אחורה פנה: הנסיגה האמריקנית מסוריה החלה

בשבועות האחרונים נחשפה בבירור מגמה שהלכה והתגבשה בשקט: ארצות הברית מצמצמת את נוכחותה הצבאית בסוריה ובעיראק, מהלך של נסיגה אסטרטגית שתשנה את פני המזרח התיכון.

בסוף חודש אוקטובר הכריז ראש ממשלת עיראק אלסודאני בגאון כי דאעש אינו מהווה עוד איום משמעותי בעיראק, והודיע על כוונתו לעבור ל"מודל שותפות" עם ארצות הברית – ניסוח מרוכך לדרישה מוסווית לצמצום נוכחות אמריקנית במדינה.

דאעש כמובן לא נעלם. רק לפני מספר שבועות ביצעו נאמני הארגון פיגוע קשה בחיילים אמריקנים בסוריה, תזכורת ברוטלית לכך שהניצחון המוכרז רחוק מלהיות מוחלט. הפיגוע חשף את הפער הכואב שבין הצהרות פוליטיות לבין המציאות בשטח – פער שלממשלות האזור נוחות לטשטש, ולממשל טראמפ נוח להתעלם ממנו.
חרף זאת, בשבוע האחרון הוכרז על פינוי בסיס אל-תנף בסוריה מכוחות אמריקניים – בסיס שבמשך שנים שימש כמכשול גיאוגרפי בין איראן לים התיכון. הבסיס נמצא במשולש הגבולות של סוריה, עיראק וירדן, ושיבש ביעילות את ניסיונותיה של טהראן לבסס מסדרון יבשתי לעבר לבנון וחיזבאללה. עם ביטול מחסום זה, עשוי להיסלל מחדש הנתיב לניצול על ידי הציר האיראני, לרבות העברות נשק מסוג ואיכות שחיזבאללה המדולדל זקוק לו ביותר לצורך בנייה מחדש של עוצמתו הצבאית.

מסרי הנטישה

הנוכחות הצבאית האמריקנית בעיראק אינה תופעה חדשה – היא נמשכת למעשה, בגלגולים שונים, מאז מלחמת המפרץ ב-1991 והפלישה להפלת סדאם חוסיין ב-2003. לאחר נסיגה רשמית ב-2011, חזרו כוחות אמריקנים ב-2014 עם עלייתו המטאורית של דאעש וכיבושיו בשתי המדינות. כוחות ארה"ב והקואליציה פעלו בעיראק מאז 2014 כחלק ממאמץ מתמשך למגר את דאעש, ולאחר קריסת הח'ליפות עברו באופן רשמי לתפקיד ייעוץ, אימון וסיוע. חשוב לציין: כמו במקרה של מלחמות המפרץ כך גם במקרה של דאעש – עלייתם של כוחות טוטליטריים אינה המניע היחיד להנעת אלפי כוחות של מדינות שונות, ויש להזכיר את חשיבות האזור האסטרטגית בכל הנוגע לשדות גז ונפט, המייצרים יציבות כלכלית ועולמית, כגורם משמעותי של מעצמות בבחירה להציב חיילים במדינות זרות.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

על פי דיווחים שונים, כיום פועלים כ-2,500 חיילי קואליציה בעיראק, המפוזרים בין כמה בסיסים מרכזיים, מכורדיסטאן ועד בגדד ועין אל-אסד, שגם על פינויו הוכרז רק בחודש שעבר. בסוריה, לעומת זאת, מוצבים עפ"י דיווחים כ-900 חיילים, בעיקר בבסיסים קטנים לצידם של שדות נפט בצפון-מזרח המדינה, לצד מוצב אל-תנף הקטן שפינויו הוכרז השבוע, הממוקם על משולש הגבולות של סוריה, עיראק וירדן.
הסגת הכוחות היא חלק ממהלך אמריקני רחב לצמצום נוכחותה האזורית, שהחל עוד בפינוי הכוחות מאפגינטסאן – שאמנם התבצע בפזיזות בתקופת ממשל ביידן, אך נחתם בידי טראמפ בקדנציה הקודמת, כך שמדובר למעשה בהמשך המגמה של טראמפ עצמו.

כאמור, הנוכחות האמריקנית בעיראק אפשרה גם גישה אווירית וקרקעית אזורית, מקלה על הפעילות הצבאית בשתי הזירות במקביל, ועל פי דיווחים נעשה בה שימוש גם כדי ליירט מתקפות טילים איראניות נגד ישראל – כך שמבחינת ירושלים יש מקום לדאגה.

את מי משרתת הנטישה?

חשיבותו של בסיס אל-תנף נגזרה לא רק ממיקומו הגאוגרפי, אלא גם מהמסר שהם שידרו: אמריקה נמצאת כאן, רואה ומגיבה – ועם העזיבה, המסר מתהפך.

מעבר לאיום האיראני, הנסיגה האמריקנית עשויה לשרת בעקיפין גם את דאעש וארגוני טרור נוספים המעוניינים להתעצם ולהתבסס. מגמה זו בולטת בייחוד לאור הפניית העורף האמריקנית לכוחות הכורדיים שהיו משענתם במלחמה בדאעש לאורך שנים ארוכות. עם עליית משטרו של אלשרע העדיפו בוושינגטון לדחוף לעבר ייצוב המשטר ואיחוד שבריה של סוריה גם במחיר דריסת המאוויים הכורדיים. עזיבת האמריקנים את סוריה משאירה את הכורדים חשופים ונטושים לגורלם, הן מצד ארגון דאעש עצמו, והן מצד כוחות משטר אלשרע – שלפחות בחלקם עדיין נאמנים לאותם ארגונים ג'האדיסטיים מן העבר; ובכך מעבירים מסר נוסף על מידת האמינות האמריקנית כלפי בעלות בריתה.

אם בזירה הסורית הבעיה טמונה בנטיות ג'האדיסטיות סלפיות של המשטר ונאמניו, בעיראק הבעיה נסובה בעיקר סביב חדירה עמוקה של מיליציות נאמנות לאיראן, שפועלות כל העת כדי להתעצם ולסייע בהתעצמות תומכיה של טהראן בזירות אחרות, מלבנון ועד תימן, כך שהוואקום שהאמריקנים ישאירו עלול להתמלא בידי כל אחת משתי האופציות הללו – או שתיהן ביחד, שכן היכולת לנהל לחימה עצמאית ואפקטיבית מול דאעש או איראן ללא גיבוי אמריקני מודיעיני ולוגיסטי – מוטלת בספק בלשון המעטה.
באופן מעניין, נראה שגם בוושינגטון מודים בשקט שיהיה קשה יותר לפקח על הנעשה בשטח סוריה תחת משטר אלשרע בכל הנוגע לדאעש, שכן רק בשבועות האחרונים הודיעו האמריקנים על העברת אלפי אסירי דאעש מבתי כלא בסוריה – לעיראק. הסיבה הרשמית לא נמסרה, אך אין ספק שהיה לכך קשר לפריצת בתי הסוהר ושחרור אסירים מזוהי דאעש בידי כוחות נאמנים למשטר אלשרע, בעת הכיבושים שכוונו נגד האזורים הכורדיים בצפון מזרח סוריה; כאומרים – נאמני אלשרע אינם מסוגלים לוודא שאסירי דאעש יישארו מאחורי סורג ובריח.

כאמור, חרף ההודעות החגיגיות, גם תבוסת דאעש טרם הושלמה, ויש בכך תזכורת למגמה של טראמפ, שהתגלתה גם עם ההודעה על סיום המלחמה ושיבת החטופים או על השמדת תוכנית הגרעין האיראנית: להכריז על מציאות מסוימת גם כאשר היא אינה מתקיימת בשטח עד תום, ולקוות או לפעול כדי שהיא תסתדר סביב אותן הכרזות – ובמקרים מסוימים אף להתעלם מכך שהיא אינה מתקיימת.
אמנם אין להוציא מכלל חשבון שהמשטר החדש בדמשק, שעוין את איראן בעצמו ומחפש לגיטמציה, דווקא ישאף להוכיח את יכולתו לבלום הברחות בגבולות כחלק מניסיון לבסס עמידה ריבונית מול לחצים איראניים. כמו כן, עדיין ישנם כוחות אמריקניים בירדן, שלאחרונה דווח שארה"ב רואה בה מועמדת יציבה וטובה יותר לנוכחות צבאית, העשויים לשמר הרתעה אזורית ולהעניק לישראל גמישות מבצעית מוגברת בצפון.

לסיום, יש אירוניה מסוימת בכך שמנתחים עזיבה אמריקנית של המזרח התיכון בעת שעשרות מטוסים, משחתות וכלים נוספים עושים את דרכם דווקא לאזור, אולי כחלק ממבצע מתוכנן נגד איראן. ובכל זאת, יש להבחין בין נוכחות קבועה לבין כזו המיועדת למבצע מסוים. בהקשר זה, על ישראל יהיה לשאוף להגיע להבנות מול וושינגטון שיחייבו את דמשק למנוע את שיקום מסדרון ההברחות ואת התבססותם של גורמים עוינים; כמו גם על שמירת נוכחות אמריקנית משמעותית בירדן, שתשרת גם את יציבות הממלכה.

הנסיגה האמריקנית היא, לעת עתה, עובדה קיימת; והשאלה אינה אם היא תתרחש אלא אם ישראל תצליח לעצב את נסיבותיה – ולהפוך חלקים מהאיום לפתח להזדמנות.

הכותב הוא חוקר התוכנית האזורית ב״מיינד ישראל״