דיפלומטיית קוונטים: הניווט של MBZ בין סעודיה לישראל

בסוף השבוע האחרון נחת אמיר קטאר, שייח' תמים בן חמד אאל ת'אני, באבו דאבי לביקור דיפלומטי משמעתי. נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד (MBZ), קיבל את פניו אישית בנמל התעופה – מחווה דיפלומטית המעידה על חשיבות המפגש. לפי הדיווחים, השניים דנו במגוון סוגיות אזוריות, ובהן המצב בעזה, התפתחויות בסוריה, והיציבות האזורית.

בהמשך לכך, היום (שני) התקיימה שיחת טלפון בין MBZ לבין הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן. שיחה זו באה במקום ביקור מתוכנן שנדחה בשל מצבו הבריאותי של ארדואן, אך היא העבירה מסר דיפלומטי דומה: למרות המתחים האזוריים, קווי התקשורת נותרים פתוחים.

ביקורים אלה מתרחשים על רקע קמפיין תקשורתי אגרסיבי שמקדמת סעודיה נגד איחוד האמירויות. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן (MBS), שוקד על בניית מחנה סוני אזורי רחב יחד עם תורכיה וקטאר, תוך ניסיון מכוון להדיר את אבו דאבי באופן מופגן מיוזמות אזוריות מרכזיות.

הכלים שסעודיה משתמשת בהם חורגים מדיפלומטיה קלאסית. ריאד הפעילה מערך שלם של בוטים, שופרות וחשבונות צללים ברשתות החברתיות, כולם מכוונים ליצירת דה-לגיטימציה שיטתית לאיחוד האמירויות. הקמפיין הזה כולל דימויים אנטישמיים גלויים, תאוריות קונספירציה על "מזימות ציוניות", והצגת אבו דאבי כ"סוס טרויאני" ישראלי באזור.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

כך לדוגמה העיתון הממסדי הסעודי אל-ג'זירה (להבדיל מהערוץ הקטרי בעל השם הזהה) אף פרסם מאמר המאשים את האמירויות שהן מיישמות את "האג'נדה הישראלית" לחלוקת האזור, וכל זאת כחלק ממאמץ ממוקד להעניש את אבו דאבי על מדיניותה העצמאית ועל סירובה להיכנע לתכתיבים הסעודיים.

יש לציין כי המתח בין ריאד לאבו דאבי התעצם בזמן האחרון לאחר שנים ארוכות של תיאום וידידות, על רקע התנגשות אינטרסים בזירות שונות כמו סודאן, סומליה, לוב ותימן. המשותף לזירות הללו הוא שאיחוד האמירויות נטתה לתמוך בקבוצות מקומיות שסייעו לה להילחם באסלאמיסטים ולבנות לעצמה "מיני-אימפריה" בים האדום, בעוד שסעודיה תמכה בממשלות המרכזיות גם כאשר לא הסכימה איתן אידיאולוגית, אך מתוך תמיכה ביציבות מדינית.

הביקור ומשמעויותיו

על רקע מסע ההכפשה הסעודי, ביקור השיח' תמים והשיחה עם ארדואן מסמנים כמה דברים חשובים. ראשית, גם קטר וגם תורכיה מעוניינות לאותת שחרף לחצי ריאד, מבחינתן אבו דאבי אינה "מוקצית מחמת מיאוס", ושתי המדינות רואות ערך אסטרטגי בשמירה על קווי תקשורת פתוחים עם האמירויות.

במקרה של תורכיה, השיקולים הם גם כלכליים: אנקרה שרויה במשבר כלכלי עמוק, ואיחוד האמירויות היא שותפה כלכלית חשובה עם יכולת השקעה משמעותית. על כן, ארדואן אינו יכול להרשות לעצמו לנתק את היחסים עם אבו דאבי רק כדי לרצות את ריאד.

קטאר, מצידה, מנסה לשמר את מעמדה כמתווכת אזורית. דוחה כהרגלה שוקדת על פיתוח יחסים תקינים עם כלל הצדדים – עם סעודיה ותורכיה מצד אחד, ועם האמירויות מצד שני; מעמד המאפשר לה למלא תפקידי גישור ותיווך בסכסוכים אזוריים, מה שמגביר את חשיבותה הגיאופוליטית. ייתכן שבעיני שיח' תמים, שזוכר היטב את החרם שהובילה סעודיה על ארצו לפני כמעט עשור, הקרע בין ריאד לאבו דאבי הוא דווקא הזדמנות פז להבטיח את מקומו במסגרת מדינות המפרץ ולהגדיל את מניותיו בעיני הצדדים הנצים.

אם כן, ייתכן שקטאר ותורכיה מנסות לשמש מתווכות בין מב"ס למב"ז; אך לא מן הנמנע שהן ישאפו גם לשכנע את נשיא האמירויות להפחית את פעילותו הנרחבת בזירות השונות – בסודאן, תימן, לוב, סומליה ואחרות.

מבחינת ישראל, הסכנה המרכזית בכך היא שתורכיה וקטר ינסו לגרור את אבו דאבי איתן אל זרועות המחנה המתגבש, המבוסס באופן ניכר על גידור של ישראל ועל דה-לגיטימציה לכל מהלך מובהק של נורמליזציה מול ירושלים. אמנם "גיוס" מלא של אבו דאבי למחנה החדש נראה פחות סביר לאור התנגדותה האידיאולוגית הניצית לאידיאולוגיית האחים המוסלמים, המבוססת היטב באנקרה ובדוחה, אך למרות זאת על ישראל יהיה לפקוח עין ולוודא שהלחצים על אבו דאבי כמו גם אמתלות ביטחוניות ופוליטיות אחרות לא יובילו להפניית עורף פומבית לחלקים מהסכמי אברהם או לצמצום שיתופי הפעולה עם ירושלים.

דיפלומטיית קוונטום

בהקשר זה כדאי לציין שחיזוק הקשרים בין ארדואן ושיח' תמים לבין מב"ז הוא בגדר דוגמה חשובה לתופעה המכונה "דיפלומטיית קוונטים": היכולת של מדינות להחזיק בעת ובעונה אחת תפיסות מורכבות ולעתים אף הופכית מול מדינות אחרות, המכונה על שם מגוון המצבים שבהם יכולים להימצא חלקיקים בו זמנית עפ"י המכניקה הקוונטית. כמו באירופה הקלאסית, שבה מדינות חתמו על הסכמים גם תוך כדי מלחמות שהתרחשו בקולוניות שלהן, כך גם כאן: למרות סכסוכים עמוקים בסודאן, תימן, לוב, סוריה, בסוגיית חמאס וישראל, וחרף האיבה הגדולה של אבו דאבי לאחים המוסלמים, מדינות ממשיכות לדבר ביניהן ולעשות עסקים במקומות שבהם האינטרסים נפגשים.

גם מב"ז מתגלה כאשף הדיפלומטיה הזו. הוא יכול לחתום על הסכמי עתק עם הודו, ושבוע לאחר מכן לארח אצלו את נשיא פקיסטן; להמשיך לתחזק את הסכמי אברהם אך לשמור על יחסי הידברות עם איראן; לשתף פעולה עם סומלילנד אך להמשיך לעשות עסקים עם תורכיה, שהיא הפטרונית של סומליה; ולהידבר עם קטר גם כשהוא נלחם בכוחות אסלאמיסטיים שנתמכים בידי דוחה ברחבי העולם.

המסר המרכזי הוא שגם כאשר מחנות נבנים וגושים מתגבשים, יש חשיבות מכרעת בהמשך שמירה על ערוצי הידברות. תהיה זו טעות להתעלם מהמצב הייחודי שישראל נמצאת בו, עם אויבות מרות וחמושות שנשבעות השכם והערב להשמידה. לצד מלחמת החורמה באויבותיה, על ישראל יהיה לבחון כיצד היא יכולה לנקוט בעצמה בדיפלומטיה כזו כשמדובר ביריבות שאינן אויבות, וגם בבעלות ברית: במקום "ללכת בין הטיפות", להבין שניתן לנהל יחסים עם מחנות שונים במקביל, ברגישות, תוך שמירה קנאית על אינטרסים לאומיים.