ארה"ב וישראל וריסוק משטר האייתולות

זה לקח קצת מיותר משבוע עד שזה התחיל, סיפורי הסבתא על סדקים בין ארצות הברית לישראל. מדובר על דפוס התנהלות די קבוע בקרב חלקים בתקשורת הישראלית. בימים הראשונים, כמעט בכל מלחמה, אנחנו רואים תמיכה והתגייסות מלאים, אך ככל שהמערכה מתמשכת מתחילים לצוץ סימני עייפות החומר ופקפוקים בצדקת הדרך. בהמשך מגיעים הדיווחים על מחלוקות, פערים ואף מתחים בין ישראל לארצות הברית. כך היה במלחמה מול חמאס בעזה, ובעיקר סביב נושא החטופים. כך קרה גם בלבנון, ובעיקר בכל מה שקשור למגעים לנסיגה ישראלית והידוק הפסקת האש. וכך קורה עכשיו במלחמה חסרת התקדים מול איראן.

יש אצלנו כאלה שפשוט כואב להם כל הטוב הזה. אין להם סבלנות, האופי שלהם חלש, חלקם פה כי נוח ולא בהכרח מתוך חיבור לארץ, ואם מחר יהיה פחות נוח אז הם לא יישארו כאן. ויש כאלו שהאג'נדה הפוליטית שלהם והרצון להיכנס בממשלה שהם לא אוהבים עולים על כל שיקול שנוגע למה נכון וטוב למדינה. אז הם מחפשים סדקים בשיתוף הפעולה חסר התקדים בין ישראל לארצות הברית, והם ימצאו את אותו פקיד ממשל שגם הוא מגיע מאותו עולם פוליטי ומאותה תפיסת עולם, ויוציאו ממנו איזה חצי משפט שלא משקף כלום ומשם יבנו תאוריות ענק על סדקים ופערים.

כך גם בנוגע לטענות על ביקורת אמריקנית כלפי ישראל בעניין הפצצת מאגרי הנפט בטהרן. התיאום בין הצדדים, בדיוק כמו בימים הראשונים ללחימה, נותר הדוק כשהיה. דבר לא השתנה. האמריקנים עדיין נחושים ללכת עד הסוף ולא לעצור באמצע, בניגוד לדיווחים המקושקשים  על שחיקה אמריקנית. טראמפ של 2026, בהקשר האיראני, הוא אותו טראמפ מהקדנציה הראשונה. זה אותו נשיא שפרש מהסכם הגרעין וחיסל את מפקד משמרות המהפכה. זה אותו אדם שהאיראנים ניסו להתנקש בחייו. הוא יודע מי זו איראן, מה האיום שנשקף מכיוונה ומה הוא רוצה ממנה.

הכוח להפלת המשטר בידי העם האיראני

אולי יעניין אתכם

עוד מאת זאב קם טראמפ רצה לסיים מהר. כשזה לא קרה הוא עשה פניית פרסה

עוד מאת זאב קם היו זמנים: כשבן גוריון רצה לספח את עזה למדינת ישראל

אם כבר קורה משהו בצד האמריקני, זה דווקא התיאבון ההולך וגובר של הנשיא. אם במבצע 'עם כלביא' טראמפ נתן לישראל 12 יום להילחם, הפעם העריכו שהוא יעניק שבועיים. אלא שההצלחה הבלתי נתפסת מהימים הראשונים פתחה אצלו את התיאבון, והוא פתאום נהנה מהאירוע, ולכן החליט שהוא רוצה עוד. וכאן צריך לעשות סדר במטרות ובהצהרות הרשמיות שנשמעות מירושלים ומוושינגטון. עד לפני יותר מחודשיים, בטרם החלו המחאות באיראן, המטרות שהגדירו האמריקנים היו מאוד ברורות ומדויקות – להגיע למינימום שיורי של איומים מאיראן. אם לפרוט את זה לפרטים, מדובר היה בהוצאת רכיבי הגרעין מאיראן, באיסור מוחלט להעשיר אורניום על אדמתה ובהשמדה של איום הטילים. במהלך חודש ינואר, לאחר שראו בעקבות המחאות הסוערות שישנה היתכנות לשינוי המשטר, הונחה לראשונה על השולחן המטרה שנקראת שינוי המשטר ובעיקר לאחר שטראמפ הכריז שהעזרה בדרך. אבל גם היום, ואסור לטעות בכך, זה לא הפך להיות היעד, מהסיבה הפשוטה שזה לא תלוי רק בישראל ובארצות הברית. אפשר להרוס את כל בסיסי הבסיג', לחסל את כל ראשי המשטר וגם את המחליפים, לפלס למפגינים את הדרך בכל מובן אפשרי, אבל בסופו של דבר אם הם לא יצעדו בנתיב שייפתח, אין שום אפשרות לצעוד בו במקומם. אז זה נכון שמאז שהחלה המלחמה הנוכחית טראמפ ונתניהו מדברים על שינוי המשטר, בעיקר כי הנשיא האמריקני נהיה הרבה יותר רעב בהקשר הזה, אבל גם היום שניהם ייקחו בשתי ידיים את המטרות המקוריות מלפני כמה חודשים.

הבעיה מול האמריקנים יכולה להתחיל לאחר המערכה מול איראן. ודווקא על רקע התיאום המושלם ושיתוף הפעולה שלא היה כמותו יכולים האמריקנים לבוא ולהגיד לנו שאחרי שהם היו איתנו באיראן, עכשיו הם מבקשים שנהיה איתם בסיפור הפלשתיני ובעבור מה שמבקשים הסעודים. בדיוק כפי שכולנו הופתענו לרעה מהכרזת טראמפ על התנגדותו לריבונות ישראל ביהודה ושומרון, זה לא מופרך שזה יקרה שוב. אבל זה ממש לא חייב להיות ככה וזה יכול גם ללכת לכיוון הפוך לחלוטין, כזה שמוכיח באופן ברור למדינות ערב עם מי נכון להן לשתף פעולה, אחרי מה שעושה להן איראן במלחמה הנוכחית. כשזה נוגע לעניינים הקיומיים שלהן עצמן, פתאום הפלשתינים נראים כמו משהו לא חשוב בעליל. זה לא יהיה מפתיע כלל אם לאחר המלחמה נחזה לפתע בפריחה מהירה של הסכמי אברהם ונראה את הפלשתינים נזרקים על ידי סעודיה אל מתחת לגלגלי האוטובוס. כי מי הם בכלל אחרי שמתקני הנפט הסעודים הועלו באש על ידי האיראנים. מצד אחד, אם יוסר האיום האיראני, ייתכן שסעודיה תרגיש שהיא כבר לא צריכה אותנו יותר, שהרי אם אין עוד איום איראני אז מדוע לשלם מחיר בדעת הקהל הפנימית וללכת עם הציונים. משהו בסגנון שישראל עשתה את שלה ועכשיו אין יותר צורך בה. כך אגב קרה אחרי מבצע 'עם כלביא', כשהסעודים חשבו (באופן שגוי) שהסרנו מעליהם את האיום האיראני ולכן כבר לא צריך אותנו יותר וההתרחקות שלהם הייתה מהירה. אלא שעכשיו, בלי שהם תכננו זאת, נוצרה שותפות גורל מרתקת, כשגם הם וגם אנחנו, ומדינות מפרץ נוספות, מותקפים על ידי אותה מדינה. במקביל הסעודים גילו איך הברית שכרתו עם טורקיה ופקיסטן הפכה למשענת קנה רצוץ. מתברר שהברית נשארה על הנייר בלבד, כשהטורקים בחרו בצד של הרעים ולא התייצבו לימין ארצות הברית בתחילת המלחמה, והפקיסטנים בעיקר חיפשו דרך לברוח מהאירוע.

המנהיג העליון הנבחר קיצוני יותר מאביו

ויש גם חיזוק חיצוני לעמדות הכמעט זהות של ישראל וארצות הברית, והוא נוגע לבחירה בבנו של המנהיג המחוסל חמינאי למנהיג הבא של איראן. העובדה שמדובר באדם שנתפס כיותר קיצוני מאביו מחזקת עוד יותר את הרצון של טראמפ להגביר את הלחימה, ואכן הוא כבר הודיע על התנגדות לבחירה בו. דמות איראנית מתונה יותר הייתה עשויה לגרום לנשיא האמריקני לחשוב על האירוע מחדש ואולי אף להתחיל במשא ומתן עם המנהיג הנבחר. הנקודה השנייה היא דעת הקהל האיראנית, כשמונרכיה מנוגדת אפילו לעקרונות המהפכה האסלאמית עצמה. כשהסלידה של הציבור באיראן מהשלטון הנוכחי גם ככה בשיאה, להפוך אותו עכשיו גם לשלטון מלוכני שעובר מאב לבן, זה להמאיס את עצמו גם על כאלו שתומכים עקרונית בשלטון אסלאמי־דתי.

ואם נחזור לרגע אלינו, ולשאלה הטבעית שרבים שאלו את עצמם בשבוע האחרון – איך קרה שלפחות בתחושה שלנו זה נראה שהירי מאיראן לא פחת. שוב, זה נכון בעיקר לתחושה, כי מספרית האיראנים יורים פחות טילים בכל מטח, אבל כמות האזעקות לא פחתה. זה האתגר הכי גדול של הצבא. בימים האחרונים מזג האוויר בלא מעט מקומות באיראן היה מעונן, מה שהגביל את ציד המשגרים. צריך גם לזכור שתמיד המסה הראשונה של הפגיעה במשגרים ובטילים מהירה יותר, כי זה השלב שמשמידים את מה שיודעים עליו מראש. המשך הציד לוקח יותר זמן. אבל זה מתקרב, כשחיל האוויר חוזר ומבטיח לקבינט בנחישות שהוא יודע להביא את ההישג הזה. כשנגיע בעזרת השם למצב של לא יותר מטיל אחד ביום, כפי שהיה עם החות'ים במשך זמן רב, זה כבר ייראה אחרת. בשגרה כזו אתה פותח את המשק, בתי ספר, טיסות, ואז אתה כבר באירוע אחר.

ואיך כל זה משליך על המערכת הפוליטית? השבוע הובהר שיעבור תקציב המדינה, שללא ספק ייחשב כהישג של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. האחרון ספג וספג ביקורת על כך שאינו נכנס מספיק בחרדים בסיפור חוק הגיוס. כבר כמה חודשים הוא יודע שהולכים לקראת מלחמה באיראן, ולכן אסור לייצר משברים שעלולים לטרפד את הדבר הגדול, והחליט בשל כך לנשוך שפתיים ולחטוף ציבורית. המשפט הבא לא נאמר כבר יותר מ־30 שנה – הבחירות ככל הנראה יהיו במועדן, בסוף אוקטובר. הדיבורים על בחירות בזק כדי למקסם את הישגי המלחמה לא ממש קונים אחיזה במציאות, וגם החשש מהליכה לבחירות אחרי שמציינים את יום השנה השלישי לאסון שמחת תורה כבר פחות מטריד. זאת בהנחה שתושלם העבודה מול איראן באופן מוצלח, ואז, כנגזרת של זה, גם אין באמת חמאס וחיזבאללה, שאינם יכולים בלעדי הבוס הגדול. איך הביאו את החרדים להסכים לאשר תקציב ללא חוק גיוס? מתוך אמירה שעכשיו מתמקדים באחדות ושמים בצד דברים שבמחלוקת. איך יסבירו במפלגות החרדיות את הרעיון הזה לרבנים? ייתנו דוגמה למשהו נוסף שנמצא במחלוקת, שגם אותו מזיזים הצידה – רפורמת החלב. את זה שר האוצר לא ישכח לפוליטיקאים החרדים – על כך שהפכו את נושא החלב לשנוי במחלוקת, רק כדי לייצר לעצמם סולם מול הרבנים שיאפשר להם לרדת מאותו עץ שהתנה את אישור התקציב באישור חוק הגיוס. "עבור הציבור החרדי, שאוסף שקל לשקל כדי לסגור את החודש ויכול ליהנות מהוזלת מוצרי חלב בסיסיים, אתם מונעים את זה רק כדי שתוכלו לספר סיפור שנראה טוב מול הרבנים?", הטיח השבוע סמוטריץ' בשיחה עם חבר כנסת חרדי.

במרחק של שעת נסיעה מאותה שיחה, הזדמן לי להגיע ביום שני לבית הכנסת 'שבטי ישראל' בגבעתיים. רגע לפני תפילת ערבית נשמעה האזעקה המוכרת, והמתפללים ירדו למקלט. תוך שניות הצטרפו אליהם שכנים מהאזור שאין להם מקלט, וגם עוברי אורח שבדיוק עברו ליד ועוד כל מיני. במקלט של בית כנסת בגבעתיים התקבצו להם יחדיו שלושה חרדים, אחד מהם זימר בקול פרקי תהילים, מתפללי המקום חובשי הכיפה הסרוגה, שכנים חילונים מבוגרים, זוגות צעירים, חלקם נכנסו עם הכלבים שלהם. ילדים שיחקו במרחב המוגן וצעקו בהתלהבות. והכול התנהל בהרמוניה שאין יהודית ממנה. אנשים שונים, אחים לצרה, אחים לגאולה.

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

לתגובות:

[email protected]