נרדמו בשמירה: ההנהגה הביטחונית לא ראתה בחמאס איום קיומי

1

מסמכים שפרסם ראש הממשלה נתניהו אשר הוצגו בחקירתו אצל מבקר המדינה, מוכיחים לכאורה שלמעט קולות ספורדיים פה ושם, ההנהגה הביטחונית הבכירה של ישראל, בדרג המדיני ובדרג המקצועי, התנגדה בעקביות לאורך השנים למבצע קרקעי משמעותי בתוככי עזה.

ללא מבצע כזה לא ניתן היה להשמיד את ארגון חמאס, להפיל את שלטונו או לפחות לפגוע בו פגיעה אנושה. ראשי ממשלות, בעיקר נתניהו אבל גם בנט ולפיד, שרי ביטחון ורמטכ"לים וסגניהם – ביניהם גדי איזנקוט, בני גנץ, יאיר גולן, אביב כוכבי והרצי הלוי – כולם נתפסו להשקפת הדרג המקצועי המודיעיני והמבצעי שעזה היא איום נסבל ברמת המטרד. כולם סברו שנכון לנהל מול חמאס סבבים חוזרים ולנהל עימו יחסי תן וקח.

בשלבים מסוימים היו אומנם מי שתמכו בחיסול של אישיות חמאסית בכירה כזאת או אחרת. אין בכך כדי להרשים או להפתיע. כל ארגון רוצה לרשום הצלחה בתחומו המצומצם, וכאשר השב"כ הצליח להשיג מידע מודיעיני שמאפשר לחסל את יחיא סינוואר או בכיר אחר בחמאס, טבעי שהוא יציע לעשות זאת. האחריות של השב"כ מסתכמת בהצלחה המקומית של החיסול. אבל הדרג המדיני נדרש לשקלל גם השלכות נוספות, כמו ירי מאות הרקטות על יישובי העוטף ועל העורף הישראלי שצפוי לבוא בעקבות החיסול. ובעיקר תמיד עולה השאלה מי יבוא במקום המנהיג המחוסל, שהרי כאשר סיכלנו בהצלחה את מנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי בלבנון ב־1992, קיבלנו במקומו את נסראללה, מנהיג מתוחכם ומסוכן פי כמה מהנבל שחוסל.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

2

עזה החמאסית הייתה מטרד מציק, באופן שוטף ליישובי העוטף ומסבב לסבב גם לעורף הישראלי בכללותו. אבל לניתוח שנדרש לשם הסרת הגידול הממאיר הזה היה מחיר צפוי בדמות מאות חיילים שייהרגו בעת כיבוש עזה. ובאותם ימים אף אחד בציבור הישראלי לא היה מוכן לשלם מחיר כזה רק כדי להסיר את האיום המרכזי שנשקף לנו מעזה – איום הרקטות. עם האיום הלא קיומי הזה נערכנו להתמודד באמצעים טכנולוגיים כמו כיפת ברזל, בהיערכות של העורף למנוסה למתחמים ממוגנים, ובתקיפות אוויריות שנועדו לגבות מחיר מחמאס – בתקווה שגם ירתיעו אותו לפחות באופן זמני.
איום נוסף שהיינו מודעים לו היה זה של המנהרות החודרות לשטח ישראל, שחמאס חפר לצורך תקיפה וחטיפה. כולנו שמחנו להאמין למה שסיפרו לנו, שהקיר הסלארי התת־קרקעי שהושקעו בו מיליארדים הסיר את הסכנה הזאת. ייתכן שזה היה נכון. ככלות הכול, הפשיטה ב־7 באוקטובר לא התבצעה באמצעות מנהרות חודרות.

הנכונות של עם ישראל ושל צה"ל וחייליו בסדיר ובמילואים לשלם מחיר של מאות הרוגים כדי לחסל את חמאס התגבשה רק לאחר שאיבדנו כ־1,200 אזרחים וחיילים בטבח הזוועתי של 7 באוקטובר. קודם לכן לא היינו מודעים לכך שהאיום הנורא הזה קיים. בדרגי הביניים המקצועיים היו אומנם מעטים שנחשפו לתוכנית 'חומת יריחו' וגם הבינו את חומרתה, אבל הדרג המקצועי הבכיר יותר זלזל באופציה הזאת, לא האמין לא בכוונות חמאס ולא ביכולותיו, לא צלצל בפעמונים ולא הדליק נורה אדומה. תוכנית ההגנה של פיקוד דרום ואוגדת עזה לא הייתה ערוכה מול אפשרות של פלישה דרך המכשול הקרקעי בכוח של אלפי מחבלים שיפשטו מבעד לעשרות פריצות בגדר. התרחיש הזה לא עמד לנגד עיניו של הפיקוד הבכיר, והפריסה של כוחותינו לא הייתה ערוכה לתת לו מענה.

3

בניין הכוח ההגנתי וההתקפי של חמאס התבצע לאורך שנים רבות – מאז שממשלת שרון שמה קץ לנוכחות הישראלית בעזה, האזרחית והצבאית. הניגוח האופוזיציוני נגד נתניהו, שמצביע על הכסף הקטארי כגורם מרכזי בבניין הכוח החמאסי, חוטא לאמת. לחמאס היו מקורות כלכליים רבים לפתח את יחידותיו, ביצוריו ואמצעי הלחימה שלו, והכסף מקטאר לא היה חלק כה משמעותי מהם. מעבר לכך, גם אם לא באמצעות מזוודות כסף, העברת כסף ושווה־כסף נמשכה גם בימי ממשלת בנט־לפיד. אזהרותיה החוזרות של השרה אורית סטרוק, התצפיתנית של המערכת הפוליטית, מפני העברת חומרים דו־שימושיים שחמאס ישתמש בהם לבניית ביצורים וייצור אמצעי לחימה, נפלו על אוזניים אטומות. שנתם של האחראים לביטחון המדינה לא נדדה, הם לא חשו באיום. בניין הכוח של חמאס, שהלך והתעצם, לא הדאיג אותם. אפשר להבין זאת, אחרי הכול כוחו של צה"ל בכמות ואיכות נשקו, וכוח האדם שלו גדול וחזק שבעתיים. ההנהגה הביטחונית שלנו האמינה שחמאס מורתע ולא מתכוון לתקוף אותנו, ושגם אם יתקוף – אנו נקבל על כך התרעה מודיעינית ולא נתקשה להיערך ולהדוף את ההתקפה.

4

ממשלות ישראל לא יצאו למבצעים לשם השמדת הכוח הלוחם של חמאס, מצד אחד משום שלא היו מודעות לגודל הסכנה הנשקפת ממנו, ומצד שני – משום שגם ההנהגה וגם הציבור לא היו מוכנים לשלם את המחיר הכבד הכרוך בכך. ועדיין ניתן היה ללא קושי רב להיערך מול סכנת המתקפה ולהדוף אותה במחיר נמוך לנו וכבד לאויב. לשם כך צריך היה שהמודיעין ימלא את תפקידו, יציף לתודעת הפיקוד העליון את תוכנית 'חומת יריחו' ולא יבטל בזחיחות את פוטנציאל הסכנה גם לנוכח הסימים שהודלקו באותו לילה.
בנוסף, למרות הערכת הסיכוי הנמוכה שחמאס יעז לתקוף ויהיה מסוגל לכך, וגם בלי שתוכנית 'חומת יריחו' הגיעה לידיעתה, ההנהגה הביטחונית המקצועית הייתה חייבת להעלות בדעתה אפשרות של פלישה קרקעית המונית מעשרות מוקדים ולהכין לה תשובה מבצעית. אל מול תרחיש אסוני בסדר גודל שכזה חובה להיערך גם אם סיכויי התרחשותו מועטים, ובפרט כאשר ההיערכות לא דורשת מאמץ גדול. הכול היה נראה אחרת אילו חיל האוויר היה משאיר יותר כלי טיס בכוננות, אילו לא שוחררו רוב לוחמי אוגדת עזה הביתה לחופשת חג, ואם בעקבות סימני האזהרה היו ראש השב"כ ובעקבותיו הרמטכ"ל דורכים את אוגדת עזה ואת כיתות הכוננות ביישובים. לא רק המסמכים שהציג נתניהו מפריכים את טענות ראשי מערכת הביטחון כאילו הם התריעו בפניו על הסכנה הצפויה. עוד יותר מכך, ההתנהגות השאננה וחסרת האחריות שלהם מוכיחה יותר מכול שהם לא באמת האמינו בסכנה. לא פלא שנתניהו לא האמין לאזהרותיהם וחשד שכל מטרתם לסכל את הרפורמה המשפטית. הרי הם עצמם לא האמינו לאזהרותיהם, כפי שמוכיחה התנהלותם השאננה.

5

עוד לפני אסון 7 באוקטובר, לאסטרטגיה של הכלת חמאס שאפשרה את בניין הכוח שלו היו חסרונות רבים. לאורך השנים והסבבים ביקרנו כאן לא פעם את נכונות ממשלות ישראל לנהל את מדיניות הסבבים החוזרים ולהכיל את ההתגרויות החוזרות של חמאס.
באשר לטבח עצמו, נראה שנתניהו הוכשל בידי הדרג המקצועי ולא היה מודע לאיום הפשיטה הגדולה, לא בשנים שלפני אותו בוקר נורא וגם לא בלילה שלפניו, כשהרמטכ"ל וראש השב"כ החליטו לטפל במצב בעצמם ולא טרחו לשתף אותו. זה לא פוטר את נתניהו מאחריות כמי שעמד בראש המערכת שנים רבות כל כך, אבל אלו נסיבות מקילות. בסיטואציה אחרת נכון היה להודות לו על שירותו רב השנים ולשלוח אותו הביתה, אבל יש שתי סיבות לא לעשות זאת. הראשונה, משום שכל מועמד ריאלי שמתמודד כעת על החלפתו היה בעצמו חלק ממערכת קבלת ההחלטות, ושותף לקונספציה שלא חששה מאיום חמאס ובחרה להכיל אותו ולנהל עימו יחסי תן וקח. והשנייה, משום שמצבנו המדיני והביטחוני ממשיך להיות מורכב ומאתגר באופן שדורש את כישוריו וניסיונו של נתניהו, שאותם הוכיח בהצלחות הרבות של ישראל תחת הנהגתו במערכה הרב־חזיתית הממושכת שאליה נקלענו בעקבות האסונות. בלבנון, באיראן, בסוריה ובעזה הגענו להישגים גדולים תחת הנהגתו, ולכן מוקדם עדיין לשחרר אותו.
אולי לנתניהו לא מגיע להיות ראש ממשלה בגלל חלקו בקונספציה ובאסון, אבל למדינת ישראל ואזרחיה מגיע ראש ממשלה שינהל את הסיטואציה באופן המיטבי, ואין כרגע באופק מישהו כזה שעולה על נתניהו. לא שנתניהו מושלם, הוא עדיין עושה טעויות, וההישג הלא מספק בעזה יוכיח, אבל שוב – אין בסביבה מועמד ריאלי שמציג תוכנית ויודע איך לעשות את זה טוב יותר. הרצון לגבות מחיר על מחדלי ראש הממשלה יצטרך להמתין עד שתצמח אלטרנטיבה מבטיחה יותר, או עד שהמשבר המדיני־ביטחוני יסתיים.

לתגובות:

[email protected]