה ושהפרויקט עודנו בראש מעייניה.
ומה לגבי נורמליזציה עם סעודיה?
ניסיון העבר מלמד שישראל הייתה מסוגלת לקיים שת"פ עם מדינות המפרץ בתחומים שונים עוד לפני החתימה על הסכמי אברהם – ולכן גם אם ישראל תחליט שהמחירים שסעודיה מבקשת תמורת הכרה מלאה אינם באים בחשבון, הרי שייתכן שניתן יהיה להסתפק בפחות מכך כדי לקדם את הפרויקט על שלל יתרונותיו.
במקביל, ניתן להביא פנימה גם מדינות נוספות מהאזור, כמו קזחסטן, שכבר הצטרפה להסכמי אברהם, וגם אזרבייג'אן, שלה יחסים טובים עם ישראל. השתיים אמנם אינן ממוקמות גאוגרפית בתוואי המקורי, אך הכנסתן כשותפות בפיתוח התשתיות ובקידום הפרויקט עשויה לסייע הן מבחינה כלכלית והן מבחינה גאופוליטית.
בהקשר הזה, הצטרפותה של קזחסטן להסכמי אברהם והשמועות על הצטרפות מדינות נוספות שלישראל כבר יש קשרים עימן מוכיחות כי בעיניו של נשיא ארה"ב טראמפ אין מדובר בהסכמי הכרה הדדית ותו לא – אלא דווקא במגמה אסטרטגית יותר שתקיף סוגיות נוספות ותאפשר גם למדינות שאין להן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל "לחיות" עם השותפות הזו.
על כל פנים, פתיחת הנתיב הירדני-סורי-תורכי הוא קריאת השכמה לירושלים: אם ישראל לא תוכיח רצינות, מוכנות וכדאיות, "רכבות השלום" עלולות לדלג מעליה ולהשאיר אותה לבד בתחנה.
הכותב הוא חוקר הזירה האזורית ב"מיינד ישראל"
