בין חזון למציאות: קיר הזכוכית של מוחמד בן סלמאן

שנת 2026 הייתה אמורה להיות משמעותית ביותר מבחינת סעודיה בדרכה למימוש "חזון 2030". אלא שבמקום חנוכת פרויקטי-ענק נוצצים, ריאד מוצאת את עצמה מתנגשת ב"קיר" כלכלי ופוליטי שמעמיד בסימן שאלה את יציבות החוזה החברתי ההיסטורי של משפחת סעוד עם תושבי הממלכה. המספרים שמאחורי הקלעים חושפים מציאות מטרידה – במסגרת חזון 2030, סעודיה הציבה לעצמה יעד שאפתני: לגייס השקעות זרות בסך 100 מיליארד דולר בכל שנה בכדי לממן את המהפכה שלה. בפועל, היא מצליחה לגייס רק בין חמישית לשליש מהסכום הזה. המשמעות היא שהממלכה נאלצת להשתמש בכסף של עצמה, דרך קרן ההון הממשלתית, כדי להנשים חלק מן הפרויקטים, במקום להפיץ את הסיכון בין משקיעים מהעולם.

הלחץ על התקציב ניכר בכל פינה. השבוע דווח כי הגירעון של סעודיה עלה ברבעון הרביעי של השנה שעברה לרמה הגבוהה ביותר מזה חמש שנים, תוך ירידה במחירי הנפט, המייצרים לחץ נוסף על המשאבים הכספיים של הממלכה. במקביל, פרויקט הענק של העיר העתידנית "ניאום" שונמך, ופרויקטי בינוי נוספים כמו בניין אל-מוכעב, שהיה אמור להיות המבנה הגדול בעולם מבחינת נפח – בוטל לחלוטין. כמו כן, חברות שונות מדווחות על קשיים בקבלת תשלומים מהממשלה. המצב הזה חלחל גם לרחוב: ברשתות החברתיות נפוצו לאחרונה סרטונים חריגים המציגים הסתערות של אזרחים סעודים על חנויות המציעות הנחות ענק, מחזה שמעיד על שחיקה בכוח הקנייה ועל סדקים ברווחה הכלכלית שהובטחה לעם בתמורה לנאמנותו לשלטון כחלק מהחוזה החברתי במדינה.

סימני המצוקה הצרכנית הללו הם נורת אזהרה אסטרטגית עבור יורש העצר והמנהיג בפועל של סעודיה, מוחמד בן סלמאן (מב"ס), שריכז את כל סמכויות הביטחון והכלכלה בידיו ויתקשה לגלגל את האחריות לכישלון לאיש. אחד הצעדים שביצע לאחרונה בן סלמאן הוא הוראה לפיטורי שר ההשקעות לשעבר, ח׳אלד אלפאלח, כנראה על רקע הקשיים הכלכליים בממלכה. באופן מעניין, מי שיחליף את מקומו הוא פהד בן עבד-אלג׳ליל אאל סיף, שעל פי פרסומים הוא השר הראשון אי פעם בתולדות הממלכה שמשתייך למיעוט השיעי. מדובר במיעוט המהווה כ-15% מהאוכלוסייה, המתגורר בעיקר בפריפריה המזרחית של הממלכה, ושנתפס כמי שחווה הדרה מכוונת מקבלת ההחלטות במדינה – ויש שראו בכך קריצה מזרחה לאיראן.

בניסיון להזרים השקעות נוספות, סעודיה ביצעה לאחרונה גם פניית פרסה רגולטורית משמעותית. לאחר שנים שבהן התנתה השתתפות במכרזים ממשלתיים בהקמת מטה פיזי בסעודיה – אולי כדי להתחרות במעמדה של דובאי – הממלכה הודיעה על ביטול הדרישה הזו. כעת, חברות זרות יוכלו לגשת למכרזים גם ללא נוכחות פיזית; הקלה שנועדה להזרים הון מהיר פנימה מבלי לסבך את המשקיעים בביורוקרטיה המקומית.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

ממצוקה כלכלית לפעלתנות דיפלומטית

המצוקה הכלכלית הזו היא ככל הנראה אחת הסיבות המרכזיות העומדות בבסיסה של הפעלתנות הסעודית בענייני חוץ. לאחרונה התפרסם רבות על ניסיונה של סעודיה "להרחיב את האוהל הסוני", להתקרב אל היריבות הוותיקות תורכיה וקטר, לחתום על הסכמים משמעותיים עם פקיסטן ומצרים, ולהשקיע בתשתיות בסומליה ובסוריה. מעבר לפאן הדיפלומטי והביטחוני שנועד "לגדר" את ישראל, בן סלמאן מקווה להרחיב בכך את שיתופי הפעולה הכלכליים שלו עם מדינות האזור ולבצר את מעמדה של ריאד כמובילה מרכזית באזור שאי אפשר בלעדיה.

מהצד השני הפעלתנות הזו גם מאפשרת לסעודיה לדחוק את רגליה של המתחרה הבולטת באזור, "האחות הקטנה" איחוד האמירויות, שמבחינה כלכלית מצליחה להאפיל על סעודיה: אמנם ריאד מובילה עם התמ"ג הגדול ביותר בעולם הערבי (כ-1.25 טריליון דולר), המבוסס בעיקר על נפט – אלא שאיחוד האמירויות, שהתמ"ג הכולל שלה מוערך בכמחצית מזה, מחזיקה בתמ"ג לנפש גבוה יותר (כ-50,000 דולר לעומת 35,000 דולר) ונהנית מכלכלה מגוונת יותר הנשענת בין היתר גם על מסחר, לוגיסטיקה, תיירות וטכנולוגיה, עם נתח גבוה יותר מהכלכלה שאינו מבוסס על נפט. במילים אחרות, ייתכן שבן סלמאן משתמש באמתלות ביטחוניות ודיפלומטיות כדי לדחוק את רגליה של אבו דאבי גם מבחינה כלכלית, בייחוד לאור האקו-סיסטם הקטן שהאחות הקטנה בנתה לעצמה במרחב הים האדום, קרן אפריקה ומפרץ עדן.

באופן אירוני, למרות הפעילות הסעודית האנטי-ישראלית, נורמליזציה עם ישראל דווקא עשויה לסייע לכלכלה הרעועה של ריאד. דוגמה לכך היא פרויקט הענק של IMEC – מסדרון הסחורות והאנרגיה שאמור לחבר בין הודו לבין אירופה דרך חצי האי ערב, ושכרגע תקוע בין היתר בגלל התעקשותה של סעודיה להפנות עורף לנורמליזציה. במילים אחרות, סעודיה מונעת את קידום אחד הפרויקטים שיקפיצו את ההכנסות שלה ויסייע לכלכלתה בשל העוינות הנוכחית שהיא מגלה כלפי ירושלים.

עם זאת, דיווחים מצביעים על כך ש"נורמליזציה רכה" דווקא כן מתרחשת. דוגמה בולטת לכך היא השקת פרויקט חיבור רשתות החשמל בין סעודיה למצרים. הפרויקט, שנחתם לפני שנים, החל להיבנות לאחרונה דווקא בחסות הגז הישראלי: ללא הזרמת הגז מישראל למצרים, קהיר לא הייתה יכולה לייצב את משק האנרגיה שלה ולאפשר את החיבור לסעודים.

זוהי דוגמה לנורמליזציה דה-פקטו. סעודיה, שזקוקה ליציבות אזורית כדי למשוך השקעות, משתפת פעולה במרקם אנרגטי שבו ישראל היא בורג מרכזי. לכך מצטרפת העובדה שטיסות בינלאומיות מהודו ומהאמירויות לישראל (וחזרה) עוברות באופן קבוע מעל המרחב האווירי הסעודי (נכון לעכשיו כל עוד לא מדובר בחברות תעופה ישראליות) שנוטים לשכוח שהוא שינוי דרמטי לעומת העבר. מסיבות אלה, וכן לאור הנאמר לעיל על פרויקט IMEC, יש שטענו שהפניית העורף לישראל היא זמנית, תקופת בלבול או טנטרום מסוימת, שתחלוף ככל שהזמן יעבור.

על כל פנים, בן סלמאן נמצא במירוץ נגד הזמן. המאבק מול איחוד האמירויות על מעמד ה"האב" האזורי, השאיפות לגרעין (אזרחי או צבאי) והניסיון למנף השקעות בכל רחבי המזרח התיכון וקרן אפריקה, כולם תלויים בדבר אחד: כסף. אם מב"ס לא יצליח לשקם את אמון המשקיעים ולמצוא מנועי צמיחה שאינם תלויים בנפט, החזון הגרנדיוזי של 2030 עלול להפוך לזיכרון של החמצה היסטורית שתערער את כסאו ואת מעמדה של ארצו.