רופא עם עמוד שדרה

ד"ר אמיר רובין, אורתופד בכיר, גדל במשפחה ששורשיה נטועים עמוק בתנועה הרביזיוניסטית: סבו מצד אמו, בנימין זאב פון ויזל, היה חבר קרוב של ז'בוטינסקי ועוזרו האישי. "סבי היה הקופירייטר של המונח רביזיוניזם", הוא פותח. "הוא ישב יחד עם ז'בוטינסקי בקונגרס הציוני ואמר לו: 'ז'בו, צריך לעשות רביזיה', וכך נוצר המונח. סבא ייסד יחד עם ז'בוטינסקי את הצ"ח והצה"ר, היה גזבר של בית"ר וקנה את אוניית המעפילים הראשונה 'אף על פי כן'".

מה מקור השם פון ויזל?

"פון ויזל זה תואר אצולה זוטר. אבא של סבא כתב עבודה משפטית בשביל צבא אוסטרו־הונגריה וקיבל תואר אצולה. הציעו לו גם ברונות אם יתנצר, אבל חבר קרוב של סבא רבא שלי, אחד בשם בנימין זאב הרצל, אמר לו 'אל תתנצר, אנחנו יהודים'. בזכותו סבא נשאר ביהדותו. אולי בגלל זה במשפחתנו יהדות וציונות הן לגמרי דבר אחד. גדלנו בבית עם שורשים ימניים עמוקים גם מצד אבא, שאביו היה גם הוא שותף של ז'בוטינסקי ומפקד בית"ר בקרקוב".

רובין עצמו נולד בארצות הברית, לאחר שמשה ארנס, שהיה סמנכ"ל התעשייה האווירית, שלח את אביו, עוזי רובין, ללמוד שם טילאות. "כשאבי חזר לארץ הוא הקים כמה פרויקטים גדולים, שאחד מהם הוא פרויקט החץ". עוזי רובין זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל על פרויקט זה.

אולי יעניין אתכם

בנושא באנר מגזין 1 כוח איתם

בנושא באנר מגזין 1 מנות קרב

"כשחזרנו לארץ גרנו קצת בתל אביב ואחר כך עברנו לגדרה, שהייתה מושבה די אליטיסטית, של אנשי שמאל־מרכז. אני באתי מבית ימני, כאמור, אבל גדלתי בתוך חברה שמאלנית, ולכן אימצתי רבים מהרעיונות של השמאל".

למשל?

"למשל בנוגע לערבים. הייתי פרוגרסיבי ורציתי להשתתף במפגשי יהודים ופלשתינים. היה לי ברור שאסור לעשות איתם הסכמים, אבל חשבתי שאנחנו צריכים להיות נחמדים אליהם ולהגיד 'אנחנו תקיפים, אבל מושיטים יד לשלום'. הייתי גם מאוד פמיניסט ובעד הגנה על זכויות אדם, עם נגיעות סוציאליסטיות. אני אומר את זה כי זו הסיבה שאני רוצה להתראיין. השמאל לא מתחיל בסכסוך הפלשתיני־ישראלי, הוא מתחיל בסרטים של דיסני".

איפה נמצא השמאל בסרטי דיסני?

"קחי למשל את הסרט 'הדרקון הראשון שלי'", הוא מפתיע. "המסר שמועבר שם הוא שהרע הוא לא רע אלא פשוט לא מובן, ושאם נדבר יפה אל הרע הוא יבין, כי אין פתרונות של כוח. השמאל בנוי על שלושה עקרונות: אינדיבידואליזם, פציפיזם וסוציאליזם. זו תנועה שהיא פיתוח וענף של תנועת הנאורות". רובין סבור שהרעיונות של השמאל הם רעיונות שפיתחה קבוצה של הוגי דעות ככלי, על מנת להציב את הוגי הדעות עצמם בראש הפירמידה החברתית־כלכלית. "כל המהפכות בעולם נוצרו על ידי אקדמאים שסברו שהם יודעים מה נכון ושהעולם צריך להישלט על ידי רעיונות נכונים, שלהם כמובן. מה שעניין אותם הוא השלטון, והרעיונות שימשו אותם ככלי להשתלט על העולם. הרעיונות של סוציאליזם, אינדיבידואליזם ופציפיזם הם רעיונות שמפרקים חברות מבפנים ומאפשרים להשתלט עליהן".

אז למרות שהיית בעל דעות ימניות כבר בצעירותך, אימצת לעצמך רעיונות של השמאל?

"כן כי מלבד הרעיונות הללו, אותם אקדמאים קבעו גם את האסתטיקה והאתיקה כמאפיין קבוצתי, כלומר שמי שמשתייך אליהם שייך לקבוצה של הטובים והיפים, ואם אתה נגד האידאולוגיה והרעיונות שלנו אתה מוקע אל מחוץ למילייה החברתי. רוב האנשים לא מתעניינים באידאולוגיה אלא במצב החברתי שלהם, ומי לא רוצה להיות חלק מהיפים והנכונים? העניין הוא שברגע שאתה נהיה חלק מהקבוצה הזו, אתה מחויב לרעיונות שלה, אחרת תמצא את עצמך בבידוד חברתי. אם אתה נמצא בתוך הקבוצה הזאת אסור לך להגיד משהו שסותר את האג'נדה שלה".

הממסד הרפואי לא דואג לבריאות

בצבא הוא שירת בחיל האוויר, שם גם הכיר את אשתו הראשונה, שהייתה שומרת מצוות: "כשהכרתי אותה קיבלתי על עצמי לחבוש כיפה ולשמור מצוות. התחתנו והקמנו בית דתי". לזוג נולדו חמישה ילדים.

איך היה עבורך לחיות באורח חיים דתי?

"עפתי על זה", הוא אומר. "זה היה נהדר: הייתה לנו קהילה, היו משמעות והיגיון בדברים וחינוך טוב לילדים. כל ילדיי גדלו בחינוך דתי, וארבעת הבנים דתיים גם כיום. הקטן לומד בישיבה של הרב סבתו במעלה אדומים". לאחר 28 שנים התגרש מאשתו הראשונה, ולפני כשנה וחצי התחתן מחדש עם תפארת, והם מתגוררים בפרדס חנה. "גם אשתי השנייה היא מאוד מסורתית", הוא מעיד.

כיום הוא אינו שומר מצוות כבעבר, אבל היהדות היא מרכיב חשוב בחייו: "היהדות יושבת אצלי מאוד חזק בתודעה. כרופא ואיש מדע אני חושב שברמה האבולוציונית, האדם הנבון יכול לייצר קהילה וחברה משותפות לאורך זמן רק אם תוכנית ההפעלה של החברה הזו היא היהדות והרעיונות החברתיים שלה, כמו שבעה, מניין, צדקה, הלכות לשון הרע וכדומה".

לרובין יש תפיסת עולם פוליטית סדורה, וגם כרופא הוא טיפוס דעתן שהולך נגד הזרם. הוא למד רפואה באוניברסיטה העברית ויש לו תפיסות לא שגרתיות לגבי המקצוע שלמד, האופן שבו הוא נלמד בבתי הספר לרפואה והדרך שבה תחום הרפואה מתנהל ומיושם.

"לא לומדים רפואה בבית ספר לרפואה", הוא מצהיר, "בדיוק כמו שלא לומדים להיות סופרים כשלומדים ספרות. מקצוע הרפואה הוא פונקציה של מיומנות ושל ידע, ובאוניברסיטה לא מקבלים לא את הידע ולא את המיומנות. בעצם התחלתי ללמוד אורתופדיה רק אחרי שסיימתי את ההתמחות, כי גם בהתמחות לא לומדים אורתופדיה. יש לי שליחות גם בעולם הרפואה, והיא להיות אחד מהראשונים שיזעזעו את היסודות של האימפריה המושחתת והמתועבת של העולם הזה. העיקרון של הרפואה הוא עיקרון של גילדה שבה הוותיקים מתפרנסים מהצעירים. הם לא רוצים לשנות את השיטה, כי ברגע שנלמד רפואה אמיתית, עולם הרפואה יתפרק".

זו תפיסה די קונספירטיבית, לא?

"לא. אם רופאים ילמדו באמת מה זה גוף האדם, מה גורם לו להיות חולה ואיך מטפלים בזה, 60% מהפעילות הרפואית בעולם תיעלם. אנחנו משקיעים בישראל 1.5% במניעה ו־98.5% בטיפול. החיסכון על מניעה הוא חמישה שקלים לכל שקל שמשקיעים בו, ולכן ניתן לייעל את הפעילות פי חמישה. צריך להשקיע לפחות 5% מתקציב הבריאות במניעה".

אז למה לא עושים את זה?

"כי אף אחד לא רוצה לגעת בזה. ברגע שנתחיל להכניס מניעה למערכות הבריאות, המוסדות יתפרקו ויאבדו את הפרנסה. אם משרד הבריאות יגרום להפחתה בפניות לבתי חולים, הם יפשטו את הרגל".

"חשבתי שהפרויקט הציוני מת"

עד לפני כמה שנים היה רובין האורתופד הראשי של קופת החולים מכבי, עבד כמנתח בכיר בשערי צדק, באסותא וברפאל, וכיום הוא האורתופד הראשי של רשת טרם ובעל מרפאה פרטית. את דעותיו הפוליטיות הימניות שמר לעצמו עד שהחלו המחאות נגד הרפורמה המשפטית.

"עד לרפורמה המשפטית לא דיברו סביבי הרבה פוליטיקה, ואני העדפתי לשתוק, כי ידעתי שאם איחשף כימני אאבד חברים ופרנסה". הוא מספר על קבוצה שהשתתף בהנחייתה באוניברסיטת תל אביב, שבה נאלץ ללמד ולהנחות יחד עם רופאים מארגון השמאל הרדיקלי 'רופאים לזכויות אדם': "זה ארגון מתועב, אלה פושעי מלחמה ואנשים משוקצים, אבל ישבתי ולימדתי יחד איתם בסדנה על זיהוי גזענות וטיפול בה".

למה ישבת שם?

"כי הייתי חלק מהסגל, בחרו בי להיות מנחה וזה כבוד ויוקרה. כך מפתים אותך להיכנס פנימה. אם אתה חושף את עצמך כאיש ימין אתה מאבד הרבה מהאפשרויות של קריירה ושל חברה. אבל בזמן המחאות נגד הרפורמה כבר לא הייתה אופציה לשתוק יותר. הייתי מקבל מטופלים שלברכת ה'בוקר טוב' שלי היו עונים 'בוקר טוב יהיה פה כשביבי ימות'. בשלב הזה כל השיח החברתי כבר נהיה פוליטי, אבל בשמאל פיתחו שיח פוליטי שלא נתפס אצלם כפוליטי אלא כעובדתי, וכמובן רק מהצד שלהם: אפשר להגיד 'בוקר טוב, הלוואי שביבי ימות' וזה לא פוליטי, אבל אם אתה אומר 'ביבי המלך' אז אתה מכניס פוליטיקה. הם הכניסו את הפוליטיקה בשולי ההוויה החברתית, ולכן אתה לא יכול להתנגד".

באיזה אופן?

"במהלך השנים, כשהשמאל הפגין בלי סוף וכל פעם בגלל סיבה אחרת, הם בעצם יצרו תהליך השחרה מתמשך, כי הם ידעו שיום אחד הציבור יתעורר, יבין שהמיעוט שולט בו ויתנגד. כשהגיע המאבק על הרפורמה, אחרי שהם עשו השחרה ארוכת שנים, הגיע היום שבו הרוב רצה לקבל חזרה את השלטון, ואז הם הכריזו על המאבק של היפים נגד הימין. כלומר, מי שלא רצה לצאת מהקבוצה של היפים היה חייב להיאבק נגד הימין. הם יצרו מנגנונים שמבהירים לכל חברי הקבוצה שהם חייבים ליישר קו. כך למשל, דוד שלי התגורר בקיבוץ מאוד פלורליסטי, אבל כשהוא אמר שהוא מצביע ליכוד הוא עף מהקיבוץ, כי בשמאל האג'נדה תמיד משרתת את השלטון. אם אתה מסביר לשמאלני שהאג'נדה שלו שגויה והוא יסכים איתך, המשמעות מבחינתו שהוא יהיה מבודד חברתית, וזו גזרה קשה מנשוא. ולכן שנים רבות חייתי בתוך השמאל מבחינה מקצועית ואף אחד לא ידע שאני ימני".

כשפרצו המחאות הוא הבין שהוא לא יכול לשתוק יותר, אבל עדיין עשה זאת בלי לצאת מהארון הימני: "בתקופת הרפורמה התחלתי לדבר בצורה מתוחכמת. לא דיברתי ימין, אבל ניסיתי להשתיק את השמאל ולמצוא טיעונים למה לא נכון להם לדבר".

באיזה אופן ניסית להשתיק אותם?

"אמרתי שאסור להכניס פוליטיקה לרפואה. אני עדיין מאמין בזה, אבל זה לא היה טיעון ימני, ולא באתי כדמות פוליטית. זה היה טיעון של שכל ישר. היה בזה גם פחד להיחשף כאיש ימין", הוא מודה. "השמאל הסוציולוגי משתמש באלימות כדי לקדם רעיונות של שוויון. הם יצרו מערכת של הפעלה שקטה בתוך אנשים שהייתה רדומה, הופעלה חלקית ב־2019 עם תחילת המאבק נגד ביבי, והופעלה סופית במאבק על הרפורמה. וזה עבד להם: התוכנה הופעלה והימין התרסק, לא הצליח להרים הפגנות או לדבר". תוכנית ההפעלה הזו התקלקלה ב־7.10: "הימין המדבר נולד בשבעה באוקטובר, כשראינו שצעקו לנו ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה, אבל הדמוקרטיה התפוצצה לנו בפנים ושרפו לנו ילדים בתנורים. גם אני הבנתי שאם אני לא רוצה שהנכד שלי יישרף בתנור, אין לי ברירה אלא לצאת מהארון".

בשבעה באוקטובר הוא היה בטוח שהמדינה נגמרה: "חשבתי שהפרויקט הציוני מת ואנחנו חוזרים לגלות, ולא בגלל חמאס. עדיין לא הבנתי את האיום הלבנוני עד הסוף וגם לא את האיום האיראני, אבל הבנתי שהחברה הישראלית לא יכולה יותר להילחם, כי הפייסבוק שלי היה פיד של שמאל וכולו היה בכי ונהי. אז הבנתי שהאומץ להיות ימני ולדבר בקול רם הוא כמו האומץ לקפוץ מקומה שנייה כשיש לך שריפה במשרד: זו אומנם קומה שנייה ואתה יכול לשבור רגל או חלילה אפילו למות, אבל רוב הסיכויים שתצא בשלום. לעומת זאת, אם אתה נשאר אתה נשרף".

למה?

"כי כאמור, השמאל רוצה לפרק את המדינה דרך אינדיבידואליזם, סוציאליזם ופציפיזם. אירופה כבר מתה ואמריקה גוססת בגלל העקרונות הללו, וגם ישראל בדרך לשם אם לא נתעשת. כיום בסוריה חופרים תעלות וקוברים אלפי אנשים. אם לא נתעשת מהר, יחסלו אותנו, ולא במחנות השמדה. ערבים לא עושים מחנות השמדה, הם חופרים תעלות וקוברים המונים. יש לנו את טורקיה מצד אחד, מצרים מצד שני, ואת הציר האיראני־סעודי־קטארי. אם לא נעמוד על שלנו, ישחטו אותנו. זה עניין של חיים ומוות, זה כבר לא דיון על אם הם צודקים או טועים".

הוא סבור שהאג'נדה של השמאל מסוכנת לא רק לביטחון המדינה אלא גם ליהדותה: "פעם השמאל היה תנועה לאומית, ביטחונית וסוציאליסטית, אבל הוא איבד את זה, והיום זו תנועה אנטי־לאומית שמתנגדת לדתות ושהאויב הכי גדול שלה הוא היהודים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא ללמוד יהדות במדינה, דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי לאומיות. היא חייבת אתוס שיאחד וייחד אותה, והאתוס היחיד שיכול לאחד יהודים הוא היהדות".

"בעזה פגשתי את העם היהודי"

הוא בן 57 ועדיין מתעקש לשרת במילואים. "בשבעה באוקטובר עוד עשיתי מילואים בחיל האוויר, ומהאווירה השמאלנית ששררה שם התחזקה ההרגשה שלי שמדינת ישראל נגמרה. התפיסה השלטת הייתה שהדרך היחידה להחזיר את החטופים היא להחזיר את סינוואר לשלטון. בסוף החזרנו את חלקם, אבל חלק מהם מתו כי התעקשנו ולא רצינו להחזיר את סינוואר לשלטון, לא רצינו עוד ילדים בתנור. קצת אחרי השבעה אמרתי לילדים שאני יורד לעוטף ושיש עדיין נוח'בות בשטח שיכולים לחטוף אותי. אמרתי להם שאם חוטפים אותי שיקרעו קריעה, ושאני אנסה להתאבד, כי יחול עליי דין רודף. במדינה שלנו חטוף הוא רודף, ממש כמו מחלה ברגל שצריך לכרות כדי שלא תתפשט לכל הגוף חלילה".

היית נגד עסקת החטופים?

"חד־משמעית. רק מטומטם יהיה בעד עסקת החטופים. הייתי בעזה כשהודיעו על העסקה ופשוט פרצתי בבכי".

את שינוי התפיסה בקשר לסוף דרכה של מדינת ישראל הוא הצליח לעשות רק בעזה: "היה לי חשוב להיות בעזה, וכשביקשתי אמרו לי שאני יכול להיכנס לשם עם בית הספר לחי"ר", הוא נזכר. "לא ידעתי למה אני נכנס. הם נכנסו בקו הראשון וקרעו לי את הצורה, יצאתי משם המום לגמרי". רובין הצטרף כרופא לגדס"ר גבעתי, בצוות אדרי, שהשירות איתם השפיע עליו באופן עמוק.

"הייתי חלק מצוות חר"ק – חוליה רפואית קדמית – והלכתי עם הלוחמים כל הזמן. הצטרפתי לצוות לוחמים שנמצאים ביחד מהסדיר, התאהבתי בהם והם התאהבו בי ונוצר בינינו קשר עמוק. אחרי שהם גמרו את הסבב עשינו מסיבת סיום סבב אצלי בדירה. שברתי את הראש באיזה תוכן אמלא את הערב, הכנתי שיחה של עיבוד חוויות וכו', אבל הם הגיעו ונדבקו אחד לשני, אפילו המוזיקה הפריעה להם לדבר. צוות אדרי הוא מהות המסע שלי, מתחילת הדרך – שבה הבנתי שאסור לי לשתוק אבל חשבתי שאני צריך לדבר בצורה מתוחכמת, עד ההבנה שאליה הגעתי – שאני צריך לדבר בצורה בוטה כדי לפגוע".

למה צריך לפגוע?

"כי השיטה של השמאל היא להשתמש באיומים אישיים. אין דעות סותרות, יש אנשים סותרים, והם משתמשים בשיימינג, כלומר: אם תגיד משהו שלא נעים לנו לשמוע אנחנו לא נתווכח איתך, אלא נחסל אותך רגשית. אם אתה אומר לי שאני טועה, אז אני אגיד לך שאתה אידיוט. אחרי הטבח התחלתי להגיד להם דברים בוטים, כדי שיבינו שהשער כבר לא ריק".

ולמה זה קשור למילואים בעזה?

"כי בעזה פגשתי את העם היהודי האמיתי. היום כשאומרים לי שאני אמיץ כי אני אומר בכל מקום שאני ימני, אני עונה שאני לא אמיץ בכלל. אומץ בעיניי זה להרגיש שאתה חייב".

את תחושת המחויבות הזו פגש לראשונה אצל הלוחמים בעזה: "בעזה יצאתי עם הלוחמים לפוצץ בניין. זה היה מסע מפרך, הרגליים שוקעות בתוך הפודרה שמלאה פסולת בניין, יש לך אטמים באוזניים כי בכל פעם שמשהו מנצנץ כולם יורים ולא שומעים כלום, אתה חובש משקפי מגן ויש בוץ אז לא רואים כלום. שם ראיתי שלחיילים האלה אכפת יותר מהחברים שלהם מאשר מעצמם. הם מפחדים יותר ללכת לשבעה של חבר מלמות, ולהיפצע זה הכי גרוע מבחינתם, כי צריך לסחוב אותך, ואתה לא רוצה להעמיס. יש להם מחויבות עמוקה ובלתי מתפשרת. כשהם מסדרים אחד לשני את הצב, החלק של האפוד שמוסיפים עליו עוד ציוד, הם עושים את זה בכזו אהבה, כמו אמא שמסרקת את הבת שלה לפני הגן", הוא אומר בגרון חנוק. "כשהם לא יוצאים ללחימה הם יכולים לצעוק ולקלל אחד את השני, אבל בלחימה הם מתוקתקים ומקצוענים, סכין בין השיניים ואהבת אדם שלא ראיתי בחיים! לא ראיתי אף אח שאוהב את אח שלו כמו שהחבר'ה האלה אוהבים אחד את השני".

זה חלק מעם ישראל שלא הכרת לפני כן?

"לא הכרתי כקבוצה, רק כבודדים. בעזה נחשפתי להווי שלהם, שכולל ציונות ואהבת הדת. בצוות היו דתיים וחילונים, אבל בקבלת שבת כולם קמים, שרים את כל השירים, משתתפים בקידוש. שאלתי את המ"פ, שלא חובש כיפה, אם כולם בצוות דתיים, והוא הסתכל עליי ואמר: 'כשיורים עליך – כולם דתיים'. הם לימדו אותי שאומץ הוא מחויבות וערבות הדדית. ברגע שאתה מחויב לחבר שלך ויש לכם מטרה משותפת, אתה לא שואל מה מסוכן לי ומה לא מסוכן, אתה יודע שזה מה שאתה צריך לעשות".

"דברו פוליטיקה עם הילדים"

ד"ר רובין מסביר מה הרתיע אותו מלהיחשף פוליטית: "פחדתי לדבר ימין, כי אם הייתי פורש מהקבוצה הזאת ומתחיל לדבר ימין, הייתי מאבד חברים וקשרים". החשש אכן התאמת. "היה לי חבר שהוא בכיר בארגון מסוים, וגם הבן שלי קשור לאותו ארגון. בעבר הייתי יכול להרים אליו טלפון והוא היה מסדר לי הכל מיד, היום הוא אפילו לא עונה לי לטלפונים ולהודעות".

את הבעיה הזו הוא רוצה לנסות לפתור: "יחד עם אחי וגיסתי, אנחנו מנסים כעת לייסד ארגון בשם 'הברנז'ה', שייצר פלטפורמה חברתית לימנים. כיום כל האירועים החברתיים בארץ הם או דתיים, או שמאלניים, או חסרי צבע פוליטי. אתה לא יכול להתקבץ בקבוצה של ימנים אם זה לא סביב אירוע דתי. אנחנו רוצים לתת מענה חברתי לימנים, ובכך לאפשר לאיש שמאל שמשנה את דעותיו, לעשות זאת בלי להיות מבודד חברתית".

הוא סבור שאנשי ימין חייבים להתחיל לדבר בגלוי בכל מקום, ובעיקר עם הילדים שלהם: "אחת הדרכים הכי חשובות להגן על הילדים שלנו היא להפסיק לשתוק ולהתחיל לדבר פוליטיקה, לא רק עם שמאלנים אלא בעיקר בינינו. השמאל הוא תנועה של אקדמאים, המקצוע שם זה לדבר, ואילו הימין הוא תנועה של אנשי מעשה. אבל לעשות זה לא מספיק, כי היום הקרב הוא על התודעה. אנחנו צריכים לדבר עם ילדינו, כי הם כל הזמן שומעים פוליטיקה, והם שומעים את קוד ההפעלה. אם אתה לא אומר להם מגיל צעיר ימין, אהבת ה', אהבת הארץ, תמיכה במפלגות שמקדמות את האינטרסים שלנו- הם ישמעו שצריך להצביע לדמוקרטים כבר בגן הילדים.

"הם רואים בסרטים מסרים פוליטיים, ואנחנו חייבים לקעקע את המסר ולהבהיר שאנשים רעים הם רעים באמת, ולפעמים צריך להרוג אותם. אנחנו נשתדל לשכנע אותם להיות טובים, אבל אם לא נצליח, אנחנו נעצור אותם בכל אמצעי שיידרש. הם צריכים לשמוע שצבא זה דבר נהדר וחיילים הם אנשים קדושים. הילדים היום מקבלים שטיפת מוח שמאלנית בכל בית ספר, גם בבתי ספר ימניים. הבן שלי למד בבית ספר דתי וימני והוא אמר לי: 'אבא, אם לא היית מדבר איתי פוליטיקה פעם בשבוע, הייתי הופך להיות שמאלני'. אל תסמכו על שום מערכת שתשמור על הילדים שלכם".