הפעולה הישראלית באיראן איננה ניסיון להעביר מסר או לעצב תודעה. היא נולדה מתוך כורח מתמטי שאיים להטביע את מדינת ישראל בים של טילים. מאחר שצה"ל אינו יכול לשלוח כוחות רגליים לבירת האויב, המערכת הישראלית משתמשת בעם האיראני הזועם ככוח המתמרן
מגילת אסתר מתארת מציאות שבה העם היהודי מבין שעליו ליטול את היוזמה לידיו כדי לשרוד. הצו המלכותי איפשר ליהודים "להיקהל ולעמוד על נפשם" מול מבקשי רעתם. אלפי שנים מאוחר יותר, ההנהגה הישראלית מצאה את עצמה בדיוק באותה נקודת הכרעה מול יורשיו של המן בפרס המודרנית. ההחלטה לתקוף שם לא נבעה מגחמה פוליטית, אלא מפער הולך וגדל בחימושים שלהם מול טילי החץ שלנו.
בריאיון שערכתי עם מומחה המודיעין עומר אללי כחודש לפני התקיפה, הוא ניתח את מאזן האימה עם איראן דרך משקפיים של עלות מול תועלת. מערכות ההגנה האווירית שלנו עולות מיליארדים. כל מיירט חץ 3 שיוצא מהמשגר שואב הון עתק מקופת המדינה. מנגד, תעשיית הנשק של משמרות המהפכה עברה לייצור המוני של טילים בליסטיים פשוטים וזולים. האייתוללות הבינו את החולשה הכלכלית של מגננה פסיבית והחליטו להתיש אותנו. לפי קצב הייצור שלהם, אם לא היינו פותחים מיוזמתנו בלחימה היינו מגיעים לנקודת זמן שבה בכמה מטחים ענקיים היה אפשר לרוקן את מלאי המיירטים שלנו ולהשאיר את העורף חשוף לחלוטין לחסדי האיראנים.
בנימין נתניהו וישראל כ"ץ היו חייבים לחתוך את הפלונטר הזה. המתנה לעימות פירושה כניעה לשיטות הייצור העדיפות של האויב. המבצע האווירי נועד לרסק את פסי הייצור ואת מאגרי הטילים לפני שישמידו אותנו.
אולי יעניין אתכם
אל תוך התרחיש ההישרדותי הזה נכנס נס פורים של ממש בדמות ההצטרפות האמריקנית. ישראל תכננה לצאת למערכה הזאת בכוחות עצמה, אך הנשיא דונלד טראמפ החליט להטיל את כובד משקלו הכלכלי והצבאי לתוך האירוע. אני מקווה שהמהלך הזה קובר סופית את קונספציית ההכלה המערבית מול איראן שנולדה בימי ג'ימי קרטר ב־79', אז ארצות הברית הושפלה על ידי האייתוללות בראשית ימיהם בשלטון. טראמפ פועל מתוך ריאליזם קר, ברוח משנתו של הנרי קיסינג'ר, שמעדיף אינטרסים נוקשים על פני אידיאליזם נאיבי. הממשל בוושינגטון מבין שכדי לפנות את המשאבים המוגבלים של ארצות הברית למאבק האמיתי מול סין באוקיינוס השקט, הוא חייב קודם כול לשתק לחלוטין את הבריון של המזרח התיכון.
אבל כאן לא נגמרת התסבוכת ומתגלה אתגר אחר של שיטת הסבבים הבלתי נגמרת. מטוסים עושים עבודה מצוינת בהשמדת מפעלים תת־קרקעיים, אבל הם לא מסוגלים למוטט שלטון, ואם הוא לא ייפול הוא ימשיך להטריד אותנו בכל פעם מחדש מתי שרק ירצה. כדי להפיל ממשלה נדרש כוח אדם חמוש שתופס את בנייני הממשל ומשתלט על הצמתים. הרמטכ"ל זמיר מודע לכך היטב. צה"ל לעולם לא יצניח את הצנחנים בלב טהרן. המרחק הגאוגרפי וסדרי הכוחות הופכים רעיון כזה לפנטזיה.
לכן המערכת הישראלית אימצה גישה של מיקור חוץ, או אם תרצו פרוקסי, ממש כמו האיראנים. הכוח הקרקעי שלנו במערכה הזאת הוא בעצם אזרחי איראן – מיליוני האיראנים שנאנקים תחת העוני, דיכוי הנשים והטרור הפנימי. תפקיד חיל האוויר הישראלי במשוואה הזאת הוא לעוור ולשתק את כלי הדיכוי. אנחנו מפציצים את מתקני הבסיג', מחריבים את קווי התקשורת של המשטר ומשמידים את הנשק הכבד שלו. המטרה שלנו היא להוריד את שלטון האייתוללות על הברכיים, כדי שההמון הזועם ברחובות יוכל להשלים את המלאכה בלי להיתקל במכונת ירייה.
כאן כדאי להסתייג ממודל מיקור החוץ הזה – שבו אנו נשענים על האוכלוסייה המקומית כדי להפיל את השלטון – שעשוי לעבוד אך ורק בזירה האיראנית. שם קיימת חברה אזרחית שמתעבת את הקיצוניות הדתית וכמהה לחירות. אסור בשום אופן להשליך את ההיגיון הזה על הזירה הפלשתינית ביהודה, שומרון ועזה. בחברה הפלשתינית אין כוחות אופוזיציה שוחרי שלום שמחכים להזדמנות להפיל את שלטון הטרור. מול הפלשתינים, כל ניסיון לסמוך על כוחות מקומיים או מנגנונים אזרחיים נידון לכישלון מהדהד ומדמם. שם, בניגוד לטהרן, חיינו תלויים אך ורק במגפיים של חיילי צה"ל ובאחיזה צבאית פיזית בשטח.
האסטרטגיה הזאת דורשת אומץ. אנחנו תלויים בנכונות של האזרח האיראני לסכן את חייו ולכבוש את השלטון. ייתכן שהמהלך הפנימי ייכשל והמשטר ישרוד בשן ועין. במקרה כזה, עדיין הרווחנו את הסרת איום הטילים המיידי מעל ראשינו. אם ההמון יצליח להתאגד ולהפיל את משטר הטרור, נזכה לראות את התגשמות הפסוק "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" בגרסת שנת 2026.
הכותב הוא יוצר ערוץ 'על המשמעות'.
לתגובות: [email protected]
