"אני שייכת לאסכולה ישנה של עיתונות", פותחת העיתונאית שלי טפיירו, "בעיניי הסיפור העיתונאי הוא מספיק חזק, והפרסום שלי כעיתונאית הוא פחות חשוב. מבחינתי אני שליחה של הסיפורים שאני מביאה, ואולי זה קשור גם למקום שבו גדלתי והתעצבתי".
היא נולדה בקרני שומרון וגדלה בציונות הדתית. הוריה היו ממקימי היישוב, אך אחרי תקופה קצרה החליטו שזה פחות מתאים להם ועברו לפרדס חנה-כרכור. היא גדלה עם שישה אחים, למדה באולפנה ושירתה בשירות הלאומי – מסלול קלאסי של ציונות דתית. אבל משם החל החלק הפחות קלאסי לבוגרת אולפנה דתית, שהוביל אותה לקריירה ארוכת שנים.
טפיירו, בת 45, גרושה ואם לשניים, היא עוף מוזר בגופי העיתונות שבהם היא עובדת. היא התחילה את דרכה במקומונים של 'ידיעות' ו'הארץ', עבדה כתחקירנית בערוץ 10, ככתבת אצל רביב דרוקר וככתבת משפט ופלילים במהדורה המרכזית, וכיום היא כתבת משפטית של התאגיד. אבל היא לא מיישרת קו עם הפוליטיזציה של הערוצים שבהם היא עובדת, משתדלת מאוד לשמור על ענייניות עיתונאית, אך לא מתביישת להביע עמדות שנחשבות לא פופולריות בסביבה שבה היא עובדת.
למשל, היא מבקרת בחריפות את ההתקפה התקשורתית על יעל קוטיק, היועצת המשפטית של משרד המשפטים, העומדת במרכזה של סערה ציבורית ואף סופגת איומים מאנשי תקשורת אחרים. "קוטיק מסרבת להיות חותמת הגומי של ראש אח"מ בועז בלט, שמעוניין שתגיד שלא קיים עוד ניגוד עניינים ליועמ"שית בנושא חקירת הפצ"רית", היא מסבירה. "אלא שאותו בלט לא מאפשר לה לעיין בחומרי החקירה כדי לקבוע אם יש או אין ניגוד עניינים. לפיכך היא מותקפת באופן משולח כל רסן מצד כל אותם 'אבירי' שומרי הסף, כולל כתבי חצר של הפרקליטות, רק כי היא מעיזה לעשות את תפקידה וללכת נגד היועמ"שית".
אולי יעניין אתכם
טפיירו אומרת כי חוות הדעת הקריטית של קוטיק בעניין היועמ"שית התקבלה בבג"ץ, שקבע כי ניגוד העניינים הוא של כל צמרת הפרקליטות. "כל חטאה של קוטיק הוא הדרישה לניקיון כפיים גם מבכירי מערכת אכיפת החוק, ולכן היא הופכת למטרה מצד אלה שכל היום מזדעקים לשמירה על שומרי הסף, אך רק כל עוד שומר הסף שומר על האינטרסים הספציפיים שלהם".
"מה שמותר לדרוקר – מותר לכולם"
היא למדה תקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. בשנה השלישית ללימודים כבר התחילה לעבוד במקומונים של 'הארץ' ו'ידיעות'. "לתחום הסיקור של משפט ופלילים הגעתי בטעות", היא מודה.
מה זאת אומרת?
"חשבתי להיות כתבת חינוך או תרבות, אבל העורך אמר לי: 'אני מייעד אותך להיות כתבת פלילים'. כמובן שנשמטה לי הלסת, כי מה לבת אולפנה ולפלילים? לימים למדתי להתחבר לתחום הסיקור הזה ולאהוב אותו. כל ראשי ארגוני הפשיעה היו מרואיינים שלי: אברג'יל, אבוטובול, דומרני, אלפרון. גיליתי שבמקביל לחיים הרגילים שלנו, מתנהל עולם מקביל ומטורף של פשע שבו כללים אחרים לגמרי מנהלים את המציאות. אני הגעתי מעולם מאוד תמים ובשבילי זה היה מרתק".
למה בחרת להתחיל את דרכך בתקשורת בגופים כמו 'ידיעות' ו'הארץ' ולא בתקשורת המגזרית?
"זו שאלה מצוינת, כי אני כל הזמן מרגישה בין העולמות: בקרב חבריי הברנז'אים אני נחשבת 'הדוסית', ובקרב החברים המגזריים שלי אני זו שבאה מהברנז'ה התקשורתית. לא גדלתי בכלי התקשורת המגזריים וחלקם אפילו לא מכירים אותי או לא יודעים שאני דתייה".
היא גרה בלב תל אביב, ואני תוהה אם גם במקום מגוריה היא מרגישה עוף מוזר. "אחרי 7 באוקטובר ואפילו קצת קודם, כשהתרחשו אירועי יום כיפור בכיכר, הייתי שם עם ילדיי. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מאזור הנוחות שלי ודיברתי בקול על מה שראיתי כשהייתי שם, הבעתי את דעתי ורגשותיי בנוגע לכך. אחרי 7 באוקטובר עשיתי זאת ביתר שאת, חזרתי לכור מחצבתי וגם לא פחדתי להגיד את זה".
מדוע רק אחרי הטבח?
"כי אז התחדדה לי התובנה שאני חייבת להביא את הקול שלי. בקרב אנשי התקשורת יש מקלדת חד־גונית. קחי למשל את תחום המשפט, שכיום הוא תחום הסיקור שלי: כל כתבי המשפט אוחזים באותה דעה בנוגע למשפט נתניהו ואני לא. אחרי הטבח הרגשתי שאני מפסיקה לפחד ואומרת את דעתי כפי שהיא".
את דתייה לאומית שגרה בלב תל אביב. זה לא מאתגר?
"לא מעט פעמים כשאני יוצאת לגינה הציבורית עם הבן שלי שלובש כיפה וציצית אני רואה מבטים עקומים מסביב. זה קרה במיוחד בתקופת ההפגנות. אבל יחד עם זאת יש פה חיי קהילה מדהימים למי שחפץ בכך. במרכז תל אביב יש שלל סוגי דתיים, אם כי אני אומרת בצער שיש תחושה שבעירייה לא אוהבים את זה. העירייה מנסה להעביר את מוסדות החינוך הדתיים ממרכז העיר לשוליים, ולפעמים נדמה שעצם הימצאותם של מוסדות תורניים ודתיים במרכז העיר הוא בשבילם כמו צלם בהיכל. בשנים האחרונות יש מגמה לצמצם נוכחות ומשאבים שניתנים למוסדות דתיים וזו מגמה מדאיגה מאוד. אני חושבת שחלק מערכיה של חברה דמוקרטית ופלורליסטית הוא שגם במרכז תל אביב ילדים עם כיפה וציצית יוכלו להרגיש בנוח".
לאחר שעבדה תקופה בעיתונות הכתובה, החלה כאמור לעבוד בערוץ עשר כתחקירנית וככתבת מגזין בתוכניתו של רביב דרוקר. אני שואלת אותה על העבודה עם דרוקר, והיא מפתיעה ואומרת שהוא "בוס מהחלומות": "הגעתי מהעיתונות הכתובה והייתי מאוד צעירה. לא ידעתי לעשות טלוויזיה, ודרוקר מאוד פרגן להישגים שלי. אחרי חצי שנה שעבדתי אצלו בתוכנית הוא קרא לי לשיחה עם המנכ"ל ודאג להעלות לי את השכר באופן מאוד משמעותי בלי שביקשתי. אף בוס מעולם לא עשה דבר כזה בשבילי ואני לא יכולה לשכוח לו את זה". היא מסכימה שדרוקר הוא עיתונאי עם אג'נדה מאוד ברורה ומופגנת. "אין לי בעיה עם דעותיו, אבל צריך להיות ברור שמה שמותר לרביב דרוקר מותר לכל שאר העיתונאים. מדוע עיתונאים עם אג'נדת ימין נחשבים בתקשורת הישראלית לבבונים או לסוגדי המנהיג? זה מאוד קשה לי".
כתחקירנית צעירה בערוץ עשר היא הביאה את אחד הסיפורים החזקים ביותר בתקשורת הישראלית, סיפור הכת של גואל רצון: "אחרי עבודה בעיתונות הכתובה, העבודה בערוץ עשר הייתה בשבילי בית ספר לטלוויזיה. בגיל 27 כבר עשיתי את הסרט הראשון שלי על גואל רצון". הפרשה שנחשפה בערוץ עשר היא פרי עבודת תחקיר מאומצת שעשתה טפיירו במשך תקופה ארוכה. "זה התחיל מתחקיר שעשינו במערכת, שבו הצלחנו לדבר עם הנשים של גואל. היו כתבות קודמות על הנושא, אבל מעולם לא היה צילום שלו, לא ראו אותו ולא ידעו מי הוא. הייתי הראשונה שבמשך תקופה ממושכת נפגשה איתו אחד על אחד והצלחתי לשכנע אותו להתראיין ולדבר. לימים היו מי שסברו שאולי הוא קיווה שאצטרף ואהיה אחת מנשותיו ושהקסם שלו יעבוד גם עליי", היא צוחקת.
המפגשים שלה עם גואל רצון ונשותיו היו אינטנסיביים. היא הצליחה להיכנס לדירות שבהן התגוררו הנשים וילדיו ולשהות איתם במשך שעות רבות. "הנשים היו המשווקות שלו: הן סיפרו לי כמה החיים הללו הרמוניים ואידיאליים, טענו שהן כמו שבט שבו אחת עוזרת לשנייה ושהכול בסדר וחוקי. לכן כשדיברתי איתו הוא לא היה צריך להצדיק את עצמו, כי הנשים שלו עשו זאת במקומו".
השהייה האינטנסיבית עם אנשי הכת הותירה בה רשמים לא פשוטים: "כשהייתי הולכת לישון הייתי חושבת על הילדים הקטנים האלה שהיו מנשקים לו את הנעליים. לפעמים הייתי מצליחה לדובב אותם, אבל הם היו מאוד מתוכנתים לומר רק מה שמותר. לימים הוא נשלח לכלא לשלושים שנה על עבירות מין חמורות. רק בעקבות הסרט הזה התחילו להגיע ולחשוף את מה שבאמת קרה שם. האיש לא ידע שובע ומה שהיה שם היה מאוד מאוד חולה".
רצון לא הסכים שייכנס איש מלבד טפיירו, גם לא צלם, ולכן היא זו שלא רק ראיינה אלא גם צילמה את רוב הסרט.
איך הוא הסכים שתצלמי אותו?
"שאלה טובה, צריך לשאול אותו. אולי הוא חשב שזה יאדיר את שמו ויביא לו עוד נשים פוטנציאליות, אולי לא הבין שמעשיו פליליים. בדיעבד אני כל כך שמחה שהייתי שליחה לחשוף את הסיפור הזה. זה סיפור שהוא אחד בקריירה, ובעיקר אני שמחה שבזכות הסרט הזה לא נולדו עוד ילדים לתוך המקום החולה הזה".
"לא אוכלת מכף ידה של הפרקליטות"
לאחרונה צילמה סרט שבו ראיינה את ארי רוזנפלד, הנגד שהעביר מסמך סודי לדובר בלשכת ראש הממשלה, אלי פלדשטיין, במטרה שהמסמך יגיע לנתניהו. פלדשטיין פרסם את המסמך בעיתון הבילד הגרמני והוא ורוזנפלד הושמו במעצר לזמן ארוך.
"את הסיפור של ארי רוזנפלד ליוויתי כמעט מהיום הראשון. בעיניי זה היה מרתק לנסות להבין מה גורם לבן אדם לחצות את הקווים ומה המניע שלו. היה לי ברור שיש פה סיפור הרבה יותר מורכב ממה שמספר כתב האישום. גיליתי שמדובר בנגד במילואים שגילה שחומרים קריטיים לא מועברים לראש הממשלה. הוא החליט שהוא יידע את נתניהו בדברים הכל כך רגישים הללו, אבל הוא טעה בבחירת השליח. פלדשטיין סיפר לו שיש לו סיווג בטחוני כשלא היה לו כזה, ולא סיפר לו שהוא מעביר את החומר לתקשורת. ארי הוא אדם שלוקח אחריות. הוא מודה שטעה בבחירת הצינור להעברת המידע ושהאמין לפלדשטיין".
טפיירו מודה שגם בשבילה פלדשטיין הוא חידה: "אחרי הרבה שעות של שיחה עם הנגד, אני יודעת שיש לו גרסה מאוד סדורה. הוא מספר שהולך שולל על ידי פלדשטיין מטעמים של אינטרסים אישיים. ארי מבין היום שהוא נקלע לסיטואציה גדולה ממנו, שבה יש כוחות גדולים שמבקשים בכל מחיר למצוא נושאים בעייתיים שראש הממשלה מעורב בהם".
אבל פרשת פלדשטיין היא רק חלק אחד בפאזל של פרשיות משפטיות שמתפוצצות לאחרונה בזו אחר זו, ומוציאות בהדרגה את האוויר מבלון האמון הציבורי במערכת המשפט. טפיירו עוקבת ומסקרת את כל האירועים הללו, ומביעה עמדה שבהחלט לא מתיישרת עם הקו של המערכת וגם לא של עמיתיה למקצוע. היא תוקפת בחריפות את הפרקליטות ומערכת המשפט על התנהלותן בפרשיות השונות, ומציבה לשומרי הסף מראה מאוד לא מחמיאה.
"מערכת אכיפת החוק הגיעה בשנים האחרונות לשפל חסר תקדים של אמון הציבור בה", היא קובעת, "המערכת הזאת משוועת לשינויים, למערכות בקרה ולפיקוח כדי שהציבור יחזור להאמין במוסדות האלה. בפרשת הרוגלות נתנו לפרקליטות לחקור את עצמה ואת המשטרה, מה שלא קורה באף מדינה מתוקנת. המערכת הזאת עובדת כדי לשמר את הכוח שלה ולא נותנת לשום גוף אמיתי לפקח עליה. זו מערכת שמדברת גבוהה גבוהה ודורשת להימנע מניגוד עניינים ולעבוד ללא משוא פנים, אבל כשזה מגיע אליהם פתאום היועמ"שית בודקת את הפצ"רית וזה מבחינתם הגיוני וראוי. הרי היועמ"שית הגישה לבג"ץ דוח שעל פניו מה שכתוב בו אינו אמת, ואף אחד לא בודק את האירוע הזה. יותר מכך, היועמ"שית לא מוכנה למשוך את ידיה מלהמשיך ולפקח על החקירה, וכשיעל קוטיק מבקשת מהם חומרים אף אחד לא משתף איתה פעולה. זה עושה רושם שיש חוק אחד לעם וחוק אחר לאנשי אכיפת החוק. הם מעל החוק והם יפרשו אותו בהתאם למה שמתאים להם".
בנושא הרוגלות היא אומרת כי צריך להבין עד כמה זה משפיע על האזרח ומאפשר למערכת לחדור למקומות הכי פרטיים ואינטימיים של כולנו. "מבקר המדינה מדבר על מאות ואלפי מקרים שבהם הותקנו רוגלות וחדרו לפרטיות של אנשים רבים, והמערכת לא מאפשרת לחקור זאת. חלק גדול מגורמי אכיפת החוק, שעד היום ידם הייתה על העליונה ובמשך שנים ישבו בכל מוקדי הכוח של מדינת ישראל, נלחמים כדי שהכוח לא יילקח מהם".
כתבי משפט רבים מתודרכים השכם והערב על ידי אנשי הפרקליטות. נראה שאת לא אחת מהם.
"אני לא אוכלת מכף ידה של הפרקליטות ובעיניי זה עושה אותי לעיתונאית חופשית יותר. זה לא אומר שאין לי מקורות שם, אבל מבחינתי אני שליחת ציבור. אני רואה את זה במשפט נתניהו, שבו המקהלה של התקשורת היא חדגונית חרף אמירות בית המשפט, למשל בתיק 4000 שהוא תיק הדגל, שאין שוחד בתיק. למרות זאת, המקהלה ממשיכה כאילו דבר לא קרה. הפרקליטות ממשיכה לתדרך באופן מאוד הדוק, דוברת מטעם הפרקליטות יושבת באולם במהלך כל הדיונים של משפט נתניהו וכותבת מילה במילה את הנרטיב של הפרקליטות לעיתונאים".
בקרב עמיתיה כתבי המשפט היא סופגת לאחרונה התקפות בשל עמדותיה. "מאז שאני לא מסכימה ליישר קו עם האמירות של כתבי משפט אחרים הפכתי למוקצית מחמת מיאוס. אני לא חושבת שכתב צריך לומר את עמדותיו הפוליטיות, אני עדיין אוחזת בעמדה מאוד שמרנית בכל מה שנוגע לסיקור תחום המשפט. אבל כשגיא פלג מדבר פוליטיקה ואביעד גליקמן מדברר אך ורק את הפרקליטות, אז ודאי שלי מותר לא להיות באוטומט שהוא תמיד לגבות את הפרקליטות ולצאת נגד הממשלה".
טפיירו נוכחת בכל דיוני משפט נתניהו ובקיאה בפרטים, מה שרק מקומם אותה עוד יותר בשל מה שהיא רואה כפגיעה של הפרקליטות באינטרס של מדינת ישראל. "כל מי שקצת עוקב אחרי המשפט יכול לתפוס את הראש ולשאול: מדוע ראש ממשלה בזמן מלחמה נמצא שלוש פעמים בשבוע בבית המשפט, במשך כל כך הרבה שעות, על זוטות? הפרקליטות אמורה לייצג את האינטרס הציבורי, אבל האם היא באמת מייצגת את האינטרס הציבורי במשפט נתניהו? כרגע יש מציאות שלא הייתה כמותה: אנחנו אחרי טבח 7 באוקטובר ומצויים במלחמה רב־זירתית. למה להכריח את ראש הממשלה להגיע לדיונים תכופים כל כך, כשבשביל כל בקשה לדחייה או לשינוי הוא צריך להביא אישור בכתב מגורמים שונים? אני לא בטוחה שזה האינטרס הציבורי של מדינת ישראל. השופטים המליצו לתביעה וליועצת המשפטית לממשלה ללכת לגישור. ב־99 אחוזים מהמקרים שבהם השופטים ממליצים לצדדים ללכת לגישור זה אכן מה שקורה, אבל במשפט הזה היועצת המשפטית לממשלה החליטה שלא והיא גוררת את מדינת ישראל לסאגה משפטית בלתי נגמרת".
הבריחה האולטימטיבית לבית הכנסת
מה דעתך על החקירה נגד בצלאל זיני והאם בעינייך היא מתנהלת כראוי?
טפיירו מצביעה על הצביעות והאכיפה הבררנית שבה מתנהל התיק בפרקליטות. "אני לא מקלה ראש בעבירות המיוחסות בתיק. מבחינתי כל אדם שמבריח אפילו קיסם לרוצחים שלנו צריך להיענש בחומרה, אבל בהתאם לדין. מקרים דומים שאירעו בתקופה האחרונה מסתיימים בכתבי אישום עם עבירות פחותות משמעותית ומישהו צריך להסביר את הפער הזה. בפרקליטות טוענים ש'גם אם טעינו בתיקים קודמים, הגיע הזמן לתקן'. מעניין שדווקא אצל זיני הגיע הזמן לתיקון. בתיקים משפטיים שהוגשו בגין הברחות סיגריות בחודשים האחרונים העבירות הן של עד חמש שנות מאסר, ואילו פה מייחסים לנאשמים עבירות שהעונש עליהן הוא מאסר עולם ולפי החוק היבש גם עונש מוות. אני חושבת שהפער נובע משיקולים פופוליסטיים ותקשורתיים ולא משיקולים משפטיים, כיוון ששיקולים זרים חדרו למערכות אכיפת החוק".
מה צריך לקרות לדעתך כדי שבאמת יהיה פה תיקון של מערכות המשפט ואכיפת החוק?
"בנושא הזה אני דווקא אופטימית", היא אומרת. "אנחנו רואים סדקים של ממש בחומה הבצורה הזאת ואני חושבת שבסוף הסדקים האלה יובילו לשינוי שהמערכת המשפטית משוועת לו. שינויים לא קורים מהר, בטח לא שינויים דרמטיים, אבל אני רואה יותר ויותר שופטים בערכאות נמוכות שנבחרו בהסכמות, ואני חושבת שלא יהיה מנוס והשינויים האלה יגיעו גם לבית המשפט העליון".
האם מגיעים אלייך אנשים שעובדים בפרקליטות ויש להם ביקורת על מה שקורה במערכת?
"בשבוע שעבר ניהלתי שיחה עם פרקליטה מאוד מנוסה ובכירה. היא אמרה לי שהיא ופרקליטים נוספים אכן מביעים דעה אחרת, אבל דעתם נחשבת פחות. גם בתוך הפרקליטות יש בוודאי חילוקי דעות, אבל יש מי שדואג לא לתת להם משקל. אני מודה שהיה לי מאוד קשה לשמוע מפרקליטה בכירה בפרקליטות שמשתיקים קולות שונים. זה נאמר לי בשיחה שיכולנו לנהל רק פנים מול פנים, בוודאי לא בטלפון, כי היא מאוד חששה ואני בטוחה שהיא לא היחידה. כשאתה יוצא נגד המערכת שאתה בתוכה, זה מסוכן בשבילך מבחינה מקצועית ואף אחד לא רוצה שיהיה לזה תיעוד".
את חושבת שגם ההתקדמות המקצועית שלך נעצרת בגלל שאת לא מיישרת קו עם השמאל?
"ברור שהייתי רוצה לעשות יותר וגם לעשות עוד דברים, ובעיקר לקבל יותר במה גם לקול וגם לעשייה שלי, אבל אני לא מרימה ידיים ומאמינה שזה יגיע. במהלך השנים האחרונות היו לי הצעות עבודה ממקומות אחרים, אבל החלטתי שדווקא בתאגיד הקול שלי מאוד חשוב. אני גם מקבלת כל כך הרבה אהבה ואמפתיה מהציבור, אנשים ניגשים אליי ברחוב ואומרים לי 'תודה על הקול שלך ועל הפרשנות שלך'. הפער בין הברנז'ה לציבור הוא עצום וזה נותן לי כוח".
בשיחה עם טפיירו ניכר כי הבעת עמדותיה בפומבי עדיין אינה טבעית בשבילה: "היום אני הרבה יותר שלמה עם המקום שממנו באתי ועם הקול שאני מביאה", היא אומרת. "זו חזרה למקורות במובן הטוב, בלי להצטדק. במשך שנים עמיתיי לא ידעו מאיפה אני באה והייתי חרדה לפרטיות שלי. אף פעם לא היה לי רצון חלילה לטשטש במכוון את המקום שממנו באתי, אבל רציתי לנסות להתאים ולהיות חלק. אחרי 7 באוקטובר כבר אין לי בעיה לדבר על המקום שממנו אני באה ולהיות גאה בו ובסל הערכים שלי. הציונות הדתית איננה נטולת חסרונות, אבל בסוף זה החינוך האולטימטיבי מבחינתי, וכך אני מחנכת את ילדיי. היום אני כבר לא מתעסקת באם יקבלו אותי, ומבינה שאני לעולם לא אהיה כמו אחרים ואני גם לא צריכה להיות".
היו סיפורים שוויתרת עליהם בגלל העולם הדתי שלך?
"היו שני אירועים כאלה, שאחד מהם היה קשור לשופט מכהן, ועל שניהם ויתרתי למרות שיכלו לייצר כותרות, כי לא הייתי שלמה עם הפרסום שלהם ולא הייתי בטוחה שהאינטרס הציבורי גובר על הפגיעה האישית. הערכים שלי הביאו אותי לוותר על החשיפה, כי הרגשתי שאני לא בטוחה שאחיה עם עצמי בשלום אם אפרסם את הדברים. בעיניי אין הפרדה בין שלי העיתונאית ושלי האדם. מה שאני לא אעשה בתור שלי הבן־אדם, לא ארשה לעצמי לעשות בתור שלי העיתונאית, וזה פותר לי הרבה פעמים דילמות שאולי יש לאחרים.
"האמונה שלי היא מרכיב מאוד מאזן בתוך הג'ונגל של עולם התקשורת. בשבת אני בלי הנייד וזו המתנה הכי גדולה שה' יכול לתת. אני מחוברת לערכים שלי, וכשאני הולכת בערב שבת לבית הכנסת, לא משנה מה עבר עליי וכמה סוער היה השבוע, אני מתחברת למשהו שמיימי. בשבילי זו הבריחה האולטימטיבית ואני מודה עליה. זה חלק בלתי נפרד מחיי וזה החלק המאזן, השפוי והמכריע באמת".
