שכנים רעים: יחסי איראן ומדינות המפרץ לקראת פיצוץ?

זה כבר הפך להיות כמעט ז'אנר של סרטונים: עובדים זרים בורחים מנפל של יירוט בדוחא, שנופל על הכביש ומתפוצץ; כטב"מ מתנגש ומתפוצץ היישר אל תוך בניין מגורים במנאמה; טיל נופל על בית מלון בדובאי; עשן עולה מתוך הריסות רציף באחד מנמלי עומאן – ואפילו אוניה שעולה באש בלב ים בסמיכות למיצרי הורמוז. בכל המפרץ מצאו עצמן מדינות שעד כה זכו לשלווה מסוימת – כשהן מותקפות חזור והתקף בידי שכנתן האימתנית, הרפובליקה האסלאמית של איראן.

בתחילת המבצע ניסתה טהראן להעביר מסרים מרגיעים, לכאורה, לשכנותיה המפרציות: התקיפות לעבר שטחן אינן מכוונות נגדן, אלא נגד בסיסים ונכסים אמריקניים המתארחים אצלן. זהו פרטאצ' איראני שגובש בסבב הקודם: ב-13 ביוני התבצעה תקיפה מתוזמרת – ולדברי רבים גם מתואמת – של איראן נגד הבסיס האמריקני אל-עודייד בקטר, כתגובה איראנית לתקיפה האמריקנית בפורדו. אלא שהפעם נראה שהתיאום כבר אינו קיים, וכי מניפת המטרות התרחבה וכללה בנוסף לקטר גם את כווית, איחוד האמירויות ובחרין – ולאחרונה אף עומאן. בטהראן קיוו אולי לגבות מחיר מקסימלי מול וושינגטון בלי לדחוף את המפרציות למהלך תגובה, ובלי לפרק את מרחב התמרון הדיפלומטי שלהם, שעדיין מתקיים מאחורי הקלעים מול השכנות החברות-היריבות.

אלא שביממה האחרונה התמונה השתנתה במהירות. לצד דיווחים ברשת, חלקם עדיין ללא אימות רשמי, על פגיעות בבסיסים אמריקניים בבחרין, בקטר ובאיחוד האמירויות, החלו להופיע תיעודים של פגיעות גם באתרים אזרחיים: מלונות באיחוד האמירויות, בנייני מגורים בבחריין, נמל התעופה בכווית, אזורים שונים בירדן – ולראשונה גם בעומאן, ששימשה המתווכת המרכזית בשיחות בין ארה"ב ואיראן, וכעת הופתעה לגלות שגם נמליה אינם בטוחים מזעמה הקדוש של טהראן. הדיווחים על הרוגים בודדים ועל עשרות פצועים בכלל הזירות ממחישים את המעבר ממסגור "צבאי נקודתי" למציאות של פגיעה בעורף אזרחי, דבר שמטלטל במיוחד מדינות שאינן מורגלות במלחמה ממושכת על אדמתן, ושאזרחיהן טרם פיתחו את מנגנוני החוסן הנפשיים שמלחמה מייצרת, לטוב ולמוטב.

מה גרר את איראן לשנות כיוון, לירות מאות טילים בליסטיים וכטב"מים לכל עבר – ולפגוע במטרות שהן אזרחיות לכל הדעות?
עד כה ברפובליקה האסלאמית שומרים על זכות השתיקה באשר לאחריות על הפגיעות הללו, כך שנותר רק לנסות ולנחש. יש שיטענו שאולי הטילים המדויקים אינם מדויקים כל כך; ויש שיגידו שמדובר באובדן שליטה כתוצאה מחיסול מי שכונה "המנהיג העליון" ח'אמינאי, ובבחינת תמות נפשי עם פלישתים של משטר שנאחז בקרנות המזבח ויודע שזוהי מלחמה על קיומו. ויש גם אפשרות נוספת, שהמשטר האיראני שואף דווקא באמצעות פגיעה בשלוותן של מדינות המפרץ, להביא אותן ללחוץ על וושינגטון לסיים את המבצע בהקדם, גם טרם השגת המטרות המוצהרות של הנשיא טראמפ.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

על כל פנים, התגובות במפרץ אינן אחידות; הן חושפות מדרג של חרדה, זהירות, ושאיפה להחזיר את הגלגל לאחור – כל אחת מהמדינות מתוך נקודת המוצא שלה. סעודיה, שעוינותה לאיראן מושרשת ורואה את עצמה כמנהיגה ערבית-סונית, בחרה בניסוח התקיף ביותר: גינוי והוקעה של "התוקפנות האיראנית" והדגשת נכונות להעמיד "את מלוא יכולותיה" לרשות המדינות שהותקפו. זהו מסר כפול – גם איתות לאיראן שסף הסבלנות הסעודי נשחק, וגם ניסיון לעגן מחדש את תפקידה של ריאד כעמוד תווך אזורי שמסוגל להוביל את המחנה המותקף.

קטר הציגה דפוס אחר: מצד אחד היא גינתה את הפגיעה בשטחה כהפרה בוטה של ריבונות ושלמות טריטוריאלית, ואף הצהירה שהיא "שומרת לעצמה את מלוא הזכות להגיב" בהתאם למשפט הבינלאומי ובמידתיות. מצד שני, דוחא לא ויתרה על זהותה כמי שמקדמת דיאלוג עם טהראן ומנסה לתווך בין איראן לקהילה הבינלאומית. היא שבה והדגישה שדיפלומטיה היא המסלול היעיל ביותר, ובכך מאותתת שהיא לא תשוש להצטרף ללחימה.
איחוד האמירויות נמצאת במקום הרגיש ביותר: היא חווה פגיעה מוחשית, אך גם מחזיקה קשרים כלכליים עמוקים עם השכנה מהצד השני של המפרץ, והעדיפה לאורך השנים "ניהול סיכונים" על פני עימות חזיתי. ההצהרה האמירתית חריפה, כוללת הזכרת מגילת האו"ם והמשפט הבינלאומי, וקובעת שהביטחון האזורי "בלתי-נפרד", כלומר פגיעה בכל אחת מהמדינות היא איום על כולן. אבו דאבי אף שלחה את השרה לשיתוף פעולה בין-לאומי, רים אל-האשמי, להופעה רהוטה ב-CNN, בה הצהירה כי האמירויות תעשה מה שצריך כדי להגן על אנשיה, אך היא משאירה את הנתיב הדיפלומטי פתוח. ומאידך גיסא, אנור גרגאש, אחד המקורבים ביותר לשר החוץ האמירתי עבדאללה בן זאיד, צייץ כי האמירויות ניסו למנוע מלחמה והזהירו מהשלכותיה, ובכך גילה ביקורת מרומזת כלפי מי שדחף להסלמה, בלי לנקוב בשם. זהו ביטוי של דילמת-על: להפגין נחישות מול איראן, אך לא לשלם מחיר אסטרטגי של הידרדרות אזורית שתפגע בכלכלה, באנרגיה ובתדמית "האי היציב" שהאמירויות בנתה לעצמה.

כווית, שמערכת הפוליטיקה הפנימית שלה רגישה יותר ותמיד חוששת מהדהוד אזרחי של עימותים אזוריים, בחרה בצעד פורמלי-דיפלומטי חד: בעקבות הפגיעה בנמל התעופה הבין לאומי בכווית סיטי, זימן משרד החוץ הכוויתי את השגריר האיראני במדינה לשיחת נזיפה, בה הוצהר כי כווית תנקוט "כל הצעדים הנדרשים" להגנה על אדמתה ועל תושביה. גם זה אינו איום צבאי מיידי, אלא איתות של הצבת גבולות, שמכוון גם פנימה: הציבור הכוויתי מצפה ממדינתו להראות שאינה סופגת בשקט – ואכן היא הייתה היחידה שעשתה את הצעד הדיפלומטי המשמעותי הזה עד כה.

עומאן היא המקרה המעניין ביותר, משום שהיא מזוהה יותר מכל עם תפקיד המתווכת בין וושינגטון לבין טהראן, ואף מארחת בשטחה משרד ייצוג חות'י. בתחילת האירוע, שר החוץ בדר אל-בוסעידי יצא נגד התקיפות האמריקניות-ישראליות והזהיר במשתמע כי הן חיבלו במשא ומתן "פעיל ורציני", ואף ניסח מסר חריף במיוחד כלפי וושינגטון, שביקש שיהדהד גם אצל הבייס הבדלני של טראמפ מתוך תנועת MAGA: "זו לא המלחמה שלכם." בהמשך, כאשר התקיפות האיראניות התפשטו והיכו גם במדינות ערב, עומאן גינתה את ירי הטילים ברחבי האזור וקראה להפסקה מיידית של התקיפות. במילים אחרות: עומאן מנסה להחזיק בו-זמנית שני עקרונות, התנגדות להרחבת העימות מבחוץ, והתנגדות לפגיעה בריבונות מדינות האזור מבפנים. זו אינדיקציה לכך שמרחב התיווך שלה נמצא תחת לחץ: ככל שהאש מתקרבת לשטחה ולנמליה, קשה יותר לשמור על ניטרליות.

המשמעות הרחבה אינה רק ביטחונית, אלא גם פסיכולוגית-חברתית. מדינות המפרץ בנו בעשורים האחרונים חוזה לא כתוב עם אזרחיהן ותושביהן: שגשוג כלכלי, ביטחון אישי, ושגרה נטולת מלחמה; מה שהוביל פעמים רבות למדיניות של הכלת איומים – כולל מטעם הרפובליקה האסלאמית וחתרנותה המתמדת – במקום התמודדות ישירה עימם. אלא שכעת נראה שהמציאות טפחה על פניהן. פגיעה באתרים אזרחיים, בתי מלון, מגורים, נמלי תעופה ונמלי ים, מערערת את ההבטחה הזו. במציאות כזו, גם מי שרוצה להישאר "מחוץ למלחמה" נאלצת להגיב, ולו כדי למנוע תסיסה פנימית, בריחה של הון, או פגיעה באמון הציבורי. לכן גם כשמופיעה רטוריקה של "זכות להגיב", במקביל מתחדדת דרישה כמעט אינסטינקטיבית לדה-אסקלציה: לעצור את האש מהר, לפני שהנזק הכלכלי והמוראלי יהפכו עמוקים וארוכי טווח.

מכאן נובעות גם כמה מסקנות מעשיות. ראשית, יש ערך גבוה לתקשורת שקטה ורציפה עם המפרציות, בעיקר כדי לא להביך אותן בפומבי בשעה שהן תחת לחץ. שנית, מאחורי הקלעים, כל "סיוע יכולות" שמדינות המפרץ עצמן מדברות עליו, הגנה אווירית, מוכנות חירום, ניהול זירה אזרחית וחוסן קהילתי, הופך לנכס מדיני – ואכן פורסם כי ישראל שלחה משלחת למפרץ שתעסוק בענייני חוסן נפשי.

איראן עובדת שעות נוספות ומפעילה את כל מערך התודעה העצום שלה – כולל באמצעות משפיענים, בוטים ותקיפות קינטיות קטלניות – במטרה לסמן את ישראל כאחראית לנזקים מהמלחמה הזאת, הן בעיני מדינות המפרץ והן בעיני הבייס בארה"ב.

כדי למנוע מהנרטיב הזה לחלחל, ישראל תצטרך לצאת למבצע תודעתי, דיפלומטי והסברתי מקיף שיהדוף את הטענות הללו מראש, וישיב לישראל את תדמיתה כמעגנת יציבות, בניגוד לאיראן שמערערת אותה כל העת. בהקשר זה, דווקא הפגיעה האזרחית יוצרת חלון תודעתי: קל יותר לבנות קואליציה אזורית סביב עיקרון פשוט – הגנה על ריבונות ועל חיי אזרחים, מאשר סביב אידיאולוגיה או בריתות רשמיות. לבסוף, אולי המסר החשוב ביותר למקבלי החלטות הוא שמדינות המפרץ אינן נוטות לחפש מלחמה "צודקת" אלא חזרה ליציבות. מי שיידע להבהיר את המהלכים ולדבר בשפה הזו – עשוי להרוויח שותפים שקטים ביום שאחרי.

הכותב הוא חוקר המזרח התיכון במכון "מיינד ישראל"